אוסף לא סופי | לרכישה באינדיבוק
אוסף לא סופי

אוסף לא סופי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 341
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 19
- 19

סיפור נוגע ללב על אישה אמיצה המחליטה לנטוש את שגרת החיים הבורגנית ולהתמסר, בניגוד לרצון קרוביה, לאהבת חייה – הציור.

הרומן מתאר מפגש לא מתוכנן של שלוש מערכות יחסים, הנרקם בחוטי אהבות, רצונות, תשוקות, ידידויות ואכזבות, ובתוך כך מספר על ריוי גיבורת הסיפור, המצליחה לשנות ולהרחיב, בעזרת קסם אישי לא מבוטל, ניסיון חיים עשיר ותובנות מעמיקות, את יכולתם של הזוגות להכיל ולהתמודד עם מציאויות אחרות, חדשות, סבוכות ומורכבות.

הספר מלמד תובנות ושאלות חשובות לחיים… כגון: האם אנו יכולים לחיות את חיינו בצבעים אחרים, מלבד שחור ולבן?כמה "להיות מושלם" אנו מצפים מאיתנו ומהסובבים אותנו? ומהי ההגדרה ה"נכונה" לאהבה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אוסף לא סופי”

ליצירת קשר עם הסופרת: Saritbooks11@gmail.com

הקיץ הקודם של ריוי היה קיץ של שינויים ופריחה עבורה.

השינוי הגדול ביותר היה פרישתה מעבודתה כיועצת חינוכית באחת מחטיבות הביניים הגדולות בעירה.

היו גם שינויים פעוטים אחרים שביצעה ושעשו לה טוב. למשל, את כוס הקפה הטריוויאלית, הכמעט אוטומטית של הבוקר, זו שתמיד הייתה שותה במטבחה, החלה לשתות לבדה מתוך רוגע ושלווה בגינתם הפורחת מיד לאחר צאתם של הילדים לבית הספר. אקט זה כלל עמו גם טקס מיוחד במינו שבו הייתה ניגשת אל צמח יערת הדבש בגינתה, שואפת ממנו נשימה ארוכה אל תוכה ומזכירה, מבקשת ומאחלת לעצמה שישרה עליה מטעמו המתוק של הדבש בענייני יומה.

והיה כמובן עוד שינוי הגדול, זה שהוביל אותה אל אותו מפגש עם דניאל, שדרכו חברה אל עצמה, אל רצונותיה שלה, אל החופש והשליטה שלה בממלכתה.

הייתה זו ההליכה היומית המרעננת שעשתה לכיוון חוף הים, למען הגוף והנפש, שביצעה בכל בוקר כפתיחת יומה.

וכך, באחד מאותם ימים חמים של חודש יולי שבו צעדה את צעדת הבוקר שלה, הבחינה פתאום בתכונה מוזרה באחד מן הבתים שתמיד ראתה בו בית עתיר פוטנציאל למגורים עבורה. בית שעד כה ניבטה ממנו בכל יום תמונה עגומה ועצובה של עזובה והזנחה, בית שהיה נראה שכף רגלו של אדם שם בשנים האחרונות לא דרכה.

באותו היום, היה השינוי שנגלה לעיניה מפתיע ומשך בכך את תשומת לבה.

השער החיצוני, שער הכניסה אל הבית, היה פתוח, וכך היו גם שתי דלתותיו הפנימיות של הבית, כפי שראתה משער הכניסה. לא זו בלבד, אלא שגם חלונותיו היו פתוחים כאילו נשמו סוף סוף לרווחה. שני אנשים נראו שם בגינה, עובדים בחריצות רבה עם מריצה ועליה את חפירה, טורייה ומגרפה. הם נלחמו שם בעקשנות רבה בעשבים השוטים ובצמחיית הבר הפראית שגדלה סביב הבית והבליטה את ההזנחה.

על שולחן קטן ליד דלת הכניסה הקטנה יותר, הצדדית של הבית היו מונחים זה בצד זה שני גלונים גדולים של צבע ולידם כמה מברשות, סמרטוטים קרועים ובלים ובקבוקי טרפנטין. לרגע חשבה ריוי לעצמה בעודה צוחקת קלות שגם הבית, ממש כמוה, עמד בפני מהפך, שינוי עצום, כמו שעברה היא כעת בסוף השנה.

ריוי עצרה לרגע ממושך והביטה בו, משתהה לנוכח הפעילות שם.

כחובבת ציור מושבעת, החלו רעיונות שונים של ציורים על קירותיו החיצוניים והפנימיים של הבית צצים ומרצדים בה, נפרשים לפניה כשדה פטריות הומה אחר הגשם. בד בבד עלו בה גם המחשבות השונות לגבי שיפוצו, חידושו ובעיקר טיפוחו של הבית. מוחה החל לעבוד לגמרי בקדחתנות, מבלי שנתבקשה, מפעיל עמו את כל החושים.

"אחחחח…", חשבה, "לו רק הייתי יכולה להכתיב כאן את כל הביצועים או לפחות את הצבעים השולטים… וואאההו, לו רק היה זה המקום שלי… או לפחות ניתן היה לי להחליט… הייתי… הייתי…".

"שלום לך". קריאה לא צפויה זו נשמעה בהפתעה מוחלטת מאחוריה, מופנית לעברה ללא כל הכנה מוקדמת.

היא הסתובבה בבת אחת לאחור, קוטעת את הלך מחשבתה, מופתעת לראות מי פנה אליה.

"בבקשה ממך, אל תיבהלי, אני יכול להבין את סקרנותך… שינוי גדול מתחולל כאן… הבית, אף שאינו בית ישן, היה בית מוזנח מאוד… ממש על גבול הנטוש,  הייתי מגדיר זאת כך. אני יכול להבין את השתהותך אל מולו. את יכולה להיכנס פנימה אם תרצי ולהסתכל. שוב, רק אם תרצי בכך כמובן…. אולי תרצי לראות מקרוב…", אמר הזר ובקולו נשמעה גם נימה קלה של התנצלות, אולי אף התגוננות מכך שפנה אליה.

ריוי הופתעה מאוד מפנייתו של הזר שעמד למולה לאחר שהסתובבה. בעיקר הייתה המומה מכך שנדמה היה לה כי קרא ממש במדויק את מחשבותיה.

מלבד זאת, היא לא ידעה ממה הופתעה יותר; ממילותיו, מישירות הזמנתו או ממראהו המיוחד שאי אפשר היה להתעלם ממנו.

מולה עמד בחור בעל חזות צעירה, אפילו ילדותית למראה, אבל ללא כל ספק היה זה בחור יפהפה. עיניו החומות היו מלוכסנות מעט וצרות, כאילו היו כל הזמן ממוקדות, מתעניינות, עיניים שעומק ניבט מתוכן, סוג של עיניים מדברות. ריסיו השחורים היו ארוכים והיוו מעין מסגרת מעטרת, מדגישה את יופיין של העיניים באופן שהיה מושך בולט ומיוחד. גוון שערו היה שטני והוא נשרך, לאחור אסוף ברישול מה, נופל מעבר לכתפיו החסונות, שרק הדגישו יותר את מידת הגבריות שבו. מבנה פניו היה אמנם רזה מעט לטעמה, אולם כפיצוי על כך בלטו עצמות לחייו בחן רב, מדגישות את חידוד תווי פניו המצוירות, החטובות במידה. ניכר שמראהו הילדותי רק עידן והוסיף לו נועם, רוך ורוגע. וכמו לא די בזאת, היה לו חיוך מתוק וסוחף שחשף גומת חן רכה, תמימה, כובשת ומעדנת במרכז הריבוע של סנטרו. שילוב מנצח של תמימות ופראיות נסתרת, חשבה ריוי.

ללא ספק היה זה אחד הבחורים הנאים ביותר שראתה מעודה. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות ומחוטב בגופו בדיוק במידה הנכונה. עור פניו היה שזוף ונראה בוהק אל מול קרני השמש החמימות שנשלחו בבוקרו של יום זה, ובכך רק השלימו את מראהו.

ריוי חשה מבוכה. אולי השיגה גבול לא מוגדר, פרטי שאינו שלה, ממש כמו אותם ילדים הזוממים מחוץ לגינות הבתים על פירותיהם האסורים של העצים שגדלו בהם, אלו השייכים לאחרים.

"לא, תודה, זה בסדר… אה… אני… אני ממש מצטערת על ההפרעה, לא התכוונתי להציץ כך… פשוט…", ריוי החלה מגמגמת אך הוא לא הניח לה לסיים.

"הפרעה? מה פתאום הפרעה? כלל וכלל לא! והצצה? אין בכך שום דבר רע! נהפוך הוא, התעניינותך ועצירתך כאן מעידות על כך שמבחינים פה בעשייה… תרגישי בנוח… זה בסדר, באמת בסדר. את… את גרה כאן בסביבה? פשוט, אני הולך להיות כאן השכן החדש בשנה הקרובה…".

"לא, לא, לא. לא ממש גרה בסביבה. זהו מסלול הליכתי היומית ובתוך כך הבחנתי בשינויים החלים במבנה זה, שבעיניי כל כך מיוחד".

"אכן מיוחד הוא. בעל יתרונות רבים מבחינתי! הקרבה לים, השטח הרב שסביבו, גודלו הקומפקטי של הבית מבפנים…. אני עצמי נהגתי לעבור כאן אחת לשבוע לפחות בבואי אל החוף. ומוזר, בעבר, לא שמתי לבי לכך שהיה עליו שלט שהעיד שהבית מיועד להשכרה! תמיד חשבתי שהוא עומד למכירה ושקיימת בעיית יורשים, את יודעת, מחלוקות וכאלה, אחרת לבטח מזמן היו עליו קופצים רבים… רק כשחיפשתי בית לעצמי, זאת אומרת, מקום להשכיר, גיליתי שכלל אינו עומד למכירה אלא מיועד להשכרה בלבד. התברר לי שזהו עוד איזה נכס זנוח של איש עסקים עשיר כקורח, כזה ששמור כנדוניה לילדיו…".

"כן, אני יכולה לתאר לעצמי… לעיתים כך מתרחשים דברים פעמים רבות בחיינו. איננו שמים לב לדברים אלא עד שאנו נצרכים להם באמת", השיבה ריוי, "לא שמת לבך לכך כיון שלא באמת היית זקוק לו. לא היה לך צורך ממשי בו, לכן הוא פשוט עמד לידך ואתה עברת לידו מבלי לראותו כפי שהוא באמת, בית להשכיר. כמו כל דבר אחר בחיים, כשלא ממש מחפשים אותו, לרוב לא ממש מבחינים בו. כשנזקקת לבית, חיפשת בדקדקנות יתרה, הבחנת כך בשלט והגעת אליו". ריוי שחררה מתוכה, למודת ניסיון מחייה שלה. היא, בדומה לזאת, לא חיפשה קודם את החופש ואת השליטה בחייה, עד אשר חשה שהם מהותיים וחשובים בעולמה. מהרגע שחשה בחסרונם החלה לחפש אחריהם בדרכים שונות.

"פרטים קטנים או גדולים עשויים להיות נעלמים מעינינו דווקא כשהם מצויים ממש לידנו, עד כדי כך שלא נבחין בהם", סיכמה.

"וואהוו… אהבתי את הגישה… זה אכן יכול להסביר דברים רבים בחיים…", אמר מהרהר בכך, תוך שהוא מתמהמה ומשתהה לרגע בדיבורו.

ריוי ניצלה שנייה זו כדי לצאת ממבוכתה, שעדיין לא שככה אצלה למרות פתיחותו כלפיה.

"שמע, בכל מקרה, שתהיה לך כאן הצלחה ובשעה טובה, להתראות", אמרה, מתכוונת לפנות ולהמשיך בדרכה.

"רגע, רגע, שנייה אחת, לא אמרת לי עדיין מי את. האם את שכנה, מטיילת ארעית ברחוב, ברדיוס הקרוב לביתה, או שכנה שזהו מסלול הליכתה היומי והקבוע? או אולי סתם איזו מטיילת קבועה אך רחוקה… כי… פשוט, זאת אומרת, בכל מקרה… א… א… א… איך שלא יהיה, אשמח אם לפחות נאמר שלום בכל פעם שנתראה כשתעברי כאן בדרכך", קרא אליה.

שרית רצון, ילידת 1966, שרתה בצה"ל כמורה חיילת. היא בוגרת תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. עבדה כ-19 שנים בעיריית פתח תקווה. עם פרישתה החלה בכתיבת ספרה הראשון, אוסף לא סופי, שיצא ב-2011. ספרה השני, כיוונה של הרוח, פורסם ב-2016. וכיום היא שוקדת על ספרה השלישי.

X