אודסה סטאר | לרכישה באינדיבוק
אודסה סטאר

אודסה סטאר

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 295
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 37

מה היית עושה אילו נתקלת בחבר מן התיכון שהפך לאחד מראשי הפשע במדינה?

מקס ח' הוא כל מה שפרד מורמן חולם עליו בסתר: יהיר ואכזרי, מלווה תמיד בשומר ראש ובנשים עוצרות נשימה, לא חושב פעמיים. הוא בדיוק הטיפוס שלא היה משלים עם חוצפתה של השכנה הזקנה המרגיזה או של גיסו חדל האישים.

פרד מורמן רואה במפגש המקרי עם מקס הזדמנות לשנות את חייו האפורים. הוא חוצה את הגבול שרובנו לא מעיזים לחצות, בלי להתחשב במחיר שבוודאי יצטרך לשלם. ואולי לא? איך זה שבסופו של דבר מקס הוא שנורה למוות מטווח קצר?

כמו בשתי ההצלחות הבינלאומיות הגדולות שלו, ארוחת הערב ובית קיץ עם בריכה, הסופר ההולנדי הרמן קוֹך כותב בתעוזה על המשיכה אל האלימות והאופל שמקננת בלב המעמד הבינוני.

אודסה סטאר נקרא בנשימה עצורה, כמו רומן מתח, וכמו ספריו האחרים של קוך גורם לקוראיו לשאול את עצמם שאלות נוקבות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אודסה סטאר”

עמיחי שלו על אודסה סטאר ב-YNET

1

 

למקס ח'* היה חתול שחור שהיה מזנק אל ראשך מיד כשהצצת בדלת. החתול היה גדול ושמן וכבד בכמה קילוגרמים מכל חתול אחר שהתיישב על ברכי מאז. האמת היא שעלי הוא התיישב רק פעם אחת: אני זוכר את הזיעה הקרה בכפות הידיים ועל המצח כשהחתול התמתח לאטו והניח כף רגל קדמית אחת על הברך שלי. הרגשתי את הציפורניים חודרות דרך בד מכנסי הג'ינס, אבל כבר היה מאוחר מכדי לקום.
"תמשיך לשבת," אמר מקס. "אם תשב בשקט הוא לא יעשה כלום."
בדיוק חזרתי אז מקוראסאו, שם החלטתי כמה החלטות חשובות. למשל, להחליף את חוג החברים הישן שלי בחדש. חוג החברים הישן שלי כבר מיצה את עצמו. זה קרה כמובן בגלל המרחק וגם בגלל העובדה הפשוטה שלא היה, אבל ממש לא היה, מה לעשות בקוראסאו. באחר צהריים עצל ולוהט אחד מני רבים שבו נדמה היה שהמאווררים בבר שבסחוֹטֶחָטוֶוך נעצרים לאט לאט, הבנתי פתאום שנמאס לי מחוג החברים הישן שלי. איך ייראה חוג החברים החדש שלי יכולתי לראות מקוראסאו רק במטושטש, כמו פס יבשה שנִגלה באופק מתוך הערפל אחרי שהות של חודשים בים הפתוח. חוג החברים החדש היה עדיין לכאורה בשלב הסקיצה הגסה ושלב שולחן השרטוט — אבל בכל מקרה היה ברור שמקס ח' יהיה חלק ממנו.
החתול על ברכי השמיע נהמה כבדה ואפילה: היא העבירה בברכי רטט שכאילו הגיע מרחוק מאוד, כמו דוד הסקה שנדלק אי שם במעמקי מרתף של בניין מגורים. "הוא חתול טוב," אמר מקס. "שקט. חתול טוב." הנהמות התגברו, וגם הרטט התפשט עכשיו למרחקים גדולים יותר בגופי. הוא הגיע עד לנעלי, ומשם היה נדמה שהוא מפלס את דרכו שוב למעלה.
לא ידעתי אם כדאי ללטף אותו או שאולי זה דווקא יהיה הקש שישבור את גב הגמל ויוביל למתקפה כוללת. ראיתי כבר בדמיוני את החתול נועץ בפני בבת אחת את ציפורני כל ארבע כפותיו. שתי ציפורניים בחלק הרך של שפתי התחתונה, ציפורן אחת בעפעף, ציפורן אחת בעור מתחת לעין בדיוק, והיתר עמוק בשיער ובלחיים. וכשאעיף אותו ממני במתקפת נגד אחרונה של הכול או לא כלום — כדור שחור של זעם רושף ומתנשף — ייתלשו ביחד איתו פיסות עור ושפה ועפעף. גלגל העין עצמו נקרע ונתלש. החתול נתקל בחבטה עמומה בטפט ואז נוחת על הרצפה ומשם מזנק שוב, נושף ונוהם בציפורניים שלופות מחדש אל ראשי כדי לסיים את המלאכה.
מקס נעמד. פרט לנעלי התעמלות לבנות הכול אצלו היה שחור: השיער, החולצה, המכנסיים — וגם הטפט על הקירות, ריצפת העץ, והחתול שלו…
"פסס… פסס… פסס…" הוא אמר.
לחתול ולמקס היה משחק קבוע. החתול ישב על הרצפה בחדר ומקס עמד במסדרון והציץ מבעד לפתח הדלת. הראש של מקס שימש מטרה — הוא הזיז אותו באטיות הלוך וחזור, פעם הראש היה במסדרון ופעם הופיע בשלמותו בשדה הראייה של החתול. באותו הזמן החתול ישב על רצפת העץ ועקב בתשומת לב אחר התנועות. הוא הטה את ראשו פעם שמאלה ופעם ימינה. כלפי חוץ הוא נראה אדיש, אבל ההצלפות של זנבו ברצפה הראו בבירור ששום דבר לא יוציא אותו מהריכוז. הוא הסתכל על הראש של מקס כמו שילד שיושב בסחרחרה ביריד שעשועים מסתכל על הגדיל או הנוצות המרצדים שבעל המקום מזיז מעלה ומטה בחבל ומזכים את מי שתופס אותם בסיבוב נוסף חינם.
מבחינת החתול הכול הסתכם בתזמון נכון: אחרי הכול, היה היגיון נסתר בראש שנעלם ואז שוב צץ בדלת. זה היה אותו סוג של תזמון שהוא השתמש בו כדי ללכוד ציפור. גם את הציפור היה צריך להשלות שהחתול בגינה הציבורית סתם שוכב ומתחמם בשמש — שהוא לא באמת מתעניין בציפור ולכל היותר מתקרב אליה רק כדי להריח את המרגניות שמזדקרות קצת הלאה משם בעשב.
מתיחת הגוף הסופית נמשכה פחות מעשירית השנייה, ואי אפשר היה לראות אותה בעין בלתי מזוינת. למעשה, רגע אחד החתול סתם ישב על הרצפה, ובמשנהו ראית רק את המקום הריק שבו ישב לפני רגע. כאילו מתוך הלא כלום — הוא היה פתאום בגובה העיניים, או יותר נכון, כמה סנטימטרים מהראש של מקס.
באמצע הזינוק נשמע קול נהמה ונשיפה קצר, זאת היתה האזהרה היחידה. והחוכמה של מקס היתה להזיז את הראש כמה שיותר מהר אל מאחורי מזוזת הדלת, ואז החתול שייט סנטימטרים ספורים ליד ראשו עד הקיר הנגדי של המסדרון ושם נחת בקול חבטה.
בדרך כלל זה הצליח. לפעמים לא. מקס הראה לי בגאוות מה שריטות של דם יבש על אמת היד או האצבעות שלו, אחרי שניסה להגן על פניו מציפורניים שלופות.
בליל שבת אחד השעה היתה כבר מאוחרת מאוד ונשארתי לישון אצל מקס. הוא הניח עבורי מזרן בסלון. אני לא זוכר בדיוק מה נכנס בי אז. מקס הלך לישון, ואני החלטתי לנסות ולשחק בעצמי עם החתול את המשחק של הראש בדלת. זה היה בתקופה שעקב ביקורי התכופים החתול התרגל לנוכחותי במידה מסוימת.
בפעם הראשונה הכול הלך טוב. החתול בהה בראשי, בדיוק כמו שבהה תמיד בראש של מקס. את גוף החתול השחור שטס בשריקה והחטיא בסנטימטרים ספורים את ראשי ראיתי רק מזווית עיני. לא אכחיש שקרבת הציפורניים החדות והפה הנוהם בשיניים חשופות במרחק כל כך קטן מאיברי גוף רגישים כגון עיניים, לחיים ושפתיים העבירה בגופי זרם אדרנלין שכמוהו לא ידעתי. הרגשתי משהו חדש, משהו שלא הרגשתי קודם אף פעם, מין תנודת אוויר בלתי נראית באזור הלחי השמאלית שלי, כאילו האטמוספירה התמלאה לחלקיק שנייה בחשמל ולאחר מכן נוצר בה ואקום. פלומת השיער שעל לחיי סמרה והשמיעה נפצוצים חרישיים, בזמן שהחתול הוטח בקיר המסדרון.
ובדיוק כמו עם כוסית האלכוהול הראשונה או האישה הראשונה, ההתנסות הראשונית תובעת מיד לחזור על עצמה. חשבתי להערים על החתול ותחבתי את ראשי בפתח הדלת טיפה מוקדם ממה שניתן היה לצפות מבחינה הגיונית. אך החתול פענח כנראה את ההיגיון הנסתר של תנועות הראש שלי כבר אחרי פעם אחת. הרגשתי ציפורן מעל הגבה השמאלית. ציפורן שנתלתה לרגע קצר ואז תלשה משהו. הסתכלתי על הדם שעל קצות אצבעותי ואז על החתול, שכבר תפס שוב את מקומו בסלון. זנבו השחור העבה הצליף בחזקה על רצפת העץ ועיניו הירוקות־זוהרות הסתכלו עלי בציפייה.
הפסקה עכשיו תתפרש כחולשה. לא ידעתי למה החתול מסוגל כשהוא מגלה חולשה אצל היריב. החדר של מקס היה בקצה השני של המסדרון. דמיינתי לעצמי איך אני מתמוטט למרגלות מיטתו עם החתול שלו על צווארי. מצד שני לא האמנתי שאגיע לחדר שלו בזמן.
לכן החלטתי להתנהג הכי רגיל שאפשר, עם הידיים תחובות בנונשלאנטיות בכיסים, כאילו הכול באמת רגיל בדיוק כפי שזה נראה כלפי חוץ, התייצבתי שוב מאחורי משקוף הדלת. אני זוכר שאפילו שרקתי בשקט איזו נעימה. סתם משחקים, החתול ואני, אין שום סיבה לדאגה. אם גם החתול מבין את זה, אז אין שום בעיה.
לאחר חמישה זינוקים שבהם הצלחתי כמיטב יכולתי להישאר מחוץ לטווח הציפורניים שלו, הלכתי לסלון, עדיין שורק חרישית וידי תחובות ברפיון בכיסי המכנסיים. "זהו," אמרתי בעליזות. "בזה סיימנו להערב."
לא ידעתי למי אני אומר את זה. גם לא היה לי רעיון מגובש מה אני אמור לעשות עכשיו. סידרתי קצת את הכריות בזמן ששרקתי לעצמי. משכתי אלי את המזרן שעל הרצפה ואז דחפתי אותו ברגלי חזרה לקיר.
החתול לא הוריד ממני את העיניים לרגע. כעבור זמן קצר הוא עזב את המקום הקבוע שלו ליד הדלת ועבר לכיסא שליד המזרן, שעליו התכוונתי להניח את בגדי. אומנם זנבו עדיין הצליף הלוך ושוב ברצפה אבל פחות בחוזקה מאשר תוך כדי להט המשחק. זה לפחות מה שסיפרתי לעצמי.
בזמן שהתחלתי לפשוט את הסוודר ראיתי אותו מסתובב כמה סיבובים על מושב הכיסא ואז נשכב בתנוחה נינוחה. רגליו הקדמיות היו מקופלות תחתיו וכמעט בלתי נראות מתחת לפרוות החזה, וזנבו היה תלוי בשלווה לאורך אחת מרגלי הכיסא. הוא כיווץ את עיניו לשני חרכים קטנים, מה שגרם לו להיראות כאילו הוא כמעט מחייך.
"היה כיף לשחק יחד, נכון?" אמרתי. "אבל עכשיו שנינו עייפים מאוד."
ברגע ששמע את קולי זקף החתול את אוזניו והצליף בזנבו בחוזקה על רגל הכיסא. אבל אחרי זה הוא המשיך להתנמנם. עיניו אפילו נעצמו לחלוטין.
לקחתי ספר מכוננית הספרים והתכרבלתי בשמיכה. אני לא זוכר איזה ספר זה היה — לא קראתי אפילו מילה אחת. הדבר היחיד שאני זוכר הוא הספר הפתוח בעמוד הראשון ואור מנורת הקריאה שמקס העמיד ליד המזרן. האור הקרין צללית על הקיר, צללית של מישהו שמעמיד פנים שהוא שוכב על מזרן על הרצפה רגוע לחלוטין וקורא ספר.
לא שמעתי את החתול יורד מהכיסא. ראיתי אותו רק כשהוא כבר ישב למרגלות המזרן, או שאולי קולות ההצלפה שהשמיע הזנב על רצפת העץ הם שגרמו לי להרים את ראשי מהעמוד הראשון בפרק הראשון.
חלפו שניות ספורות עד שהבנתי למה החתול יושב ובוהה בי ככה, ראשו נוטה הצדה ועיניו הירוקות יקדו שוב במלוא עוצמתן. באותו הרגע תפסתי לאן הוא מסתכל. צמרמורת קרה כקרח טיפסה בעמוד השדרה שלי ועברה דרך השערות שעל עורפי לשערות על ראשי.
וזה אכן היה הראש שלי שהחתול נעץ בו את עיניו הירוקות. איבר הגוף היחיד שהציץ מתוך השמיכות, בעוד שאר הגוף חבוי בתוך אותן שמיכות.
כבר אז היה בעצם מאוחר מדי. מאוחר מכדי לקום, מאוחר מדי לתנועות הדיפה, להסבר קצר בשפה שהחתול מבין. בכל מקרה, זה היה מאוחר מכדי להבהיר לחתול שהמשחק באמת נגמר ושהוא לא התחיל מחדש — ושהראש שבולט מעל השמיכות הוא לא כמו הראש שהציץ מבעד לפתח הדלת.
"פסס… פסס… פסס…" אמר מקס שוב. הוא הושיט יד אל החתול שישב עלי ואז משך אותה חזרה. בדיעבד, אני חושב שזה היה הרגע שבו החלטתי את ההחלטה.
הגעתי אל ביתו של מקס כמעט מיד אחרי הנחיתה מקוראסאו, עוד לפני שישנתי והתאוששתי מהג'ט לג. אני מניח שחשבתי שצריך לעשות הכול במהירות, שאי אפשר לחכות עוד יום. משהו אמר לי שבכל מקרה אני צריך לדאוג שלא אפגוש קודם מישהו מחוג המכרים "הישן" שלי.
מקס פתח לי את הדלת בפנים ישנוניות, למרות שכבר היתה שעת צהריים מאוחרת. הוא גם לא היה מופתע כלל ולא הראה בשום צורה שהוא שמח לפגוש אותי. כל התנהגותו העידה שבתקופה שנעדרתי הוא חשב עלי הרבה פחות מאשר אני עליו. היה לי אפילו רושם שלא היה לו מושג איפה הייתי כל הזמן הזה.
"קוראסאו," הוא חזר באיטיות בשעה ששפשף את עיניו. הוא טעם את המילה בלשונו כאילו היא ליקר דביק שלא היית מוזג לעצמך בשום אופן, ובשבכל מקרה שעה כזאת של היום היא מוקדמת מדי בשבילו.
אומרים הרבה פעמים שקצת לפני שאתה נופל ומתרסק, או לפני שמכניסים לך כדור בראש, אתה רואה את החיים שלך חולפים מולך בהבזק קצר. זה מה שראיתי עכשיו, בזמן שהרמתי את זרועי ממסעד הכיסא וקירבתי אותה באטיות אל ראשו של החתול הנוהם שישב עלי — את כל הרגעים הקודמים שנחלצתי מהם בעור שיני.
ואחר כך ראיתי, כמו תמונה קפואה באוויר, את החתול באמצע זינוק אל המזרן שלי באותו ליל שבת. הרגשתי את הציפורניים שחדרו מבעד לציפה ולשמיכות עד לעור פני, את הכאב החד והמאלחש בו־בזמן, את השיניים ננעצות באמת היד ואז באצבעותי…
כשידי כמעט הגיעה אל ראשו, הסתובב החתול על צדו, פתח את פיו והשמיע קול שהכי הזכיר מקדח שיניים שנתקע בשן בינה. ראיתי את החניכיים הוורודות מכוסות בטיפות, את הלשון הוורודה, ועוד יותר עמוק — את חלל הלוע שלו, שחור ואפל כמו באר ששום קרן אור או הד לא יחזרו ממנה לעולם.
באותו רגע שמקס צעד צעד אחד קדימה, הנחתי את ידי על ראשו של החתול. הקול גבר, והחתול הזיז את ראשו הצדה במהירות כאילו רצה להיפטר מהיד הזרה. אבל אז, בעוד אני מעביר את ידי על עורפו ועל שאר גופו, הוא נרגע. הנהמות חזרו לעוצמתן הקבועה וכשידי הגיעה אל סוף גבו, במקום שבו התחיל זנבו המיטלטל בפראות, הוא אפילו התמתח בהנאה.
הרמתי את ידי והתחלתי שוב מהראש. החתול עצם את עיניו למחצה וחייך. הנהמות כבר לא היו נהמות אלא גרגור.
הרמתי את ראשי אל מקס וראיתי על פניו שהסוף הטוב לא כל כך שימח אותו. כאילו נלקח ממנו משהו שהוא לא יקבל יותר חזרה.
"הוא מרגיש אנשים טובים. מהיום אתה והוא חברים."
* באמצעי התקשורת ההולנדיים נהוג לא לחשוף את שמות המשפחה המלאים של חשודים ונאשמים שטרם הורשעו.

הרמן קוך, יליד 1953, הוא סופר הולנדי.

ספריו ארוחת הערב (2009) ובית קיץ עם בריכה (2011) היו לרבי-מכר עולמיים, וראו גם הם אור בהוצאת כתר ספרים.

X