אוי, בואי תראי - יומן של "מלווה" לחולה סרטן (שהבריא) | לרכישה באינדיבוק
אוי, בואי תראי – יומן של "מלווה" לחולה סרטן (שהבריא)

אוי, בואי תראי – יומן של "מלווה" לחולה סרטן (שהבריא)

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 330
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

**מומלץ ורצוי שיהיה בכל בית**

הספר הינו יומן מעקב כתוב כסיפור סוחף ומעניין בליווי צילומי רופאים ועוד. ד"ר ורדה פוקס מתארת את הימים בהם ליוותה את איתן, בעלה שחלה בסרטן והבריא. כמו לכל הרופאים שבעולם, היה ברור גם לורדה שרק מתרופות לא שורדים את המחלה האיומה הזו.

כשהכל נגמר סיפר הרופא שאיתן נשאר היחיד ששרד מאחרים שהיו במצבו, ושהוא מוכרח לומר שבלי התמיכה שנתנה, איתן לא היה נמצא איתם היום. המילים האלו גרמו לורדה להחליט לפרסם את הדברים, מבינה שיש פה דוגמאות למלווים אחרים שמתמודדים עם מחלות יקיריהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אוי, בואי תראי – יומן של "מלווה" לחולה סרטן (שהבריא)”

ביקורות נבחרות

על הספר והכותבת בפורום סימנייה

כל המסופר בספר קרה באמת ויש קשר אמיץ בין המסופר למציאות.

יחד עם זאת שונו וטושטשו שמות האנשים העוסקים במלאכה הקדושה של הרפואה.

"אוף, די כבר!" רטנתי ומשכתי ברצועה, "הכלבה הזאת מסתבכת כל הזמן בגלגלים של העגלה."

כשהרצועה שלה נכרכה שוב סביב גלגלי העגלה התקשרתי לאיתן, בעלי, שנשאר בביתם של הנכדים, פלג ואורית בישוב שמשית.

לחצתי בטלפון הנייד על כפתור הקיצור 3 וביקשתי ממנו שייקח אותה ממני. כשחזרתי לכיוון הבית נזכרתי משום מה ששמעתי היום איך איתן מקריא לפלג סיפור. שמתי לב שהוא מדבר חלש, נשמע עייף היום.

בדקה הבאה נפגשנו ליד השער ומסרתי לו את הכלבה.

סובבתי את העגלה והמשכתי הלאה, מצקצקת ומלהגת לנכדתי הפעוטה, רוני, בת השנה וחצי, כשלפתע צרצר הטלפון בכיסי ואז שמעתי:

"התמוטטתי על המדרכה. בואי מהר…!" והשיחה התנתקה.

סובבתי בבהלה את העגלה ושם על המדרכה, בין המכונית החונה לבין גדר האבן, ראיתי את איתן שוכב על המדרכה.

אוי, אלוהים! לא יודעת איך הצלחתי לעבור את עשרת המטרים שהפרידו בינינו ואותן שניות, מהרגע שהבחנתי בו עד לרגע שכרעתי לידו, נצרבו כמו דיסק בנשמתי. התכופפתי ואחזתי בידו כדי למשוך אותו לישיבה אבל הוא צעק: "לא, לא יכול, עזבי!"

הוצאתי את הטלפון מהכיס ושמעתי את איתן שואל מתחתיי:

"לאן את מתקשרת?"

"נו, לאן? לאמבולנס."

"בשביל מה?" הוא אמר, "הרי יש לנו מחר ביקורת בבית חולים בילינסון.

העפתי בו מבט מהיר כדי לבדוק אם הוא מתבדח וחייגתי את הספרות שלעולם אזכור: "אחד, אפס, אחד," כשאני פולטת את המילים: "נראה לך?!".

מאז שהצלנו את איתן מדום הלב, לפני כמעט שש שנים, כשחייגתי בהיסטריה ובטעות "מאה" ושוטרת ענתה לי ששירותי אמבולנס ניתנים ב-101, לא אשכח לעולם את המספר הזה.

כשהצלצולים לאמבולנס טרטרו באוזני שמעתי שאיתן אומר:

"כדאי להתקשר להורים של חן, שיבואו להחליף אותנו כאן." 'איך לא זכרתי את זה?' חשבתי ורצתי מייד לבית, להתקשר להורי כלתי.

"איתן התמוטט על המדרכה בחוץ," פלטתי בטלפון, "האמבולנס בדרך, בואו מהר."

לפני שיצאתי שוב החוצה, קראתי לאורית, נכדתי בת העשר: "בואי, צאי לשמור על רוני. היא שם, בחוץ, ליד סבא, יושבת בעגלה."

רצתי למכונית, מודעת לכך שהפעוטה עדיין בעגלה, לבדה, ליד איתן השוכב על הרצפה. הבנתי שאין לי ברירה אבל הייתי מוטרפת מדאגה. אחר כך סיפרו שהיא אמרה בכמה מילים את חוויותיה מאותם רגעים: "סבא פל, אוי, יו, יו." וכול חלקי העולם התקפלו לתוך התוכן הזה.

עשיתי סיבוב פרסה במקום ומיהרתי בנסיעה מטורפת לפגוש את האמבולנס, כמו שסיכמנו בטלפון, ליד המרכולית, אבל במחשבה שנייה המשכתי הלאה, עד לשער הכניסה לישוב.

מספר דקות אחר כך נראו הפנסים האדומים-כתומים המאותתים שלו ומיד יצאתי מהמכונית ונפנפתי מולו בשתי ידיי. נהג האמבולנס קלט אותי, חיכה ונסע אחרי המכונית המהבהבת שלי בארבעת הוינקרים שלה.

כשהגענו, כבר היו ההורים של חן במקום ואורי לבקוביץ התרומם מאיתן. אורי הוא גיסה של חן, רופא פנימי שגר בסמוך, בקיבוץ "הסוללים" ומרגע זה החלו העניינים להתגלגל במהירות. מהאמבולנס הוצאה מיטה עד לאיתן השרוע על הרצפה ואורגנה לכיסא.

"תעצום עיניים ותגלוש לישיבה. אין ברירה."

"מי מצטרף אליו?"

העפתי מבט לכלבה שלי. גם היא הביטה בי, (מעניין מה הבינה). בשניות החלטתי שהם יגיעו לבית החולים בלעדיי ואני אחזור להשאיר אותה בביתי, בעפולה.

"או קיי. אנחנו נוסעים לבית החולים "העמק" בעפולה. סעי אחרינו."

"רגע," שמעתי את דוקטור אורי, "אולי אני אחזיר את הכלבה אליכם, בעפולה, ואשאיר שם את המכונית שלך?"

מיד נלחצתי כיוון שאיני מתכוונת להיטלטל בלעדי מכוניתי והזדרזתי לומר:

"תודה. אני חושבת שאחזיר אותה לבד ואגיע אחר כך לבית החולים, רק ש…" התביישתי לספר שאני לא יודעת איך לחזור מכאן אלי, הביתה, ואמרתי: "מישהו שרק יסביר לי את הדרך לעפולה."

"אסע לפנייך." הציע ראובן, אביה של חן.

"תודה, תודה."

החשיכה החלה לרדת וטשטשה פרטים סביבנו. מיד שיננתי בזיכרוני את צורת פנסי המכונית שנוסעת לפניי ומובילה אותי הביתה ואת מספר לוחית הרישוי הצהובה וחשבתי פתאום כמה טוב שדאגתי לרשום את מספר הטלפון של ראובן בנייד שבכיסי, כשהוא מוכן בכל רגע ללחיצה.

בעשר הדקות הבאות ירד החושך על הכול ורק שתי המכוניות שלנו נסעו בכבישים הריקים. הקפדתי להתייחס לפס הצהוב שהתרוצץ מימיני וללבן – משמאלה של המכונית. נסענו כחצי שעה, (הלב פועם לי בגרון) כשאני מצמיתה מבטיי לפנסים המוכרים בכביש שלפניי, בדרך לעפולה, עד לרמזורים שהכרתי. הבטן כאבה לי ויש לי בחילה וגם נדמה היה לי שאני מרחפת וכלום לא אמיתי ומיד אחרי העיקול הבא הכרתי גם את הדרך. התקשרתי לראובן, שנוסע במכונית שלפניי:

"זה בסדר, ראובן, תודה רבה. מכאן אני כבר יודעת איך להגיע."

"את בטוחה?"

"משוכנעת, תודה."

עדיין דפק לי הלב בפראות, כי אני תמיד עם איתן וקשה לי עכשיו בלעדיו.

עשיתי הכול כמו רובוט. פתחתי את הדלת (לעזאזל, דווקא עכשיו לא נכנס המפתח לחור המנעול), שחררתי את הכלבה מרצועתה וחמקתי החוצה במהירות. (אחר כך יסתבר ששכחתי לנעול את הדלת).

במחלקת המיון של בית חולים "העמק" קידמה המולה את פניי. הכול בתפוסה מלאה היום ואין מקום במחלקות ולכן הוחלט שאיתן יישאר הלילה על מיטה במיון.

למחרת, בבדיקת המומחה, דוקטור אלברטו, הסתבר שאתמול, באותו רגע שהעברתי לאיתן את הכלבה, נדם ליבו, פרפר בחזהו והוא צנח על המדרכה בדום לב, רק שהדפיברילטור, המכשיר שהושתל בחזהו לפני יותר מחמש שנים, זיהה את הפרעות קצב חדרי ליבו ושלח אליהם מכת חשמל ישירה בזרם חשמלי, שהחזיר את קצב הלב לסדרו ומנע את הפסקת פעילותו ובאותה שנייה איתן התעורר על המדרכה, שלף מכיס חולצתו את מכשיר הטלפון ולחץ על הספרה 3 – הקיצור שתוכנת להתקשר לנייד שלי, והשאר – היסטוריה.

אחר כך גם יתברר מדוע לא יכול היה להתרומם, כי מהנפילה הזו נפגעה עצם האוזן התיכונה שלו ושיווי משקלו נפגם.

עשרה ימים היה מאושפז בבית חולים "העמק" שבעפולה.

"אוי, עשית לנו חיים קשים," נאנח פז, בננו "עפולה רחוקה כול כך והיינו רוצים לבקר אותך יותר וזה קשה ומטרטר את כולנו."

"מה, מה?"

"תעבור חזרה לאזור קרוב יותר אלינו."

גם שי חיזק את דברי אחיו ואמר: "נכון, רוצים להביא גם את הנכדים לראות את סבא, אבל זה רחוק."

ודניאל הצטרף לאחיו: "אימא, הגזמתם, לאן ברחתם לנו? איך את מצפה שנגיע לאבא כול יום?"

"שמעתי, נדבר על זה," ענה איתן לכולם.

***

זה קרה בפברואר 2011 ומכאן החלו העניינים רק להידרדר.

בארבעה עשר למרץ קבעו לבצע החלפת מכשיר דפיברילטור בחזהו של איתן, במקום המכשיר הנאמן והמסור, שפעל כמו גדול.

"מה יעשו איתו?" ביכיתי והצטערתי עליו כבר מעכשיו.

"יניחו אותו בכבוד מאחורי זכוכית ויצמידו פתק: "הציל חיים." צחק איתן.

אבל בבוקר יום האשפוז התנפחה הרגל השמאלית שלו ואדמומית חשודה התמקמה לה לאורך השוק, אדמומית כל כך מוכרת ולא חביבה של "שושנה".

"אוי, מה יהיה? יידחו את הניתוח או ינתחו בכל זאת?"

שנינו הצגנו אותה לרופאים והם החליטו לשלוח את איתן לסריקת T.C, לבדיקת "דופלר", לבדוק אם קיימת "פקקת" בוורידי הרגל.

ד"ר כמיל, רופא עור, הוזעק למיטתו וקבע שזו "צולליטיס" ומכאן גם הנפיחות ברגל השמאלית. רופא אחר הקיף את הרגל בסרט מדידה והכריז בפני שלושת הרופאים הנוספים שהגיעו שהרגל השמאלית אכן גדולה ב-2 ס"מ מהשנייה.

"אין בעיות," קבע דוקטור אלברטו, מנהל מחלקת קוצבי-לב, "אפשר וניתן לערוך את החלפת המכשיר."

"כמה זמן יארך הניתוח, דוקטור?"

"במקרה הגרוע שעה וחצי." הייתה התשובה.

הניתוח התארך לשלוש שעות, מה שהשאיר את איתן לשלושה ימי אשפוז במחלקה הזו.

ביום חמישי השתחררנו מבית החולים. על החזה המצולק והתפור של איתן מונחת חבישה מרשימה, והוא צולע על רגלו שהבשילה והתנפחה עוד יותר ומצב רוחו שפוף וירוד.

שמש בוקר מאוחרת והמולת חיים סביבנו לא מעניינים כלל את איתן. טיפוסי אנשים שונים סביבנו שמסתובבים בבית החולים ותמיד מצליחים להוציא ממנו תגובה, הפעם הוא עובר ביניהם בפנים חתומים ולא מתייחס אליהם.

הוא נחת בכבדות בכורסת המכונית והביט קדימה במבט אטום שלא מזמין שיחה. מייד יצאנו בדרכנו אל המרפאה בגבעת-המורה להצטייד בתרופות שרשם ד"ר כמיל, רופא העור מבית חולים "העמק". לפני שרשם את התרופה הוא אמר לנו בעל-פה שנמשיך חמישה ימים נוספים עם תרופת האנטיביוטיקה "צפוראל", בגלל הזיהום בשוק הרגל.

איתן התעקש לצאת בעצמו. הוא התקדם בנשיפה, צלע לבית המרקחת והמתין לתרופה. הרוקח הסתכל במרשם ונשא אליו עיניים תמהות.

"אתה מושתל כליות?" הוא שאל ואיתן כווץ גביניו לעומתו.

בדיוק באותו רגע עברה מאחוריהם דוקטור זוהרה מלהזי, רופאת המשפחה שלנו. איתן קרא בשמה, הושיט לה את הדף שקיבל וניסה לקבל את התערבותה וסיועה. "דוקטור מלהזי, אני יודע שאני צריך לקחת עוד חמישה ימים "צפוראל", הוא אמר לה.

הרופאה נעצרה לשנייה וצודדה מבטה למרשם שבידי איתן ואחר כך לקחה אותו לידיה:

"מה? זה לא מה שרשום כאן."

"אני יודע, אבל הרופא אמר לי בפירוש שהוא רושם "צפוראל"."

"אני מאוד מצטערת," אמרה, "צריך להתקשר לבית החולים לברר" והחזירה את המרשם לאיתן בחוסר סבלנות, "לא, זה לא לעכשיו, זה ממש לא פשוט ואין לי כרגע את הזמן לזה. לא, אני לא מתכוונת להתקשר כרגע לאף מקום."

"אבל…"

"תבוא פעם אחרת, חוץ מזה אתה הגעת לפה בלי תור."

איתן הביט בה בפה פעור, קיפל את המרשם השגוי ופסע באיטיות לדלת היציאה. מיהרתי אחריו ואמרתי:

"תני, רגע, הרי אתה מוכרח לקבל את התרופה הזו."

"אני לא מוכרח לקבל כלום, בואי נלך," ומייד פלט: "את לא מבינה שאני לא מסוגל לעמוד יותר. בואי כבר, אני עייף, אני גמור."

"מה קורה לרופאה שלך? היא ממש לא בסדר!" קראתי בזעם והמראה הלא מלבב של איתן הגביר את תסכולי.

איתן כבר היה עם הגב אלי ואמר בשקט: "עזבי, אין עם מי לדבר."

"נו, תני, באמת, חייבים לקבל את התרופה."

"די, בואי נחזור כבר הביתה." תמכתי בו עד למכונית שחנתה בצד השני של הכביש, ממלמלת מילים של זעם על תגובת הרופאה.

בבית התבוננתי במרשם ובתרופה המצוינת בו. בטוח שזה לא היה "צפוראל" אבל היה רשום בו כך:

MYCOPHENOLATE ACID TAB 500M

16 יח למשך : 4 ימים ביום: 4 טבליות 1

התמחות: רפואת עור כתובת: מרפאת עור ומין

ביום ראשון, שלושה ימים אחר כך, התקשרו ממשרד המרפאה והודיעו:

"דוקטור זוהרה קבעה לך תור ליום חמישי, באחת עשרה ועשרים בבוקר."

"תודה."

התעניינתי מי התקשר ואיתן אמר שהוא הוזמן לרופאה.

"נו טוב, לפחות הזמינה אותך להיום."

"הצחקת אותי," הוא אמר, "לעוד חמישה ימים."

"אחרי שבוע שלם? ממש אין מילים בפי!"

"כן, אבל לפחות הפעם אגיע אליה עם תור."

במקום לחזק ולעודד מצאתי את עצמי במצב הרוח הקודר של איתן. ישבתי ספונה בדלת אמותיי, שיחקתי במחשב ומידי פעם הצצתי בו. גם הוא ישב מול המחשב אבל נראה לי שכמעט לא עשה בו שימוש.

"מה קורה, תני?"

"לא יודע. חם לי, לא, בעצם קר לי, אוף, יש לי צמרמורת."

"מה אתה אומר?"

נגעתי בו ופלטתי: "אתה גם חם. בוא נמדוד חום."

הפעם, שלא כהרגלו, הוא לא מחה ורק זה לימד שלא הכול בסדר.

הצצתי בספרות הדיגיטליות על מד החום שתקוע בפיו וראיתי איך הן מתקדמות. קראתי בקול: "שלושים ושבע וחמש, ושש, שלושים ושמונה, וזהו. לא זז יותר, רגע…"

כשהוא שלף את מד החום שמתי לב שהוא רועד. חיפשתי את מכשיר הטלפון הנייד.

"מה את עושה?"

"הולכת להתייעץ עם דוקטור אורי לבקוביץ שלנו."

"שלום אורי," אמרתי מיד כשענה.

"כן, שלום, מה קורה?"

"אורי, יצאנו מאשפוז בגלל ה"שושנה" שברגל ואיתן יושב פה עם חום ואני מודאגת."

"יש לו חום? תגידי, יש לו גם צמרמורות?"

"כן."

"מה את אומרת! את עוד יושבת?! רוצי מיד לבית חולים, כי זה עלול להיות סכנה לאילוח דם. אם צריך אתקשר לשם כשתגיעי. רוצו!"

את סוף דבריו שמעתי בקושי כי התרוממתי במהירות להתארגן לנסיעה לבית החולים ובחוץ, ליד המכונית, קרה משהו שאופייני אך ורק לאיתן:

כשלחצתי במפתח לפתיחת הנעילה של המכונית איתן עלה בששת המדרגות אל המדרכה, נאחז במעקה וגרר את רגלו הכבדה. במרחק שלושה בתים מאתנו יצאה השכנה, אילנה, ונפנפה אליו בידה:

"היי איתן, מה קורה? מה נשמע?"

איתן הרים לעומתה את ידו, הפגיש את האגודל והקמיצה שלו לעיגול וצעק אליה בחיוך:

"הכול טוב! מ-צ-ו-י-ן!"

הסתכלתי באירוע הקצר הזה וחשבתי בקול: "הכול טוב? מצוין ונפלא?"

"כן, מה הבעיה? אני תמיד אגיד ככה," הוא אמר, כופף את גבו וצנח באנחה כבידה למושב במכונית, כשהוא מרים ומושך את רגלו השמאלית בשתי ידיו לתוכה.

הפעם השתנה המינון במרשם שקיבלנו ל "אוגמנטין" במקום התרופה הקודמת שלא קיבלנו: "צפוראל."

***

ורדה פוקס נולדה והתבגרה בצפון תל אביב, ברחוב נתן החכם, הניצב לרחוב דיזנגוף.

לאחר נישואיה עברה להתגורר עם משפחתה במושב.

סיימה סמינר ועבדה כמורה, תוך לימודיה לתואר ראשון במגמת ייעוץ חינוכי ועברה להיות יועצת חינוכית בחטיבות הביניים. השלימה את התואר השני בטיפול משפחתי וסיימה דוקטורט במדעי ההתנהגות.

לאחר פרישתה לגמלאות קיבצה את הסיפורים שהדהדו בראשה במשך שנים, ופרצה עם ספר הביכורים שלה "חטופים", שלימים הוסב שמו ל"חטופה", שקיבל את תגובת וברכת נשיא המדינה.

ורדה המשיכה לרשום את סיפוריה: "אסטרי" – ספר פנטזיה על ניצולת מעבורת בכוכב זר , "אוי בואי תראי" – יומן ליווי לחולה סרטן, וספרה האחרון – "חטופה בכור האיראני" – המשך בסדרת "חטופה" על סוכנת 'מוסד' בפעולה.

X