אור נדלק במרפסת | לרכישה באינדיבוק
אור נדלק במרפסת

אור נדלק במרפסת

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33

"חמש דקות מאוחר יותר, בשעה שתיים לפנות בוקר בערך, אבינועם שרט את דלת ביתנו,  גור כלבים ממושמע. כשפתחתי אותה זיהיתי את הריח הקלוש של הסיגריה מעורב בריח חזק, גברי. תליתי את המעיל שלו והדלקתי אור קטן נוסף בסלון. אם רובן יתעורר, שלא יחשוד באינטימיות יתר ויחשוב שהיו פה יותר צורך סוציאלי ותמיכה רוחנית ולא חלילה חשיבה בעלת כוונה זדונית. כבר אז הרגשתי שאני משקרת, עוד לפני שהייתי צריכה לשקר. הרי שום דבר לא קרה ושכנעתי את עצמי שגם הנשיקה בגן השעשועים אירעה בעיני רוחי בלבד, אלא שגופי התכוונן כמו מיתרי כינור למחשבותיי על השקר העתיד לבוא."

 

חייה של נעמי מתנהלים בשלווה לכאורה. היא גרה בדירה יפה במרכז תל אביב עם בעלה האוהב והתומך ושני ילדיהם המתבגרים, עובדת בעיתון יומי ובשעות הפנאי עוסקת באמנות. עולמה מתהפך בערב אחד שלאחריו נסחפת נעמי נסחפת למערבולת של רגשות ויצרים, שקרים והסתרות. סודות מן העבר צצים ומתערבבים עם סודות חדשים, ונעמי מגלה כי לא רק היא חיה חיים מורכבים ומקבילים בכמה עולמות:: גם האנשים הקרובים אליה ביותר מסתירים ממנה את סודותיהם ובוגדים באמונה.

"אור נדלק במרפסת" מעלה תהיות באשר למהות הסליחה, הכפרה ורגשות האשם, כשהם תלויים ועומדים מול סודות ושקרים, לבנים יותר או פחות. החוטים נכרכים זה בזה ומהווים קונפליקט שנפתר רק בתהליך של מסע מייסר שלא תמיד משיג את הנחמה המיוחלת.

באיזמל חד, אך בהרבה רגישות וחמלה, חודרת יעל שכנאי אל תוך נפשה של הגיבורה, חושפת בפרטי פרטים את הרגשות ואת המחשבות המסתתרים מאחורי הבגדים היפים והאיפור המוקפד, ותוך כדי כך גם בוחנת באומץ ובכנות מושגים כמו משפחה מאושרת, זוגיות, ארוחות ערב משפחתיות, אמהות מגוננת, נאמנות ואהבה.

 

קובץ הסיפורים של יעל שכנאי "פירורי קינמון" התפרסם בשנת 2008 בהוצאת רימונים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אור נדלק במרפסת”

בקרוב…

עברנו לגור ברחוב נצח ישראל 22, בדיוק לפני שש-עשרה שנה. עץ פטל שחור – או אולי היה זה שיח גבוה –  פרח בחצר בבוקר שבו פגשנו את המתווך ואמרתי לרוּבֵן, פה נגור. הוא צחק. נעמי, נעמי, את והפנטזיות הספרותיות שלך. ראית עץ פטל שחור וקנית את הבית? ואני חייכתי. העץ היה עמוס-פרי והיחידי שהיה נטוע בחצרות הבתים שראינו בסביבת אותו בניין, בלוויית אחיו, עצי שסק ומנגו. למרות המגורים באמצע תל-אביב, הרגשתי שלווה, כזו שמרגישים כשחוזרים הביתה מיום עמוס וכשמרימים ראש, רואים ציפורים בציוץ אחרון לפני התכנפות לֵילִית בקן, או עלי שלכת נרמסים בקול מתפצפץ תחת הנעליים ומאחת המרפסות הרחוקות עולה מוזיקה של חליל-צד או כינור בשעה חמש אחר הצהריים. פינה שקטה למרות  העיר ההומה וסואנת.

וקנינו את הדירה. לא רק בגלל הפטל, המנגו והשסק, למרות שהטיעון נשמע רומנטי, אלא על שום שהבית היה קריר ונעים וחלונותיו גדולים ופרושים אל השמים מן הקומה השלישית והאחרונה, וחדר העבודה השקיף לעבר שדרות ח"ן ובמרפסת הרחבה, בימי קיץ חמים, היה אפשר לשתות לימונדה קרה עם המון קרח כמו שאני אוהבת, ולגדל נענע באדניות ורוח הייתה מלטפת והחום כמעט שלא היה מורגש.

 

השעה הייתה תשע ורבע ורובן כבר סיים עם מבט לחדשות – או לפחות את החלק החשוב של כותרות המהדורה – ספון בחדר העבודה שלו, רוכן מעל שרטוט כלשהו. נשמעה דפיקה בדלת ופתחתי  אותה בידיים מקומחות ואבינועם עמד שם. אז עוד לא ידעתי את שמו. הוא אמר שהוא השכן ממול, זה שאשתו חולה. אני חושבת שהוא הניח שאולי אנחנו יודעים זאת מהשכנים, כשלמעשה  איש מהם מעולם לא עידכן אותנו בפיסת המידע הזאת.  העמדתי פנים שאני יודעת ואפילו נדתי בראשי לאות צער. הוא סיפר שנגינת הצ'לו  – של אורי שלנו, כמובן – בשעות הערב המוקדמות, נשמעת חזק מאוד בחדר השינה של אשתו ורדה – כך  ידעתי שקוראים לה ורדה –  בקשתו הצנועה היא, האם אפשר להנמיך מעט את עוצמת הנגינה? הוא יודע שמדובר אמנות, וחלילה לו מלפגוע בביטוי האמנותי של מי שמנגן כאן, בבית, אבל בבקשה, אם אפשר להתחשב, כי כל צליל גבוה מדי, מזעזע את העצבים החשופים ממילא של ורדה, בגלל המחלה המתקדמת והטיפולים שהיא עוברת.

 

עמדתי מעט נבוכה וגם קצת נסערת על מפתן הדלת, עם ידיים מלוכלכות מלישת בצק, וחשתי חמלה גדולה כלפי הגבר שמולי, הדואג לאשתו. ביקשתי שייכנס לרגע ורובן הגיע מהחדר הסמוך כשאני מציגה בפניו את השכן ואת בקשתו ולאחר מכן הצעתי לו תה חם או קפה אך הוא אמר שהוא חייב לחזור כי המטפלת הפיליפינית פורשת לשנת לילה.  הלילה זו התורנות שלו, כך הדגיש, וחשוב לו לחזור בזמן. רובן הציע לו לעלות אלינו מתי שיידרש וכמובן שהבטחנו לטפל בצ'לו של אורי.

 

כשהוא יצא, הבטנו זה בזו. הלכנו שנינו לכיוון החלון הגדול, כדי לראות היכן ממוקם חדר השינה של ורדה ולאן כדאי להזיז את הצ'לו של אורי. חושך עמד בדירה והסקנו שוורדה ישנה ושהחלק השני, המואר יותר, נמצא בחלק האחר של הדירה שלא ניתן לראותו מהמקום שבו עמדנו. עצבות שקטה עמדה בסלון שלנו אחרי הביקור ולרובן כבר לא התחשק לחזור לחדר העבודה שלו. הלכתי להרתיח מים בקומקום ורובן הדליק שוב את הטלוויזיה והתיישב במקומו הקבוע. כשהגעתי עם כוסות התה אחרי שהלכתי לקטוף רוזמרין מהאדנית, אמרתי, "אז מה? תוכל להחליף את החדר עם אורי? לא יהיה קטן לך מדי?" אבל רובן אמר, "שטויות, אני דווקא אוהב את הצד ההוא. שקט שם יותר וגם אין שם שמש אחר הצהריים."

מייד למחרת בבוקר אמרנו לאורי, המתבגר שלנו בן הארבע-עשרה, שאנחנו מחליפים בין החדר שלו לחדר העבודה של אבא. הוא חייך מלוא הפה ושמח לשמוע על החילופין כי חדר העבודה של רובן היה באמת רחב-ידיים ובעבר,  תמיד התלונן שדחפנו אותו לחדר קטן מדי. הוא התלהב מהרעיון ורצה להתחיל עם המעבר, אך רובן ניסה לצנן אותו מעט ולהסביר שהמהלך נועד להקל ולהתחשב בשכנה ממול וייתכן שמתישהו הסדר המקורי ישוב לקדמותו.

כשכולם יצאו בבוקר ואני עוד נשארתי עומדת באמצע הסלון, לפני איסוף בלגנים אחרונים ויציאה בעצמי לעבודה, העפתי שוב מבט קצר למרפסת שממול, חושבת על האיש השביר, הגבוה, שעמד בדלת ביתנו בליל אמש, והותיר אותי מסוקרנת מאוד. השתוקקתי לדעת מה קרה, מתי אשתו חלתה, במה הוא עוסק, האם יש להם ילדים. זכרתי תעתוע של  קמט עמוק של צער שנקווה בין שתי עיניו הבהירות – באור הערב המבלבל היה לי קשה להבחין בצבען – ושפתיו שדיברו בשקט מתנצל. הוא היה לבוש באפודה כחולה כהה ומצאתי את העובדה הזו מכמירת-לב כי למרות צבעה הסולידי והעובדה שהייתה תלויה ברישול על גופו הגבעולי והארוך, ניכר שלא אישה בחרה עבורו הבוקר את בגדיו והיטיבה את מנח האפודה על כתפיו ונשקה לו לשלום להמשך היום. אם לא הייתי יודעת שאשתו חולה, קרוב לוודאי שהייתי מניחה כי הוא חי בגפו.

■■■

 

בחלון הגבוה שבחדרי אשר בקומה השנייה של ביתך, סתיו לונדוני סוער וענפי העץ בחזית הבית טופחים על אדן הברזל. עד שלא חוזרים אחורה, לא יודעים כמה געגוע יכול להכאיב ממש בעומק הגוף, בין העצמות והגידים, בסחוסים ובוורידים. כאן, בחדר ילדותך, שהשטיחים שבו אפילו נשארו באותו מקום מאז שהיינו בנות שש-עשרה, אני יושבת על המיטה הזוגית, הרי עכשיו זהו חדר האורחים שלך, אבל אני לא יכולה שלא לחזור במנהרת זמן, אחורה לימים שבהם האזנו פה ל Capitol Radio, הלוך ושוב, הלוך ושוב, מריצות את השירים של קייט בוש וסוזן וגה, את סינדי לאופר ואת עכברושי בומטאון. על הקיר הזה נח פעם הפוסטר הנפלא של סטינג שהיווה השראה לחלומותינו. הנה פשפש החלון. הנה החור הראשון והשני, ולבסוף סלסול מפורזל כמו כתב-יד של תלמידת תיכון, בניסיון לאמץ לעצמה חתימה בוגרת.

את במטבח, למטה, מבשלת כרוביות לפשטידה של ג'פרי ועוד מעט הריח המעורר, עם נגיעות רוזמרין וגבינה, ישלח אדים חלביים מוקרמים לקומה העליונה ויפתח את התיאבון. שנים אחרי שחזרתי ארצה, בת שמונה-עשרה, עם מעיל אנגלי מצמר עד הברכיים, מגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, מושא הערצה לגברברי השכבה שזנחתי בגיל שתים-עשרה ומושא לקנאה בקרב חברותיי שבמשך שנים שלחו לי מכתבים עם פרחים קטנטנים ונצנוצי כוכבים מכסף, כמו בגלויות שנות טובות ישנות ופתאום גילו אישה צעירה בעלת מראה בריטי חיוור ומסתורי, שנים אחר כך עוד הרגשתי אחרת. אף אחד לא הבין איזו אאוטסיידרית הייתי ורק המכתבים שלך, אלה שהבטחנו לכתוב זו לזו, החזיקו וחיזקו אותי בתקופת השיבה הביתה. בינתיים הזמן חלף. את המכתבים שלך ששמורים אצלי בשישה ארגזי קרטון בעליית הגג ועוברים איתי מדירה לדירה, אני שומרת מכל משמר. התקשורת בינינו כבר מזמן הוחלפה בדואר אלקטרוני ובסקייפ. רק לפני כמה חודשים,  נדהמתי כשסיפרת לי שחזרת לגור בבית הורייך לאחר פטירתם. אני לא יודעת אם לי היה אומץ לחזור ולגור בחדרים שבהם ביליתי את רוב חיי התמימים, המוגנים. הכמיהה לאבא ואמא היה שובר לי את הלב בכל פיסת קרקע, לשמע  אוושה של חלון נפתח וחריקה של גרם המדרגות. הגעגוע הוא דבר אחד, ג'ודי, לעומת המציאות, שאפשר לגעת בה בשתי הידיים ולהרגיש. האם לא קשה לך לעמוד במטבח של אמך, ליד אותו משטח שיש, לחתוך סלט, להכין פשטידה, להתקין עוף ותפוחי אדמה לתנור? האם הגב לא מצטמרר לך כשהמדרגות חורקות בדיוק כמו כשהיית ילדה ופחדת מגנבים בלילה? הרי למעט צבע שחודש וכמה שיפוצים קטנים שנעשו מחמת השנים שחלפו והותיר חותם, רצפת העץ, הווילונות הכבדים, התפאורה נשארה כשהיה.

בחדר שלך מצאתי את חלקת הקיר הקטנה שבה חרטנו את ואני את שמותינו, בלילה בו נשבענו לחברות-נצח. כמה טוב שמישהו התרשל בעבודתו במהלך השנים ודילג במקרה או שלא במקרה, על קטע הקיר ההוא בעבודת הסיוד. כך נשארה לי את הפינה הזו וכשהתקרבתי אל הקיר, במקום שפעם עמדה המיטה שלך, כמעט יכולתי להריח את ריח חמאת הבוטנים עם ריבת המרמולייט ששתינו היינו מכורות לה פעם וכשהייתי באה לישון אצלך אחרי בית-הספר, נישנשנו כריכים עגולים מרוחים בשכבות נדיבות ובאוזניי התנגנה "מנדי" של בארי מאנילו  והתכרבלתי ליד הפינה הזו בלילה הראשון שנָּחַתִּי פה וישנתי שנת ישרים.

 

בקרוב…

X