אוסישקין 112 | לרכישה באינדיבוק
אוסישקין 112

אוסישקין 112

שנת הוצאה: 09/15
מס' עמודים: 271
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64
- 32

חייה של מיכאלה מתפוררים. רגע לפני גרושין, כשהיא אורזת את ביתה הישן של סבתה, מוצאת מיכאלה את המחברת הישנה של חיה ברזילי, מחברת שתשנה את חייה.
בעודה מנסה לעשות סדר בסיפורה שלה, היא פוגשת במסגרת עבודתה את נועה ורדי בת העשר, מתמודדת בתוכנית 'ילדים שרים', המחפשת את אביה שעזב אותה לפני שנים.
בעוד חייה קורסים סביבה, היא נשאבת לתוך סיפורן של חיה ושל נועה, לחיפוש אחר טבעת היהלומים האבודה שנעלמה בלי להשאיר עקבות ולהבטחה שנתנה לנועה, למצוא את אביה.
סיפורה של חיה שהחל ב 1928 והחיפוש אחר אביה של נועה, ילמדו את מיכאלה על האישה שהיא ועל האישה שהיא רוצה להיות.

רומן על החיים פה, על אהבה ומשפחה, ועל הבחירות שאנחנו עושות ומובילות אותנו לעצמנו.
בהומור ובמתח מספרת שמרית הילל על שלושה סיפורי חיים שמשתלבים זה בזה לסיפור על דורות נשים בארץ הזו והכוח לשנות.

שמרית הילל, 37, עיתונאית לשעבר בעולם האישה ומנחת טלוויזיה, מתארת בכישרון רב את התהליך שעוברת כל אחת מאיתנו, בחיפוש אחר ההגשמה וההשלמה.
זהו ספרה השלישי. ספריה הקודמים הריון עם פפיון וקשר יהלום, שאף תורגם לאנגלית, זכו להצלחה רבה. היא מעבירה הרצאות על העצמה ושינוי ברחבי הארץ.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אוסישקין 112”

בקרוב…

1

 לעזאזל! לעזאזל! איך הגעתי למצב הזה?! רציתי לבכות. וזה לא שלא בכיתי מספיק בחצי השנה האחרונה. אין ספק שתרמתי את תרומתי הלא צנועה למשבר המים בארץ.

כמות הארגזים שנערמה מולי לא גרמה לי נחת — להיפך. ככל שהתקדמתי במלאכת האריזה, היה נדמה לי שיש לי עוד ועוד דברים לארוז, ושזה לעולם לא ייגמר. כשביקשתי מחברת האריזה שלושים קרטונים חומים, הנחתי שהם יספיקו.

"ושיהיו חדשים אם אפשר, לא כאלה שמחזרתם כבר מאה פעם ונקרעים מכל הצדדים", המשכתי ודרשתי מהפקידה בחברת ההובלות, לפני שאישרתי את המחיר ההזוי שדרשה ממני.

'סיגריה. אני צריכה סיגריה. יכול להיות שארזתי את הסיגריות?' חיפשתי בכאוס המוחלט ששרר מסביבי את ה'פרלמנט' שלי. אחרי רבע שעה אכן מצאתי את הקופסא האחרונה, שכנראה נשארה לי, אבל אז נתקעתי בלי מצית. התחננתי לאחד קטן, צבעוני כזה, ואפילו לשתי אבנים או אולי לאיזה נר של שבת, אבל שום דבר. שום… שום… שום דבר. דווקא את המטבח, או חצי ממנו, ארזתי קודם. מטומטמת שכמוני. אחד הדברים, שיכולים להטריף לי את המוח, הוא סיגריה בלי יכולת להדליק אותה. לעזאזל העולם. התבוננתי סביבי בבלאגן שיצרתי. לא זה הפיזי — איתו עוד אפשר היה להתמודד; הבלאגן המטאפורי הלחיץ אותי הרבה יותר וגרם לי להרגיש רע. ממש רע.

בהתחלה חשבתי שאני שלמה עם עצמי, שעשיתי את הצעד הנכון. האמנתי שאני ממש גאון הדור, כיוון שהצלחתי לקחת את הרגליים ולעזוב.

כשהחברות שלי שמעו שאנחנו מתגרשים, הסתכלו עליי רובן במבט שבו מסתכלים על כלב, היודע שהולכים לסרס אותו. מבטי רחמים עצובים כאלה שהן ניסו להסתיר, אבל ממש בלי הצלחה. יכולתי לשמוע אותן אומרות בליבן 'מסכנה. איזה גבר היה לה, ועכשיו הכל אבוד! מי יקח אותה עם שלושה ילדים וחצי
בית?'

שתי נקודות האור היחידות שלי היו שתי חברות, שידעתי בוודאות כי הן קינאו בי בסתר ליבן והיו מתות לעשות את הצעד הזה במקומי. היו לי גם שלוש חברות מהעבודה, שדיגמנו חיי נישואין ממש מאושרים, אבל הן היו במיעוט ולכן בטלות בשישים. תמיד צחקנו עליהן במשרד.

"מי באמת יכול להיות מאושר אחרי עשרים שנה יחד?" שאלנו את תמרה, שהיתה כמעט בת חמישים והתחתנה בגיל תשע עשרה. זה היה במסגרת הפסקת הצהריים, שבה ישבתי עם כל בנות המשרד לריטואל הקבוע, ובו נהגנו ללעוס סלט חסה "בשביל הדיאטה" ולקנח בעוגת שוקולד "בשביל מצב הרוח".

"תגדירו אושר, בנות", היא ביקשה מאיתנו.

"אני חושבת שאושר הוא השלמה עם החיים שלך. הרעיון שאת חיה במקום שטוב לך, עם אנשים שנחמד לך איתם, שנותנים לך את המקום המרווח להיות מי שאת", ניסיתי לפצח את החידה.

"השלמה??" תמרה כמעט נבחה, "מה זאת אומרת השלמה? איזו תשובה זו, מיכאלה?" היא ירתה בי את שאלותיה בעיניים בורקות.

ניסיתי לרדת לסוף דעתה. מה זה באמת האושר הזה, שאני אמורה להרגיש?

"אני יודעת…", מלמלתי במבוכה, "כמעט חצי מהחיים שלי אני חיה עם אותו גבר… האם אני עדיין אמורה להרגיש פרפרים בבטן? לקום כל בוקר בהתלהבות ובהתרגשות? לזה את מתכוונת באושר?"

"תעשי בדק בית, מתוקה שלי", תמרה דיברה בשקט. "יש לי מספיק ניסיון כדי לומר לך, שאת לא נמצאת במקום טוב. תחזרי אליי כשההגדרה שלך לאושר תכלול מילים כמו אהבה, סיפוק, הערכה, הערצה ועוד כמה כאלו, שאולי לא עולות לי עכשיו בראש, אבל בטח לא נמצאו בהגדרה שלך לשאלה ששאלתי". תמרה חזרה ללעוס את הסנדוויץ', שהביאה מהבית, אחרי נאומה הדרמטי, מתעלמת לחלוטין מהעובדה, שהשיחה הזו טילטלה את עולמי ושיקפה לי באכזריות את מציאות חיי. לכן לתפיסתי, היא היתה הרבה יותר חשובה מאיזה ממרח זיתים חדש, שמצאה בשוק ומרחה אותו על כל קרקר או פרוסת לחם שנמצאה בסביבה.

בדיעבד יכול להיות שאותה שיחה אקראית בעבודה היוותה את נקודת המפנה בהתפתחויות, שהובילו אותי כמעט ללא שליטה למסלול התרסקות חיי. הרצאתה הקצרה של תמרה היתה אולי הקש ששבר את גב הגמל — או ליתר דיוק לחצה על כפתור ההיסטריה שלי, שהיתה, כמו תמיד, היסטרית. "מה? אתם עשרים שנה יחד?! זה כמעט חצי מהחיים שלך! השתגעת?" היו גם תגובות כאלה, שיכולתי להבין מהיכן באו. גלעד ואני באמת היינו יחד חצי מהחיים שלי. ומשום שעד גיל עשר בערך הזיכרון שלי היה די מעומעם, הרגשתי כי הזוגיות שלנו מכסה בערך את רוב חיי.

בכיתה ט' נשלחתי ל'תיכון חדש' בתל אביב. כל החברים שלי הלכו ל'אליאנס', שנחשב כתיכון הכי טוב בעיר. אבל אני, עם הציונים ה"מזהירים" שלי, נאלצתי להסתפק בדבר הבא הכי טוב — 'תיכון חדש'.

הגעתי לשם עם עוד חברה, שהיתה ההיפך הגמור ממני, ולכן ככל שהתקרבנו זו לזו, כך שנאתי אותה יותר. היא היתה התגשמות החלומות — ולא רק שלי; כל הבנים, שהפכו לגברברים בקיץ שבין החטיבה לתיכון, חלמו עליה בלילות כמו גם המורים, שסוף סוף גילו שושנה בין קוצים, אשר הקשיבה להם ואפילו הכינה שיעורי בית. לכן זה גם לא היה מפתיע, שכל בנות השכבה החדשה שלנו נדבקו אליה והכתירו אותה בשעתיים וחצי למלכת השכבה.

אך למרות ההערצה הכללית כלפיה, אלי לא עזבה אותי לרגע. בדיעבד נראה לי, כי הייתי העוגן שלה, גם אם עד היום לא ברור לי איזה עוגן היא היתה צריכה.

לאלי קראו בעצם אלה. היא היתה רוסייה, שעלתה לארץ בגיל שלוש, אבל היא הצליחה להסתיר היטב את מוצאה. לא היה לה אפילו שביב של מבטא. מאידך גיסא, היא דגמנה אותו יופי רוסי קלאסי, שברוסיה אולי נחשב ללא מעניין, אך בישראל היה חלומן הרטוב של רוב הבנות. אלי התברכה בשיער בלונדיני חלק, בעיניים כחולות גדולות ובאף סולד, שהתמזג בצורה מושלמת לתוך פנים של בובה.

למען האמת, אותי לא עניינו כל מעלותיה החיצוניות. אחרי הכל, אלי היתה בחורה, ואני התעניינתי בעיקר בבחורים. אבל יכולתי לזהות בה תכונות אופי, שהייתי מוכנה להרוג כדי שיהיו גם לי — היכולת להחליט החלטות מהירות ונכונות, ההקשבה לאינטואיציה שלה, כשאני עוד חיפשתי את שלי, חוסר הדרמות והמניירות של יפהפייה אמיתית, בלי היסטריה, בלי סרטים, בלי איבוד פרופורציות. שום דבר לא הוציא אותה משלוותה, בעוד שאני עשיתי הכל בדיוק כמוה. רק הפוך.

מאז שהייתי בת שלוש, אמא שלי טענה באוזני כל מי שרצה לשמוע שיש לי נשמה כבדה. בביטוי הזה היא ביקשה להדגיש בעיקר את העובדה, שלא ידעתי להפריד בין עיקר לטפל. להמחשת דבריה נהגה להזכיר לי איך כמעט יצאתי מדעתי, כשלאחת הברביות באוסף האדיר שהיה לי נעלמה נעל קטנה. מובן כי בסוף מצאנו את הנעל הזעירה מתחת למיטה, אבל אני איבדתי את העשתונות למשך שלושה ימים. ולא עזר שקנו לי עוד שתי ברביות זהות עם אותן נעלי עקב קטנטנות. אני רציתי רק את הנעל ההיא שנעלמה, ולא נרגעתי עד שאמא מצאה את הנעל האבודה, לאחר שהפכה את כל הבית באמצע הלילה, חמושה בפנס.

אני, כמובן, לא זכרתי את הדרמה, שהתחוללה סביב נעל של ברבי, שהיום אין לי מושג מה עלה בגורלה. אבל אמא מזכירה לי כל הזמן שזו היתה יריית הפתיחה להפגנת תכונות האופי המלודרמטיות שלי, ובראשן כישרוני המיוחד לאבד פרופורציות. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו היתה, כנראה, נעל מהממת ואני הייתי רק בת שלוש, אבל בסתר ליבי האמנתי לה, שהתנהלתי כמו מטורפת מהיום שבו נולדתי.

המון מים זרמו מאז בירדן, הירקון הספיק להזדהם ולהתנקות, התחלפו נשיאים וראשי ממשלות, שמעון פרס היה בכל תפקיד אפשרי ומבצעים מלחמתיים לא חסרו, אבל באופיי לא חל שום שינוי. לא רק שבגיל ההתבגרות לא הצלחתי להתעצב לנערה, היודעת מה היא רוצה, אלא להפך — העצמתי את היכולת להיות היסטרית, לצאת מפרופורציות, להיכנס לדיכאונות בגלל שטויות ולאבד עשתונות בגלל בנות, בנים ומה שביניהם.

לזכותה של אמא ייאמר, שהיא היתה ממש סבלנית כלפיי. יעקב היה קצת פחות. הוא טען שאני חייבת להתאפס, להתרכז בלימודים ולהפסיק להתייחס בכובד ראש כזה לכל הודעה שקיבלתי מאיזה בחור בכיתה. הוא כל כך רצה שאנסה להבין, שלפעמים דברים הם פשוט מה שהם ולא צריך לחפש משמעויות נסתרות בכל דבר. אלא שזה בדיוק היה המנהג שעסקתי בו רוב חיי.

בכיתה ח' שלחו אותי לקורס משחק ודרמה. אמא היתה בטוחה כי שם אמצא מקום מעולה לביטוי יכולות המשחק שלי, ושאולי בעתיד אהיה שחקנית או רקדנית. היא לא היתה בררנית ביחס לעתידי המקצועי, אלא רק רצתה שהבת שלה תהיה ילדה שמחה ומרוצה. וככל שהיא "עבדה" בזה, כך אני יישרתי קו. אבל בדיוק לכיוון השני. הפכתי יותר רגזנית וקנטרנית, ולא הצלחתי להשלים עם שום דבר שעבר עליי. תמיד הרגשתי "תקועה" או "חסרת מזל" ורציתי משהו אחר — לא בהכרח טוב יותר, אלא פשוט אחר.

כשיעקב היה לוקח אותי ואת אחי אופיר למסעדה, תמיד רציתי מה שלא היה בתפריט. זה התקבל על הדעת בגיל ארבע או חמש, פחות בגיל שתים עשרה. לא פעם נאלצנו לעזוב את המסעדה, כי לא מצאתי בתפריט מאכל שימצא חן בעיניי. בסוף תמיד מצאנו את עצמנו בפיצרייה השכונתית של נווה אביבים, לועסים את אותה פיצה עייפה, שכבר יצאה לנו מכל החורים. אבל העיקר שמיכאלה היתה סוף סוף מרוצה.

יכול להיות שבנקודה הזאת גם טמון הבסיס לדו קיום, או יותר נכון לחוסר דו קיום, ביני לבין אחי, אופיר. הוא מבוגר ממני בארבע שנים, ולזכותו ייאמר שבעבר היתה לו הרבה סבלנות לאחותו הקטנה והמופרעת. כנראה נשבר לו באיזה שהוא שלב, וכשראה שאני ממשיכה בשלי, פשוט הפסיק להתאמץ. בשנים האחרונות ניהלנו קשר לא ממש מוגדר, ובכל זאת, לא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם.

אופיר חגג לאחרונה יום הולדת ארבעים ואחת. הוא גר בדירה נחמדה עם אשתו אוסי ועם הילד ההורס שלהם בן השנתיים, עילי, שבקושי מכיר את הדודה שלו. וחמור מכך — הוא גם לא ממש מכיר את בני הדודים שלו, ילדיי המדהימים: דנה בת האחת עשרה, אורי בן השבע ואיתי בן הארבע, אמנם גדולים ממנו בכמה שנים טובות, אבל עדיין בני הדודים שלו, וחבל לי שאין ביניהם קשר.

מן הסתם, אופיר ואני השלמנו עם מערכת היחסים בינינו; שנינו, כנראה, לא רצינו לשנות אותה. עובדה שלא התאמצנו לעשות כלום בנידון, לטוב או לרע. היה בינינו קשר לא מוסבר, שהיה מאוד חזק, מעין שותפות גורל של שני אחים שגדלו יחד. יכול להיות שזו אשמתי שכך התפתח הקשר, ואולי זאת היתה דווקא אשמתו. העובדות היבשות הצביעו על כך, שגם כשניסינו לדבר יותר מפעם בחודש, לא הצלחנו להתמיד בזה לאורך זמן. כך קרה שאת אשתו בקושי הכרתי, ומכיוון שאמא אף פעם לא השתדלה ללמוד לבשל כדי להזמין אותנו לארוחות ערב, גם לא יצא לנו להיפגש יותר מדיי.

אבל בתקופה שבה הגעתי ל'תיכון חדש', אופיר היה שמיניסט חתיך לכל הדעות, והוא איכשהו גרם לי להרגיש מוגנת. מובן שהייתי היסטרית לפני היום הראשון ללימודים, ואפילו העובדה, שאלי שפר מתחילה ללמוד איתי באותה כיתה, לא הרגיעה אותי. כל עולמי השתנה, ולי זה כמובן לא התאים. לא הסתדרתי טוב עם שינויים, את זה כבר הבנתי הרבה לפני, ופחדתי מאלף ואחד דברים: פחדתי שלא יהיו לי חברים וחברות, שהמורה תהיה זוועה ושאני לא אסתדר עם המתמטיקה המחורבנת, שרדפה אותי בסיוטים. רק ספרות אהבתי, וזו גם המגמה שבחרתי לעצמי בסופו של דבר — אם כי הבחירה הטבעית שלי היתה מגמת תיאטרון, הכי רחוק ממספרים והכי קרוב לדרמות ולשיאים של רגש. אלא שמגמה כזו פשוט לא היתה קיימת, ואני בחרתי במה שהיה הכי קרוב אליה.

בהפסקה של היום הראשון ללימודים ישבתי עם אופיר מאחורי הבניין הגדול של בית הספר. נשענו על קיר הבניין ובהינו בשמיים הכחולים של תל אביב ובשני עננים גדולים בצורת נוצה, שכל הזמן התקרבו והתרחקו זה מזה. כבר אז יכולתי להבין את הסימליות שבעניין ולבי התמלא שמחה מעצם נוכחותו לידי.

שנינו שתקנו. שתיקה הרי תמיד אפיינה את השיחות הרציניות שלנו. רצינו מאוד לדבר, אבל לא ידענו איך. ואז אופיר עשה את הצעד הראשון שנראה לו נכון כדי לתקשר עם אחותו הקטנה והמבוהלת — הוא הוציא חפיסה של 'פרלמנט לייט' והצית לעצמו אחת. ואז הגיש אחת גם לי. ראוי לציין, כי עד אז מעולם לא עישנתי סיגריה ואפילו לא החזקתי אחת ביד. מובן שלקחתי את הסיגריה ביד רועדת, חשבתי שאמות מסרטן בו במקום. בהססנות שאפתי שאיפה ארוכה ממנה, ואחר כך עישנתי את כולה. כשנרגעתי קצת מהשיעול שתקף אותי, כי הרגשתי שאני נחנקת וחיכיתי למוות, אופיר סובב אליי את ראשו ואמר שהיום זה היום הראשון להתבגרות שלי.

"מה אתה מנסה להגיד? שאני ילדה קטנה ומפגרת?" ישר התעורר בתוכי ארס, אל המלחמה והדרמה.

"לא אמרתי אף פעם שאת תינוקת, מיכאלה! תקשיבי רגע לפני שאת קופצת ונכנסת לסרטים. אני אוהב אותך, אני אחיך", הוא דיבר בכנות מרגשת, שהפתיעה אותי, בעיקר מכיוון שאף פעם לא שמעתי את המילים הללו ממנו.

"אני פשוט חושב שהיום את מתחילה דרך חדשה, וזה הזמן לצאת קצת מהעקשנות שלך, מהפחדים שלך של מה יהיה ואיך יהיה ולזרום קצת יותר עם החיים." ממש שמעתי את יעקב מדבר מגרונו, ובסתר לבי הייתי גאה בו. "ואני רוצה שתביני, שהקלישאה האומרת שאלוהים צוחק בזמן שאנחנו מתכננים תכניות היא, אמנם, קלישאה, אבל היא הכי נכונה בעולם. את חלק מסרט נע בחיים האלו, הקצרים, ונכון שאת השחקנית הראשית בהצגה שלך". הוא ניסה באופן חמוד להפליא למצוא אנלוגיות מעולם התוכן שלי. "אבל את גם חלק מהצגה הרבה יותר גדולה. וכמו כולם עברת לתיכון וכמו כולם תתגייסי לצבא וכמו כולם תעמדי בצומת הזה, שבו תצטרכי להחליט אם לנסוע להיזרק באיזה חור נידח בהודו או להירשם ללימודים ולהתחיל את החיים. ומה שאני בעצם מנסה לומר הוא שאת עושה את הכל הרבה יותר מדיי קשה. תסתכלי רגע סביבך, מה רע לך, בעצם? את נראית מהמם", הוא ליטף את השיער שלי ברוך אבהי, "אולי את צריכה קצת פן או פרמננט", הוא הוסיף ושנינו צחקנו, כי ידענו שאין לו מושג מה הוא אומר. "אבל באמת שאת ילדה יפהפייה", המשיך אופיר, "ואני רוצה שתיהני מהתקופה הזו של התיכון. זה הזמן שלך לעשות ולהתנסות בלי לחפש משמעויות נסתרות בכל שטות. תיהני מהחיים. אין לך עבודה, מחויבויות, רק תשמרי על הציונים שלך ובשאר הזמן תלכי לים, תלכי לרקוד, תצאי לבלות". הוא, בעצם, הציע את המובן מאליו, כי זה בדיוק מה שאמורים לעשות בתיכון, אז למה אני כל כך מתוסבכת? למה אני לא שמחה? רציתי לצעוק את זה, לשאול אותו, הוא הרי יותר גדול ממני וכבר ידע דברים, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אופיר הצית עוד סיגריה. אני ויתרתי. באותו יום התחלתי, למעשה, לעשן, וזו היתה הסיגריה היחידה שעליה ויתרתי מאז.

המורה שלי בכיתה ט' דווקא היתה סבירה לחלוטין. בערך באמצע השנה התחברתי אליה סופית, ואז החלטתי שאני די מרוצה מהחיים בתיכון. ובכל זאת מובן שלא ויתרתי על הדרמות.

במהלך השנה הצטרפו אליי ואל אלי שתי בנות, ויחד הפכנו לחבורת המעשנות של כיתה ט' במחששה הבית ספרית. היינו חבורה די בולטת שם, כי כולם ידעו שאני אחותו הקטנה של אופיר ולכן לא התקרבו אליי, גם אם באמת נראיתי לא רע באותו זמן. אמנם את השיער השחור המשעמם שלי לא אהבתי, אבל הגוף התחיל להתעצב וגבהתי מאוד, וכל מי שבהה בי מספיק זמן תמיד אמר שאני מזכירה לו את קייטי הולמס השחקנית, שמאוחר יותר התפרסמה כאישתו של תום קרוז, אבל באותה תקופה היתה מלכת הילדים והנוער לפחות בקרב צופי הסדרה "דוסון קריק". מובן שלא היה שום קשר ביני לבינה, חוץ מהחיוך העקום מדיי שלי, שאותו היתה לי כל הכוונה שבעולם למלא בכמויות עתק של מילוי לשפתיים — כשאגדל. אבל הייתי חייבת להודות שהוחמאתי מההשוואה.

יום אחד, ממש לפני חופשת פסח, היתה המחששה די ריקה. מלבדנו, רביעיית החמשושיות, היו שם גם החבורה של אחי ועוד שתי בנות מכיתה י', שלא הפסיקו להסתכל על אופיר ולצחקק. לא הפתיע אותי שהן מכרכרות סביבו — הייתי רגילה לזה בערך מאז שהיה בן עשר ובנות היו יושבות מתחת לבית שלנו ומחכות שהוא ייצא לאימון כדורגל רק כדי לעקוב אחריו. כבר אז חשבתי שהן צריכות טיפול תרופתי. אבל, להפתעתי, התופעה הזו לא חלפה ורק התעצמה עם השנים. במיוחד לאחר שאופיר החל לבקר תכופות בחדר הכושר השכונתי. הוא תמיד היה חתיך, כיוון שקיבל את הגוף של יעקב ואת העיניים הירוקות של אמא. כל אלה בצירוף העובדה, שהוא עבד קשה על פיתוח גופו במשחקי כדורסל, בכדורגל, בג'ודו ובהרמת משקולות, הפכו אותו לחתיך על כמו שאלי נהגה להגדיר באדיבות בכל פעם שראתה אותו.

קשה לי לזכור מה בדיוק הרגשתי באותו יום, אבל היה משהו מוזר באוויר. גם אם היה זה סתם יום של חול באפריל, לפני פסח. השמיניסטים כבר חיו באווירת סוף קורס, והחמשושים היו בדיכאון כיוון שלא היו שמיניסטים. אני ואלי הדלקנו סיגריה מסיגריה ותהינו מה לעשות בחופשה. אבל באותו יום היא היתה שקטה באופן מטריד, וגם התשובות שלה היו הרבה פחות ענייניות מאלה שהורגלתי אליהן. הרגשתי שמשהו עובר עליה באותה תקופה. היא היתה מרוחקת מהרגיל והתקשרה אליי הרבה פחות אחרי שעות הלימודים.

"מה נעשה בחופש? יש רעיונות?" אמנם זרקתי את השאלה אל כל הבנות, אבל למעשה היא היתה מכוונת רק לאלי.

"אני נוסעת לאילת עם המשפחה שלי…", סיפרה אחת מבנות החבורה, ומישהי נוספת החלה לספר בהתלהבות שגם היא נוסעת לשם עם הדודים שלה, כי יש להם דירה בעיר. תוך שניות הן החלו לתכנן יחד חופשה חלומית באילת ושכחו ממני ומאלי.

"מה עובר עלייך? קרה משהו?" שאלתי אותה אחרי שתיקה ארוכה.

"לא כלום, לא קרה לי כלום. למה את שואלת?" היא ענתה בקושי.

"את לא שמה לב שאת מתנהגת מוזר?" שאלתי בקול, ובלבי תהיתי מה עובר עליה.

"מיכאלה, אל תתחילי עם הדרמות שלך, תעשי טובה. הכל בסדר, רק ש…"

"רק שמה?" הבנתי שמשהו קורה, כשהבחנתי כי קרצה לאופיר, שעמד עם חברים שלו במרחק כמה מטרים מאיתנו; אבל לא קלטתי עדיין כלום.

"קרה לך משהו בעין, או שאת צריכה לדבר עם אופיר? אלי? את מוכנה לענות לי?" התרוממתי מהרצפה והתבוננתי באחי, שהתקרב אלינו בצעדים קטנים. הוא העיף את בדל הסיגריה לתוך מאפרה עמוסה, שעמדה שם, ונעמד מולי. משהו התרחש שם. איזו שיחה של שניהם בלי מילים, רק במבטים, משהו שאני לא הייתי חלק ממנו והרגשתי כמו מטומטמת. זה לקח אולי עשרים שניות, אבל זה הספיק לרדארים במוחי לצפצף ולאותת באלף נורות אדומות.

"די נו. אל תגידו לי…" הסתכלתי על אלי ואז על אופיר ואז על הידיים שלהם, שאחזו אלה באלה.

"מיכאלה, תקשיבי", פתח אופיר, "לא ידענו איך לספר לך. אלי הניחה שלא תעופי על הרעיון, ואני די הסכמתי איתה בהתחלה, אבל כשזה כבר נהיה די רציני…"

"רציני???" לא נתתי לו אפילו לסיים את המשפט. "זה נהיה רציני?? מתי בדיוק זה התחיל, שזה כבר נהיה רציני? אתם עובדים עליי? אתם יוצאים מאחורי הגב שלי?" עיניי כמעט יצאו מחוריהן. לא ידעתי במי מהם אני רוצה לירות קודם.

במהלך השנים היו לנו אלף שיחות בבית בדיוק על העניינים האלה. זה התחיל כשהבנתי שחברות רוצות לבוא אליי רק כשאופיר נמצא בבית. אחרי לילות של עצבים ושל בכי הסכמנו בצורה משפחתית ומכובדת, שהחברות שלי יהיו מחוץ לתחום בשבילו. זה אמנם הוחלט עוד לפני שעליתי לתיכון, אבל לא חשבתי שתוקף ההסכם ההוא פג.

"כמה זמן זה נמשך, שזה פתאום נהיה רציני?" הרגשתי את הסכין מסתובבת לי בגב. מתאים מאוד למלכת הדרמות שאחיה והחברה הכי טובה שלה ייצאו מאחורי הגב שלה בלי לספר לה. הם כנראה ידעו איך אגיב וניסו למשוך זמן כמה שיותר, אבל לי זה לא היה אכפת. אלי ניסתה לחבק אותי ולבקש ממני להיות שמחה בשבילה ומלמלה שהם מאוהבים, אך אני כבר לא שמעתי כלום. לא יכולתי לסבול את המחשבה, שאחי והחברה הכי טובה שלי התחברו מאחורי גבי, ואני לא ידעתי כלום. לא ניסיתי אפילו לחשוב בהיגיון על כך שאולי הם יכולים להיות מאושרים יחד, וממילא החיבור ביניהם לא היה אמור להשפיע על רמת האושר האישי שלי. הגבתי כמו שהתאים לי להגיב וכמו ששניהם, כנראה, ידעו שאגיב.

באובדן שליטה מוחלט.

באותו יום הפסקתי לדבר עם שניהם. עם אופיר חזרתי לדבר אחרי כמה שבועות — לא היתה לי ברירה, הוא הרי גר איתי באותו בית, אבל עם אלי נותק הקשר לחלוטין.

למרות הכאב על אובדן החברה הכי טובה שלי האמנתי בכל לבי, כי ניתוק הקשר איתה ישפר את חיי בעתיד. חשבתי שהביטחון העצמי הרעוע שלי לא יצליח להשתקם ולהתעצם, אם לא ארחיק מעליי את מגנט הזכרים הבלונדיני, שענה לשם אלי שפר.

באותה תקופה עוד לא היה לי מושג באיזו שטניות זדונית יהתל בי הגורל, כשיחזיר אותה לחיי כדי לסיים את העבודה, שהחלה באותו רומן מיותר עם אחי הגדול.

 

2

 

ההחלטה להעביר את החיים של סבתא לארגזים לא היתה קלה בשבילנו, כמשפחה. ולא שבשבילנו היה מושג כזה 'החלטות קלות'. היינו משפחה שממוצע קבלת ההחלטות שלה שאף לאפס בכל מקרה, ודאי שבסיטואציה כזאת.

אחרי ארבעה חודשים של דיונים קדחתניים התמקדנו ברעיון להעביר את סבתא ל"מגדלי המאה" (שנקראו, מן הסתם, כך, כיוון שאיפסנו שם מבוגרים עד גיל מאה). חלק מאיתנו חשבו אמנם שזה מוקדם מדיי או מאוחר מדיי, תלוי מאיזו זווית הסתכלנו על העניין. ואז עברנו לשלב ב' בקבלת ההחלטות וסיכמנו, שפשוט נשאל את סבתא מה היא מעדיפה.

סבתא חיה, שתחיה עד מאה ועשרים, אף פעם לא רצתה להוות נטל על אף אחד. להפך. לכן החליטה באותו מעמד כי תעבור תוך שבועיים למגדלי המאה. פרקטיקה עניינית היתה תמיד התחום שלה.

"זה בתוך תל אביב, זה קרוב לכולם, ונמאס לי שאתם דואגים לי כל הזמן", נימקה את החלטתה בטון משועשע, שכנראה אמור היה לרמוז לנו מה דעתה על חוסר ההחלטיות שלנו. "לכן הרעיון, שנשלם למישהו כדי שיהיה חייב לדאוג לי, נראה לי רעיון מצוין. ובכלל, אני עדיין דואגת יפה מאוד לעצמי, אז אם לא אכפת לכם, תניחו לי לטפל במעבר לבדי ותעסקו בענייניכם".

למרות השמחה על הענייניות שבה התייחסה סבתא למעבר למגדלי המאה, לא היתה לנו שום כוונה להשאיר את ענייני המינהלה לטיפולה הבלעדי. לכן ההחלטה הבאה, שהיה עלינו לקבל, היתה בשאלה מי יטפל בסגירת ענייניה בדירה ברמת גן. בסופו של דיון הופקד כל אחד מאיתנו על תחום אחר. רק פרויקט האריזה של תכולת הדירה של סבתא נשאר פתוח.

"נראה לי שאת, מיכאלה, ממש מצטיינת באריזה", לכסן אליי אופיר מבט ציני, שנועד להבהיר לי בפעם המיליון בערך מה הוא חושב על גירושיי. "אז אם לא אכפת לך, ויישארו לך ארגזים מאריזת החיים המפויחים שלך, אולי תעברי איתם צ'יק צ'ק בדירה של סבתא ותארזי גם אותה?"

"ממש מצחיק!" סירבתי להתרשם מחוש ההומור השחור שלו בנוגע להריסות חיי.

"נו מיכאלה, מה כבר יכול להיות שם? שלושה וחצי ארגזים לכל היותר. עם המיומנות שלך את גומרת את זה בחצי שעה", הוא נקרע מצחוק.

"אתה קורע ממש", תקעתי בו מבט רצחני. אבל במקביל הרגשתי כי הפור נפל. סבתא חיה היתה הנפש הקרובה לי ביותר בעולם. למרות התלאות הרגשיות, שעברתי באותה תקופה, חשבתי שזה המעט שיכולתי לעשות כדי לעזור לה. גם ככה הרגשתי שנכשלתי בכל תחום אחר — בנישואין, בעבודה ואפילו באימהות. אז אולי אלוהים יסלח לי קצת, אם אעשה דבר אחד כמו שצריך, ויוותר לי על כל השאר, ניסיתי לנחם את עצמי. זה לא באמת עזר.

הדירה של סבתא היתה ממוקמת בקומה השנייה של בניין עייף בפאתי רמת גן, אשר בו ארבע דירות. מסמכי הפינוי-בינוי כבר נחתמו, ובשבילה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא חיה באותה דירה ארבעים שנה. לא היה שום "פיצוי", שיכול היה לפצות אותה על תקופה כזו.

עורך הדין הצעיר, שנפגש איתה לצורך החתימה על המסמכים, עוד לא נולד, כשהיא וסבא עברו לגור שם. כשסבתא ציינה את העובדה הזו בפניו, הוא הנהן קלות באהדה מזויפת, שגרמה לי לרצות להחטיף לו סטירה על כל לחי. כשהיא סיפרה לו על התלאות שעברו כדי לקנות את הדירה, הוא שתק בדיוק שבע שניות ושוב הנהן, ואז ביקש ממנה לחתום בעשרים מקומות שונים ובארבעה העתקים.

סבתא לא התרשמה ממנו במיוחד, אבל מרגע שהחליטה, לא היססה. היא חתמה לו במהירות שיא על כל מה שביקש, למרות הפצרותיי לעצור רגע ולחשוב שוב. היא לא רצתה לחשוב על שום דבר.

"חשבתי מספיק בחיים שלי, מיידעלע. תני לי שיחשבו קצת בשבילי", ביטלה את דבריי והעניקה לי שתי נשיקות. אחת על כל לחי. "ובבקשה תזכרי, שאני לא מוכנה שתארזו בשבילי, אני רוצה לארוז לבד".

מובן כי העליתי את הנקודה החשובה הזאת בפני הפרלמנט המשפחתי, ואפילו ניסיתי לשכנע את כולם להיעתר לבקשתה.

"מיכאלה, אני מאוד מבינה את הרגישות שלך לסבתא ולבקשותיה המיוחדות", מיהרה אמא לחלוק על דעתי בדרכה הרגישה, "אבל את שוכחת שהיא כבר לא צעירה, ופרויקט כזה יכול לקחת לה חודשים".

"נכון", החליט גם אחי להיות תומך. "והדירה צריכה להיות ריקה תוך שבועיים, כי הקבלן של הפינוי-בינוי אמר שאז הוא יתחיל להרוס אותה".

"בסדר, בסדר, אני אפנה אותה תוך שבוע", הבטחתי, בניסיון להסיט את מחשבותיי מתמונת הרס הדירה של סבתא. בהמשך השתדלתי רק לחשוב על החיים הנעימים שיהיו לה במגדלי המאה, בין עשרות הקשישים הנחמדים שסבבו אותה ופעילויות התרבות הרבות שהועברו שם.

ולמרות מאמציי הרגשתי בבוקר, שבו הייתי צריכה לחזור לדירה של סבתא כדי לארוז אותה, כי זה כמעט למעלה מכוחותיי. ולא שהיו חסרות בחיי לאחרונה מטלות קשות ומדכאות עד עפר. כך או כך, לא עמדו בפניי אפשרויות רבות, לכן נשמתי עמוק, הפטרתי אנחת השלמה, לקחתי איתי עשרה ארגזים ונסעתי לדירה, מקווה לסיים הכל עד הצהריים ולחזור לדירה שלי, שכבר לא היתה שלי, בעצם. בתוך הריסות חיי התקשיתי לזכור מה יישאר לי אחרי הגירושין.

בדרך לדירה של סבתא נזכרתי פתאום במורות, שתמיד היו נותנות לי "לא מספיק" וטוענות בכל אסיפת הורים כי "הילדה אינה מממשת את הפוטנציאל שלה".

'יכול להיות שהן צדקו?' הרהרתי בתוגה, 'יכול להיות שהן זיהו באיזה חוש שישי של מכשפות שגם עם חצי רגל בגיל ארבעים אהיה עדיין בגדר פוטנציאל לא ממומש?'

סובבתי את המפתח באיטיות, כמו נותנת לו חיים משל עצמו. קיוויתי שסבתא תפתח לי את הדלת עוד לפני שהמפתח ישלים את הסיבוב שלו, כמו בזיכרונות שלי מימי ילדותי. אבל מובן שזה לא קרה. המפתח השלים את הסיבוב בחור המנעול, ופתחתי את הדלת. לבד.

הריח שקידם את פניי, בכל פעם שבאתי לסבתא אחרי בית הספר, כבר לא עמד באוויר. אף אחד גם לא אמר לי, "בואי מיכאלו'ש קטנה. כמה אני אוהבת שאת באה הנה. את החיים שלי. רוצה שנאפה עוגה ביחד? עוגיות? בואי נעשה את עוגיות החמאה בצורת לב שאת אוהבת כל כך. בואי…"

את אותם משפטים היא נהגה לומר בכל פעם שעמדתי על מפתן דלתה, בשלב שבו היתה גם מחבקת אותי ולא משחררת.

גם אופיר הרגיש שסבתא אהבה אותי הכי בעולם, גם אם אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי. היה לנו קשר מיוחד, כזה שלא ניתן להסביר במילים. היינו קשורות זו לזו בנימי נשמותינו. לפעמים אפילו הרגשתי יותר קרובה אליה מאשר לאמא שלי.

סקרתי את הדירה בלב נחמץ. היא עמדה ריקה כבר שבועיים, ומעבר לכך שסבתא לא גרה שם יותר, הרגשתי כי אין בה חיים. השתהיתי בכניסה דקה ארוכה, תוהה האם אני עושה את הדבר הנכון. החיים שלי כל כך מורכבים גם בלי לארוז את החיים של מישהו אחר. לא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה החיים שלי יתהפכו, אחרי שאחצה את מפתן הדלת.

 

הדירה של סבתא נשארה בדיוק כפי שזכרתי. זיכרונות הילדות שלי ושל אופיר התערבבו בריח של דירה, שעמדה סגורה שבועיים שלמים. סבתא לא רצתה להשאיר חלונות פתוחים "כדי שלא ייכנס אבק פנימה", כאילו מישהו אמור היה לעבור לגור פה. הרי הבית עומד בפני הריסה, ולפועלים לא יהיה אכפת איזה ריח יש לבית שהם עומדים להרוס. אבל סבתא זו סבתא, נאנחתי בהשלמה, ופתחתי לרווחה את החלון הגדול בסלון, מרגישה אותה עומדת מאחוריי ועושה לי "נו נו נו" עם האצבע. עוד שנייה — והרגשתי אותה עוברת עם סמרטוט על כל האבק הווירטואלי שנכנס לכאן. אבל שום דבר מזה לא באמת קרה. לא נכנס אבק, וסבתא לא עמדה מאחוריי. משונה לגלות לאלו דברים הנשמה בוחרת להתגעגע.

הקירות, שעל חלקם היו תלויות תמונות שאמא שלי ציירה כשעוד חשבה לעשות קריירה בתחום, העבירו בי רעד קל. זה היה מוזר לחלוטין. הרי אני האחרונה שמסוגלת להתחבר למילים, כמו "אנרגיות" או "השפעות מיסטיות". אז איך זה שהרגשתי רעד מוזר עובר בגבי מחלקו העליון ועד קצות אצבעות הרגליים? התחלתי לגחך. הסיטואציה הזכירה לי סצינה מאיזה סרט מדע בדיוני מיסטי, שראיתי פעם. למרות זאת לא הצלחתי להתעלם מההרגשה המוזרה שאפפה אותי באותו חלל, שפעם היה חמים ומלא צחוק והפך נטוש וחסר חיים.

כשסבתא הבינה שצריך לארוז את החיים שלה בארגזים, היא רצתה לעשות הכל לבד וביקשה שלא נפריע לה. אבל המהירות שבה התנהלו הדברים לא השאירה לה מספיק זמן. זה הכניס אותה ללחץ נוראי, שנרגע רק כשהבטחתי לה שאבוא לקחת אותה לארוז ושלא אגע לה בדברים. עניין הטבעת, שנעלמה לה ועדיין לא נמצאה, עמד באוויר והורגש היטב. במיוחד כשהשביעה אותי, שוב ושוב, שלא אגע בשום דבר ללא נוכחותה באיזור. למרות זאת הוחלט שוב בשיחת וואטסאפ משפחתית, שזה לא לעניין לאתגר את כוחותיה הדלים בענייני אריזה. אנחנו נחלק בינינו את העבודה ונקרא לה רק בסוף, לארוז ארגז וחצי, כדי שלא תרגיש מיותרת. ובעיקר כדי שתנסה בפעם האחרונה למצוא את האוצר האבוד שלה.

בשבועות שלפני המעבר למגדלי המאה חיפשה סבתא בלהיטות עיקשת אחרי אותה טבעת. אך העובדה, שאיש מאיתנו לא ראה או שמע עליה מעולם, גרמה לנו להתייחס אליה בביטול. סבתא חיפשה אותה כל הזמן ונראתה מאוד מיואשת בכל פעם שדיברה עליה. אך מכיוון שהפכה את כל הבית לפחות שלוש פעמים במהלך השבועות האחרונים ולא מצאה אותה, חשבתי שעדיף לבצע את מה שהוחלט בשיחת הוואטסאפ המשפחתית. 'אין מה להטריח אישה בת שמונים וחמש במלאכת אריזת דירה', ניסיתי לשכנע את עצמי, כי אנחנו עושים את הדבר הנכון, אבל ביני לבין עצמי הרגשתי שאנחנו עושים משהו מאוד לא בסדר. סבתא כל כך התעקשה והתחננה בפניי שלא אגע בכלום, עד שהרגשתי כי אנחנו מחללים את קדושת המלאכה.

"אולי תסבירי לי איפה את חושבת שהיא יכולה להיות? תחשבי!" התחננתי אליה בשלב האחרון לפני שהחלטתי להרים ידיים, גם אם היה ברור, כי לו ידעה, לא היינו מגיעים לאותו מצב מלכתחילה. מציאת הטבעת האבודה היתה, מן הסתם, מקלה על המצפון שלי, כשכבר ידעתי שאין סיכוי כי ניקח אותה לארוז הכל.

"זה לא משנה. אני לא זוכרת איפה סבא שם אותה. אני אחפש בכל הבית עד שאמצא. אל תארזי בלעדיי, תבטיחי לי", היא הפצירה בי.

"אני מבטיחה, סבתא", שיקרתי במצח נחושה והתפללתי שאלוהים לא שומע. הרי נשבעתי לעצמי לארוז הכל, חוץ מהטיח של הקירות, ולא להשאיר דבר בדירה לפני שהבניין ייהרס. סבתא אמנם היתה ידועה כעקשנית גדולה, אבל בכל זאת היה משהו יוצא דופן בבקשה שלה. היא ממש התעקשה לחזור לדירה ולחפש את הטבעת בפעם המיליון.

'אלוהים ישמור, איפה זה כבר יכול להיות?' חשבתי לעצמי, חצויה בין הרצון שלי לרצות את סבתא לבין ההנחה של כולם, כי הזיכרון שלה כבר לא היה פנומנלי כמו בעבר.

"אולי סער יעזור לנו לחפש?" הצעתי בהברקה פתאומית. סער היה השכן של סבתא ונהג לעזור לה בכל הזדמנות. הוא גר בדירה הצמודה אליה, וגם אם חשבתי לעצמי שזה מקום מאוד מוזר לגור בו בשביל בחור צעיר כמוהו — לא נכנסתי לו לכיס. החבר'ה הצעירים היום לא בדיוק חיים ברווחה גדולה, ודווקא היה יפה לראות שהוא מתפשר על מקום כזה רק כדי לחיות לבד.

הוא היה בחור צעיר, בטח לא עבר את גיל שלושים. טכנאי מחשבים חביב עם "בייבי פייס" כאלו, שגרמו לו להיראות כבן שמונה עשרה. הוא ביצע בשביל סבתא משלוחים קטנים, כשהיתה צריכה, קפץ בשבילה לדואר כמה פעמים ואפילו ליווה אותה לקופת חולים מדי פעם, כשהרגישה לא טוב. בעיקרון היה לנו נוח שהוא היה קרוב אליה מספיק, כדי שלא נצטרך לנסוע בעצמנו לרמת גן בכל פעם שצריך היה לעשות איזה סידור שהיא לא יכלה לעשות, כי היתה "עסוקה מדיי" או באמצע "צעירים חסרי מנוח". בנוסף ידעתי היטב, כי אין לסער חברה, והיות שלטעמי הוא נראה לגמרי לא רע, ניסיתי כל הזמן לשדך לו עוזרות הפקה צעירות שעבדו איתי.

"אני אבקש ממנו בערב", אמרה סבתא, ולא הבהירה מדוע היא מתכוונת לחכות עד אז. חשדתי כי גם אותו היא אינה רוצה להטריח או שהאמינה כי מציאת הטבעת היא מטלה שחייבה רק אותה. מאוחר יותר, כששאלתי אותה אם סער באמת עזר לה בחיפושים, היא משכה בכתפיה ומלמלה משהו לא ברור. התנהגותה רק ביססה את חשדותיי, כי עניין הטבעת הפך לאובססיה פרטית בשבילה.

גם אמא היתה מודעת היטב לקיבעון הטבעת של סבתא, אבל חשבה שאין באפשרותה לעשות יותר ממה שכבר ניסתה לעשות על מנת למצוא אותה. לכן היא התרגשה פחות ממני מתחנוניה של סבתא והאיצה בי ללכת ולהתחיל את מלאכת האריזה.

"לשתיכן יש דד ליין, כמו שאומרים בעולם שלך", נימקה בתקיפות את דבריה. "את צריכה לפנות את הדירה שלך, והקבלן של סבתא כבר עומד לנו על הראש. חבל שהוא יהרוס את הבניין לפני שנפנה הכל".

'יופי! דד ליין זה בדיוק מה שהיה חסר לי בחיים', הרהרתי בחמיצות. כאילו שלא הספיקו העבודה המסויטת שלי, מה שעבר עליי בחיים, גלעד, שלא דיבר איתי כבר כמה ימים, וסבתא, שהאהבה שלי אליה קרעה אותי לגזרים. והנה, יש עוד "דד ליין" — מילה מחורבנת, שמי שהמציא אותה צריך למות כאן ועכשיו. ובייסורים.

עברתי בין החדרים, נזהרת שלא לגעת בכלום, כמהה לכך שהכול יישאר כמו שסבתא רצתה. הקפדתי לא לגעת בקירות בשום דרך. הם הפחידו אותי. גרמו לי להרגיש מוזר. כאילו לא היו מרוצים מכך, שעומדים להפוך אותם לאבק, והרגישו שיש לי יד בזה. נתתי לעצמי מכה קטנה בראש רק כדי לוודא שהוא שם ולא התחלתי להזות.

"משוגעת", סיננתי בין שיניי והחלטתי לנער את המחשבות הסוררות עד שיתפוגגו מראשי ולהמשיך בסיור.

החדר הראשון היה זה שבו אופיר ואני נהגנו לישון בחופשות הקיץ הארוכות. היתה בו מיטת עמינח שחורה ומקולפת בקצוות. בימי הקיץ היינו שנינו הופכים אותה לאוהל גדול, עם שמיכות ועם סדינים, שמתחנו בעזרת אטבים מקצה החדר למשנהו. בתוכו הפלגנו בדמיוננו המפותח לארצות רחוקות. מוחינו הקודחים המציאו סיפורי אלף לילה ולילה, ואותם היינו מספרים בהתלהבות זה לזו ומשלימים זה את תיאורו של זו. הזיכרונות הללו גרמו לי לרגשות מעורבים במיוחד לאור העובדה, שכיום נהגנו בעיקר לשתוק כשהיינו יחד.

מול המיטה עמדה ספרייה גדולה מעץ עייף ומאפיר. היו שם אלבומי תמונות של סבא ושל סבתא מימי "אנו באנו". עם הזמן נוספו לצד האלבומים גם ספרי "חסמב"ה" ו"החמישייה הסודית", ספרים של יהודה אטלס, של דבורה עומר וכל מה שיכולנו למצוא בספרייה העירונית ולעיתים לא טרחנו להחזיר. לא פעם נאלצה סבתא להתגונן בפני הספרנית הקשוחה עם המשקפיים הגדולים שטענה, כי "הילדים לא מחזירים את הספרים בזמן וזה ממש לא בסדר!!"

סבתא תמיד חייכה אליה בנועם והסבירה לה שיש צרות גדולות יותר, ובסך הכל הילדים כל כך נהנים לקרוא שהיא לא יכולה לכעוס עליהם. כזו היא סבתא שלי, עניינית ואצילית עד עמקי נשמתה.

למזלנו, גם היא מאוד אהבה לקרוא, כך שהתגוננה בפני הספרנית לא רק בגלל הספרים, שלא רצינו אנחנו להחזיר, אלא גם בגלל אלו ששמרה לעצמה, בהנחה שמוטב להם להישאר בספריית העץ החומה שלה במקום בין המדפים המאובקים בספרייה הנידחת ההיא.

הווילונות היו מוגפים. זכרתי אותם לבנים ובהירים מאור השמש, ואילו עכשיו נראו צהובים ומאובקים. מדהים איך זיכרונות ילדותך, כשהכול נראה גדול ומבריק, מקבלים מכת מציאות כשאת מתבגרת.

החדר נראה קטן ממה שזכרתי, ונצבט לי הלב כשהרהרתי בכך שהילדים שלי מתלוננים היום על החדר הקטן והצפוף שלהם, שכמובן מלא בכל טוב. אופיר ואני נהנינו כל כך מחדר, שהיה אמנם ריק יחסית מחפצים, אבל מילאנו אותו בכל כך הרבה תוכן.

הסטתי את הווילונות ופתחתי את החלון, שחרק בתלונה על כל אותן שנים שבהן כנראה לא נגעו בו. סבתא לא השתמשה בחדר הזה מאז שהפסקנו לבוא לבקר. רק מכונת התפירה הרוסית הישנה, שעדיין עמדה שם, נכנסה פעם אחת לשימוש, כשאחד מילדיי קרע איזה זוג מכנסים שקניתי במבצע של שלושה במאה. סבתא התעקשה לתקן, כי "זה בד טוב. למה לזרוק? תני לי לתפור, וכשאני אחזיר לך אותם, הם יהיו כמו מכנסיים חדשים".

לא התעכבתי איתה על מחיר המכנסיים ועל כך שיש עוד עשרה זוגות כמוהם, שמחכים בארון הילדים. סבתא רצתה לתקן, ואני הנחתי לה לעשות זאת, בדיוק כמו שעשיתי כשהתעקשה לסרוג לילדים כובעי פונפונים שמעולם לא חבשו. גם אז היא האמינה בכל לבה, שהיא תורמת להם מאהבה. הילדים חיבקו אותה כשנתנה להם את הכובעים, כמו שפקדתי עליהם לעשות, אבל אחר כך הניחו אותם, כמובן, באיזו פינה שכוחה בארון. בעולם שלהם רק תינוקות חבשו כובעים עם פונפונים, וגם הם היו ילדים של הורים חנונים וחסרי חוש אופנתי.

עברתי לחדר השינה של סבתא. אחרי שסבא נפטר, קנינו לה מיטה חדשה ותלינו טלוויזיה גדולה על הקיר. סבתא כמובן אמרה, שלא צריך, ותהתה מה רע במיטה הישנה שלה ושל סבא. כולנו הסכמנו איתה שלא צריך להחליף מיטה, שנקנתה אי שם בשנות השישים, וודאי שלא חובה להחליף את הקופסא הקטנה שבשנות השמונים המוקדמות היתה שיא הטכנולוגיה והיום גם המוזיאון לעתיקות לא יסכים לקבל אותה; ובכל זאת החלפנו את שתיהן.

תמונות שלי ושל אופיר, החל מגיל חמש בערך, היו תלויות על הקיר. הנה אני במסיבת יום ההולדת השישי שלי, ואופיר, מאחוריי, מושך לי בקוקו. תמונה נוספת שלנו היתה מפורים, שבו התחפשנו לפנקיסטים על סקייטבורד. חייכתי לעצמי לא בגלל הנוסטלגיה, אלא כיוון שחשבתי על הילדים שלי, שאילו היו רואים את התמונה לא היו מפסיקים לצחוק על אמא שלהם "העתיקה". לכי תסבירי להם שזה היה שיא "הקוליות" בזמנו.

הווילונות של סבתא בחדר השינה היו חדשים, כי כמובן גם אותם החלפנו. גם אם היא הבהירה ש"לא צריך ומה רע בקודמים?" הם היו לבנים ובוהקים, כיוון שסבתא הורידה אותם כל שבוע בטקס מאורגן, כיבסה, גיהצה ותלתה מחדש. היתה לי הרגשה, שהיא ביצעה אותו טקס גם עם הווילונות הצהובים בחדר שלנו — אבל להם שום דבר לא עזר. הצהוב היה כנראה צהוב מדיי. ואת הזיקנה אי אפשר לנקות במים ובסבון.

התקרבתי אליהם והרחתי את ריח הכביסה של סבתא. עד היום אין לי מושג באיזה נוזל השתמשה, 'אבל לאף כביסה בעולם לא יהיה הריח הזה', חשבתי לעצמי. השארתי את הווילונות לנפשם וחזרתי לסלון. גם הוא, כמו שאר הבית, רוהט לפני שנות אור, למעט מזנון חדש, שחור ומבהיק, שאמא שלי נתנה לה במתנה כשהחלפנו רהיטים, לפני עשור.

המזנון הבהיק כאילו נקנה אתמול ועמד בניגוד מוחלט לשטיח הישן ול"פיצ'פקעס" שסבתא שמרה כל השנים: בקבוקים ישנים של אלכוהול, שהיא האמינה כי ישתבחו עם השנים, גם אם גלעד הסביר לה שהם הפכו לרעל כבר מזמן, תמונות מרקמת "גובלן", שהיו מאוד פופולריות בשנות השבעים, ואזות ישנות שהיא סירבה להעיף, מתנות קטנות, שסבא קיבל בתור נהג מונית והיא כמובן לא הסכימה לזרוק. בתוך הסלון הזה התערבבו להן שנות השישים והתשעים בחוסר היגיון מוחלט. אך למרות זאת היה בו, באופן אבסורדי, משהו הגיוני מאוד.

התיישבתי על כורסת ה'אמריקן קומפורט' האפורה, שקנינו לה במתנה לגיל שמונים. כיוון שכבר ידענו מה תהיה התגובה שלה, שלחנו את הכורסא ישר אליה, בהובלה מהחנות, ולא טרחנו לעדכן אותה שהיא תגיע, כדי להימנע מוויכוחים מיותרים. כשהסבל דפק אצלה בדלת ושאל אם הוא יכול להעלות את הכורסא, היא חייכה אליו בנימוס ואמרה, "את הכורסא אתה יכול להשאיר אצלך, אבל איפה הפרחים?"

הוא הסביר לה במבטא רוסי כבד, כי אין לו פרחים, אלא כורסת טלוויזיה חדשה, ארוזה בניילונים, וכי זו הכתובת שקיבל. היא ענתה לו שזו טעות והיא מחכה לפרחים וטרקה לו את הדלת בפנים. אחרי צעקות בטלפון ושלוש שיחות עם המוביל הוא הסכים למחול על כבודו ולהכניס לה את הכורסא הביתה — בלי לשתות את כוס המים שהציעה לו.

בשבועיים שלאחר מכן היא רק בחנה את העצם הזר שנכנס לה לסלון, עד שהסכימה לנסות לשבת עליו. בסופו של דבר, לא היתה לה ברירה אלא להודות, רק בינה לבין עצמה כמובן, כי הכורסא דווקא די נוחה. מאז נהגה לשבת עליה ולקרוא את הספרים שקניתי לה בכל הזדמנות. שם היא הפליגה לעולמות רחוקים ולתקופת השואה ולירושלים של שנות הארבעים, לאוסטרליה ולאנגליה ולכל מדינה, שהיתה מעוררת את דמיונה בספרים שבחרתי לה. בארוחות שישי זכינו לשמוע את סיכום הספר ואת דעתה המדויקת עליו. כך החמיצה סבתא שלי קריירה מזהירה בתור מבקרת ספרים.

השענתי את המשענת אחורה ועצמתי את עיניי לכמה דקות, מנסה לספוג מעט מהחיים ששקקו פה: את ריחן של ארוחות החג הגדולות, שחגגנו כאן, את ערב פסח, כשסבא היה מחביא את האפיקומן ולוחש לי באוזן היכן החביא אותו, כדי שאזכה לקבל את המתנה הגדולה, שכבר היתה מוחבאת בחדר השינה.

הפלגתי בדמיוני לימי ההולדת שחגגנו שם, וליום שבו אספנו "ברלה" מהחצר והם התפזרו בבית לקול הצרחות של סבתא, שאספה אותם עוד שבועיים אחר כך. ספגתי אל קרבי גם את ניחוח עצי השסק והתפוזים שפרחו בגינה. אותם עצים שהניבו פירות יפים ועסיסיים. נזכרתי בנוסטלגיה בימים הארוכים, שבהם ישבנו כולנו סביב השולחן בסלון וקילפנו שסק, עד שלא יכולנו להריח את הפרי הזה יותר.

כשעיניי עצומות וגופי רפוי שוב עלתה בי אותה תחושה מוזרה, שאני לא לבד. בלי שום תנועה פיזית הרגשתי את הדופק שלי פועם במהירות, ללא שום סיבה. 'מה עובר עליי, ממתי אני נכנסת לסרטים כאלה?' נזפתי בעצמי. 'יכול להיות שכל מה שקורה לי בזמן האחרון מצליח להוציא אותי מדעתי לגמרי?' המחשבה, שאני מאבדת אחיזה במציאות ומדמיינת רוחות ושדים בבית שאני מכירה בו כל פינה ופינה, גרמה לי להרגיש שמשהו נדפק אצלי. כל העניין היה למעלה מכוחותיי. יש לי ילדים, יש לי עבודה, והזיות פרועות לא אמורות להיות שורה בקורות החיים שלי. פקחתי את עיניי במהירות וניסיתי להסדיר את הדופק. הבית עמד על תילו, ואף קיר לא איים לחנוק אותי. הדופק חזר למצבו הרגיל.

ליד הספה ניצב שולחן עץ קטן, ועליו עמדה ערימת ספרים, שזיהיתי מהרכישה האחרונה שלי בשביל סבתא: "כותבת ומוחקת אהבה", "מלכת היופי של ירושלים", "עכשיו אפשר להתחיל" ועוד מחברת מרופטת עם שוליים מקופלים, שנראתה כאילו שכבה שם משנות צעירותה של סבתא. מובן שהיא סקרנה אותי. לכן משכתי אותה מתחת לערימת הספרים הכבדה. 'מה זה כבר יכול להיות?' תהיתי בסקרנות. המחברת היתה יוצאת דופן ולא ראיתי כמוה עד אותו יום. היא היתה כל כך ישנה, שפחדתי שתתפורר לי בידיים. העמוד הראשון היה ריק, אבל העמוד השני היה גדוש מילים, שנכתבו בכתב יד צפוף, בעט כחול שכבר דהה.

זה נראה כמו סיפור, שסבתא כתבה בכתב ידה המסודר. למרות סקרנותי לא חשבתי שיש לי זמן לקרוא את זה.

'אני חייבת להצליח לארוז היום את הדירה הזאת וגם את שלי', הזכרתי לעצמי. כבר רציתי להניח את המחברת ולהתחיל לארגן את הארגזים, אבל היה בה משהו שמשך אותי לקרוא. 'רק שני עמודים', הבטחתי לעצמי, 'רק שני עמודים'.

 

שמרית הילל, 35, עיתונאית לשעבר ומנחת "זמן מיסטיקה" בהווה. ספרה הראשון "היריון עם פפיון" יצא בשנת 2008 בהוצאת "גוונים". ספרה השני, "קשר יהלום" ב-2103.

כל משפחתה עובדת בבורסת היהלומים, שם גם הכירה את בעלה ושם עבדה חמש שנים והפכה את החוויות שצברה לרומן מתח… זו הספר הראשון שנכתב על הבורסה, מתוך הבורסה והוא מעורר סקרנות רבה אצל העוסקים בתחום…

X