אוהבת לא אוהבת | לרכישה באינדיבוק
אוהבת לא אוהבת

אוהבת לא אוהבת

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 346
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 37

האם שאלתם את עצמכם פעם אם אפשר באמת ובתמים לאהוב את בן הזוג,
כשלא מצליחים בשום אופן לשכוח את האקס המיתולוגי?

נישואיהם של אלן ואנדי לא רק נראים מושלמים. הם באמת מושלמים. מסירותם זה לזה מוחלטת, והם מסתדרים מצוין ונהנים מאוד לבלות יחד. אבל אחר צהריים גורלי אחד נתקלת אלן במקרה בליאו, שמונה שנים ארוכות אחרי פרידתם. ליאו, הבחור שעשה לה רק רע. ליאו, הבחור שעזב אותה שבורת לב בלי שום הסברים. ליאו, הבחור שהיא לא הצליחה אף פעם לשכוח באמת.

כשליאו נכנס שוב בסערה לחייה של אלן, מתעוררים לפתע כל הרגשות הרדומים. וכשאנדי בעלה מבשר לה בשמחה שהוא שוקל ברצינות לעזוב את ניו יורק ולעבור יחד איתה לבית גדול ויפה באטלנטה, עיר הולדתו, אלן מתחילה לשאול את עצמה אם אלה באמת החיים שהיא רוצה לעצמה.

אוהבת לא אוהבת הוא רומן שובה לב ומרגש, משעשע ומלא כנות, על אישה המגיעה לפרשת דרכים בחייה וחייבת לבחור אחת ולתמיד בין אהבה גדולה מהחיים – לחיים האמיתיים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אוהבת לא אוהבת”

בקרוב…

זה קרה בדיוק מאה ימים אחרי שנישאתי לאנדי, כמעט בדיוק בשלוש וחצי אחר הצהריים, שעת טקס החתונה שלנו. אני יודעת את העובדה הזו לא כל־כך בגלל היותי נשואה טרייה ונלהבת המתעדת את כל נקודות הציון השטחיות במערכת היחסים, אלא בגלל תסמונת הטורדנות הכפייתית שאני לוקה בה באופן קל, שגורמת לי לתעד כל מיני דברים. אני נוטה לתעד עובדות לא חשובות, כמו מספר הצעדים מהדירה שלי לתחנת התחתית הקרובה (341 בנעליים נוחות, ועוד תריסר בנעלי עקב); השימוש התכוף עד גיחוך במונח "חיבור מדהים" בכל פרק בסדרה "הרווק" (תמיד יותר מעשר פעמים); הבחורים שנישקתי בשלושים ושלוש שנותי (תשעה). או, כפי שזה היה באותו אחר צהריים קר וגשום של ינואר, מספר הימים שעברו מאז יום נישואי ועד שראיתי אותו, ממש מול הפרצוף שלי, באמצע מעבר החצייה של רחוב 11 פינת ברודוויי.
במבט מבחוץ, למשל של נהג מונית הצופה בהולכי רגל פרועים אחוזי תזזית הממהרים לחצות את הכביש בשניות האחרונות לפני שהרמזור מתחלף, זה היה סתם עוד מחזה עירוני יומיומי: שני זרים לכאורה, שאין להם דבר במשותף חוץ מהמטריות השחורות השבריריות שלהם, נפגשים במעבר החצייה, יוצרים לרגע קשר עין ומהנהנים זה לזה הנהון קריר, אבל לא בלתי ידידותי, לפני שהם ממשיכים הלאה בדרכם.
אבל מבפנים זה היה סיפור אחר לגמרי. מבפנים חשתי מעורערת, נרעשת וקצרת נשימה בשעה שהתקדמתי אל עבר הביטחון של שפת המדרכה ולכיוון הדיינר הריק כמעט, ליד כיכר יוניון. כאילו ראיתי רוח רפאים , חשבתי לעצמי, ביטוי ששמעתי אלפי פעמים אבל עד לאותו רגע לא ממש הבנתי לעומקו. סגרתי את המטרייה שלי ופתחתי את רוכסן המעיל כשהלב שלי עדיין דופק. בשעה שהתבוננתי במלצרית שניגבה את אחד השולחנות בחריצות ובמיומנות, תהיתי למה המפגש הזה טלטל אותי כל־כך, אף־על־פי שלחלוטין היה ברור שהרגע הזה הוא בלתי נמנע. לא במובן העצום והרה הגורל של המילה, אלא במובן הפשוט והעיקש שבו נוטים עניינים בלתי גמורים לכפות את רצונם על אלה שאינם רוצים בכך.
אחרי פרק זמן שנראה לי ארוך למדי, הבחינה המלצרית בכך שאני עומדת מאחורי השלט של "נא לחכות למארחת" ואמרה, "אוי, לא ראיתי אותך בכלל. הייתי צריכה להזיז את השלט הזה אחרי שנגמר הבלגן של ארוחת הצהריים. קדימה, שבי איפה שאת רוצה."
הבעת פניה הפתיעה אותי כל־כך באהדתה, עד שתהיתי אם היא בעצם מחלטרת גם כרואת נסתרות ולרגע שקלתי ברצינות לשתף אותה. אבל ויתרתי והתיישבתי בתא מצופה ויניל אדום בפינה האחורית של המסעדה, ונשבעתי לא לדבר על זה לעולם. אם אחלוק את רגשותי עם חברה, זו תהיה הפרה של הנאמנות לבעלי. אם אספר זאת לאחותי הגדולה והצינית מאוד, סוזן, היא עלולה להמטיר עלי מבול של הערות בנוגע לנישואים ולמונוגמיה. אם אכתוב על זה ביומן שלי, אשדרג בכך את חשיבותו של המאורע, דבר שאותו הייתי נחושה לא לעשות. ואם אספר על כך לאנדי, יהיה זה מעשה המשלב טיפשות, הרס עצמי ועלבון. הייתי מוטרדת מהשקר הכרוך בהתעלמות, שקר שהיה כתם שחור על חיי הנישואים הטריים שלנו, אבל החלטתי שזה הרע במיעוטו.
"מה תרצי להזמין?" שאלה אותי המלצרית, שעל תג השם שלה נכתב "אנני". היו לה שיער אדום מתולתל והמון נמשים, וחשבתי לעצמי, מחר תזרח השמש .
רציתי רק קפה, אבל כמלצרית לשעבר זכרתי עד כמה זה מתסכל כשאנשים מזמינים רק משקה, גם כשמדובר בשעה שקטה בין הארוחות, אז ביקשתי קפה ובייגל פרג עם גבינת שמנת.
"כבר מגיע," היא אמרה והנהנה אלי בנועם.
חייכתי והודיתי לה. ואז, כשהיא פנתה ללכת למטבח, נשפתי ועצמתי עיניים והתרכזתי בדבר אחד: בכמה אני אוהבת את אנדי. אהבתי כל דבר שקשור בו, כולל הדברים שהיו מעצבנים את רוב הנשים. אהבתי את העובדה שהוא מתקשה לזכור שמות של אנשים (לבוס הקודם שלי הוא קרא תמיד פרד במקום פרנק), או את המילים של השירים הפופולריים ביותר ( Billy Jean is not my mother של מייקל ג'קסון, למשל). כשהוא היה נותן דולר בכל יום במשך שנה כמעט לאותו קבצן בפארק בריאנט — קבצן שבטח היה מתחזה שנהג בג'יפ שטח יוקרתי — רק הנדתי את ראשי וחייכתי. אהבתי את הביטחון העצמי של אנדי ואת החמלה שלו. אהבתי את האישיות העליזה שלו שתאמה את החזות של בן השכן החתיך הבלונדיני עם העיניים הכחולות שלו. הרגשתי בת מזל על כך שיש לי גבר שאחרי שש שנים ארוכות במחיצתי עדיין הריע לי בכל פעם שחזרתי משירותי הנשים וצייר לבבות מרושלים באדים שהתעבו על המראה בחדר האמבטיה שלנו. אנדי אהב אותי , ואני לא מתביישת להגיד שהעובדה הזאת התעלתה על כל הנימוקים שהיו לי בתשובה לשאלה למה אנחנו יחד, ולמה אני אוהבת אותו גם.
"לקלות לך את הבייגל?" צעקה אנני מאחורי הדלפק.
"בטח," אמרתי, אף שלא היה לי אכפת.
מחשבותי נדדו להצעת הנישואים של אנדי בחופשת הסקי שלנו בעיירה וייל, איך העמיד פנים שהארנק שלו נפל כדי שיוכל להתכופף, בתנועה שעליה ודאי התאמן רבות, ולכרוע תוך כדי כך על ברך אחת. נזכרתי כיצד לגמתי שמפניה והטבעת שלי נצנצה לאור האח, ואמרתי לעצמי, זהו זה. זה הרגע שעליו כל בחורה חולמת. זה הרגע שעליו חלמתי ושאליו התכוננתי ושעליו סמכתי .
אנני הביאה את הקפה שלי, ואני חבקתי את הספל הכבד והחם בכפות ידי. הרמתי אותו אל שפתי, לגמתי לגימה ארוכה וחשבתי על שנת האירוסים שלנו — שנה של אירועים, שלל מסיבות ומערבולת של תכנונים לקראת החתונה. שיחות על הינומות ועל חליפות טוקסידו, על ואלסים ועל עוגת שוקולד לבן. שהובילו כולן לאותו לילה קסום. חשבתי על הנדרים שנדרנו בעיניים מצועפות. על הריקוד הראשון שלנו לצלילי "איזה עולם נפלא". על נאומי הברכה החמים והשנונים שנישאו לכבודנו — נאומים מלאים בקלישאות שבמקרה שלנו היו למעשה נכונות: זוג מושלם… אהבת אמת… נועדו זה לזה.
נזכרתי בטיסה שלנו להוואי למחרת בבוקר, איך אנדי ואני ישבנו שלוּבי ידיים במחלקה הראשונה וצחקנו על כל הדברים הקטנים שהשתבשו ביום הגדול שלנו: מה בדיוק בהנחיה "תתמזג ברקע" לא היה ברור לצלם הווידיאו? איך זה שירד גשם שוטף דווקא כשהיינו בדרך לקבלת הפנים? והאם ראינו אי פעם את אחיו, ג'יימס, שיכור עד כדי כך? חשבתי על ירח הדבש שלנו — על הטיולים בשקיעה, על ארוחות הערב לאור הנרות ועל בוקר אחד זכור לטוב במיוחד שבו אנדי ואני בילינו בחוף מבודד שצורתו חצי סהר שנקרא לומאהאי, בחוף הצפוני של קוואי. החוף הזה, עם החול הלבן הרך שלו וסלעי הלבּה המזדקרים בדרמטיות מהמים בצבע טורקיז, היה פיסת הנוף הכי מדהימה שראיתי אי פעם. בשלב כלשהו, בעודי מתפעלת מהנוף, הניח אנדי מידו את הספר של סטיבן אמברוז על מגבת החוף הענקית שלנו, אחז את שתי ידי בידיו, ונישק אותי. נישקתי אותו בחזרה וחקקתי בזיכרוני את הרגע הזה. קול הגלים המתנפצים אל החוף, רוח הים הקרירה על פנַי, ניחוח הלימונים שנמהל בתחליב ההגנה בריח קוקוס שלנו. כשנפרדנו אחרי הנשיקה אמרתי לאנדי שמעולם לא הייתי מאושרת כל־כך. זו היתה האמת.
אבל השלב הכי טוב הגיע אחרי החתונה, אחרי ירח הדבש, אחרי שפרקנו את המתנות הנחוצות בדירה הזעירה שלנו במארי היל — ואת הלא־נחוצות והמפוארות יותר העברנו ליחידת האחסון שלנו מחוץ לעיר. השלב הזה הגיע כששקענו בשגרת הבעל־ואישה שלנו — נינוחה, קלילה ואמיתית. הוא הגיע בכל בוקר כשלגמנו את הקפה שלנו וכששוחחנו בזמן שהתכוננו לצאת לעבודה. הוא הגיע כשהשם שלו הופיע בתיבת הדואר האלקטרוני הנכנס שלי מדי כמה שעות. הוא הגיע בערב, כשסרקנו את תפריטי המסעדות שמהן הזמנו אוכל ותהינו מה נזמין היום לארוחת הערב והצהרנו שמתישהו נצטרך לחנוך את תנור האפייה שלנו. הוא הגיע עם כל עיסוי ברגל, נשיקה, בכל פעם שהתפשטנו יחד בחושך. מיקדתי את מחשבותי בפרטים האלה. בכל הפרטים שהרכיבו את מאה הימים הראשונים שלנו יחד.
אבל עד שאנני הגיעה עם הקפה שלי, כבר חזרתי לאותו מעבר חצייה והלב שלי שוב דפק. לפתע ידעתי שלא משנה עד כמה אני שמחה לחיות את חיי עם אנדי, אני לא אצליח לשכוח בקלות את אותו הרגע, את הגוש שהופיע בגרון שלי כשראיתי שוב את פניו. ולא משנה עד כמה רציתי לשכוח את הרגע הזה. במיוחד מפני שרציתי לשכוח אותו.
הגנבתי מבט בהשתקפות שלי במראה שכיסתה את הקיר לצדי. לא הייתי אמורה בכלל לחשוב על איך אני נראית ובטח ובטח שלא להרגיש התרוממות רוח כשגיליתי שלמעשה, וכנגד כל הסיכויים, יחסית לאחר צהריים שכזה שבו התרוצצתי בגשם, השיער שלי פשוט נראה נהדר היום. וגם הפנים שלי היו ורדרדים וזוהרים, אבל אמרתי לעצמי שזה רק בגלל הקור. זה הכול.
ואז הטלפון הנייד שלי צלצל ושמעתי את הקול שלו. קול שלא שמעתי שמונה שנים ושישה־עשר ימים.
"זאת באמת היית את?" הוא שאל אותי. הקול שלו היה אפילו עמוק יותר מכפי שזכרתי, אבל פרט לכך הרגשתי כאילו אני חוזרת לאחור בזמן. כאילו אני ממשיכה שיחה שנפסקה רק לפני כמה שעות.
"כן," אמרתי.
"אז מה," הוא אמר. "יש לך עדיין אותו מספר טלפון נייד…"
ואז, אחרי שתיקה די ממושכת, שתיקה שבכוונה לא קיצרתי, הוא הוסיף, "יש דברים שלא משתנים כנראה."
"כן," אמרתי שוב.
כי אף־על־פי שכלל לא רציתי להודות בכך, הוא לגמרי צדק.

אמילי גיפין למדה משפטים באוניברסיטת וירג'יניה ועסקה בעריכת דין בחברה ניו יורקית במשך כמה שנים, ואז עברה ללונדון והפכה לסופרת במשרה מלאה.

היא כתבה כמה וכמה רומנים שהגיעו לראש רשימות רבי המכר, ובהם Something Borrowed, Something Blue, Baby Proof וכמובן הספר שבידיכם – אוהבת לא אוהבת – שצעד שבועות רבים ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.

X