אודם - חוג התריסר | לרכישה באינדיבוק
אודם – חוג התריסר

אודם – חוג התריסר

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

גוון בת השש-עשרה גרה עם משפחתה המורחבת – והמוזרה למדי – בשכונה יוּקרתית בלונדון.

למרות ההיסטוריה יוצאת הדופן של משפחתה, חייה של גוון היו עד כה שגרתיים יחסית.

גֶן המסע בזמן, ששזור כמו פתיל חשאי בין הנשים במשפחה, היה אמור לדלג על גוון, ולכן איש לא הדריך אותה במסתורי המסע בזמן והיא יכלה לבלות את זמנה כנערה רגילה עם חברתה הטובה לזלי.

אך אז מגיעה הפתעה לא נעימה –  גוון מתחילה לדלג אל העבר באופן בלתי נשלט.

היא לא עברה שום הכנה למסעות בזמן, ודאי שלא לכל הדברים הקשורים בזה: בגדים תקופתיים מפוארים, נימוסים מיושנים, אגודת סתרים אפופת-סוד.

וגידאון, המקביל הגברי של גוון במסע בזמן. גידאון בלתי נסבל, חושב שהוא יודע הכול, וייתכן מאוד שהוא הבחור הנאה ביותר שזכתה לפגוש במאה הזאת ובאלו שלפניה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אודם – חוג התריסר”

בקרוב…

הייד פארק, לונדון
8 באפריל 1912

בזמן שהיא קרסה על ברכיה ופרצה בבכי, הוא הסתכל סביב על הפארק. בדיוק כפי שציפּה, המקום היה ריק בשעה מוקדמת כזאת. יעברו עוד שנים רבות עד שהג'וגינג יהפוך לאָפנתי, ולקבצנים היה קר מדי לישון על ספסלי הפארק בכיסוי עיתונים בלבד.
הוא עטף את הכרונוגרף בדקדקנות בבד והכניס אותו אל התרמיל.
היא שכבה מכוּוצת לצד אַחד העצים בגדה הצפונית של אגם סרפנטיין, על מרבד של כַּרכּוּמים נבולים.
כתפיה רעדו, ויִפחות הבכי שלה נשמעו כמו קריאות נואשות של חיה פצועה. הוא בקושי היה מסוגל לעמוד בזה. אבל הוא ידע מניסיון שמוטב להניח לה לנפשה. ולכן התיישב לצִדהּ על דשא המכוסה טל, השקיף על פני המים השלֵווים, וחיכה.
"כבר המציאו את הטישו?" היא משכה באפה בסופו של דבר ונשאה אליו פנים מוכתמות בדמעות.
"אין לי מושג," הוא אמר. "אבל אני יכול להציע לָךְ ממחטה רקומה – בול בסגנון של התקופה הזאת."
"'ג. מ.' סחבתָ אותה מגרייס?"
"היא נתנה לי אותה, אל תדאגי. אַת יכולה לקנח בה אֶת האף כמה שאַת רוצה, נסיכה."
היא חייכה חיוך עקמומי והחזירה לו את הממחטה. "עכשיו היא הרוסה. מצטערת."
"אוי נו, לא חשוב!" הוא אמר. "העיקר שהִפסקתְ לבכות."
בִּן-רגע בִּצבצו הדמעות שוב. "אסור היה לנו לנטוש אותה. היא הייתה זקוקה לנו! אין לנו מושג אם התרגיל שלנו יעבוד… ועכשיו לעולם לא נדע."
"היינו מועילים לה עוד פחות מזה אם היינו מתים."
"אם רק היינו יכולים להסתתר אִתהּ באיזה מקום רחוק, בשמות בדויים, עד שהיא תהיה מבוגרת מספיק ל…"
הוא קָטע אותה בנענוע ראש תקיף. "היו מוצאים אותנו ולא חשוב לאן היינו הולכים; כבר דיברנו על זה אלף פעמים. אנחנו לא נטשנו אותה. עשינו את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: אִפשרנו לה לחיות בבטחה. לפחות בשש-עשרה השנים הבאות."
לרגע היא לא אמרה דבר. סוס צנף במרחק, וקולות נישאו אליהם משביל הכרכרות המערבי אף על פי שהחשכה הייתה כמעט מוחלטת.
"אני יודעת שאתה צודק," היא אמרה לבסוף. "פשוט כל כך מכאיב לחשוב שלעולם לא נפגוש אותה שוב." היא שפשפה בעדינות את עיניה האדומות. "לפחות לא יהיה לנו משעמם. במוקדם או במאוחר הם ימצאו אותנו, אפילו כאן, וישַׁלחו בנו את השומרים. אין לו שום כוונה לוותר על הכרונוגרף או על התכניות שלו, לא בלי להילחם עליהם."
הוא חייך למראה ניצוץ ההרפתקנות ששב ונגלה בעיניה. "אולי בכל זאת נצליח להתחכּם לו. או שבסופו של דבר ההֶתקֵן האחר לא יפעל. זה יגמור אותו."
"כן. אבל אם הוא כן יפעל, אנחנו היחידים שיכולים לעצור אותו."
"ובדיוק בגלל זה עשינו את הדבר הנכון." הוא קם וניקה אדמה ממכנסי הג'ינס שלו. "בואי! העשב המחורבן הזה רטוב, ואת לא אמורה להתאמץ."
היא הניחה לו להקים אותה לעמידה ולנשק אותה. "אז מה נעשה עכשיו? נחפּש מקום להסתיר את הכרונוגרף?" היא שאלה, והסתכלה בהיסוס על הגשר המפריד בין הייד פארק לגני קנזינגטון.
"כן, אבל לפני זה בואי נפשוט על החשבון של השומרים, אנחנו צריכים מזומנים. ואז נוכל לנסוע ברכבת לסאות'המפטון. ה'טיטניק' יוצאת ביום רביעי. להפלגת הבכורה שלה."
היא צחקה. "אז זאת ההגדרה שלך ללא להתאמץ! אבל בטח, קבענו!"
מרוב שמחה על כך שהיא מסוגלת לצחוק שוב הוא נישק אותה פעם נוספת. "האמת שחשבתי לעצמי… את יודעת שבלב ים רב חובל יכול לחתן אנשים, נכון, נסיכה?"
"אתה רוצה להתחתן אִתי? על סיפון ה'טיטניק'? השתגעת?"
"זה יהיה כל כך רומנטי."
"מלבד החלק של הקרחון." היא השעינה את ראשה על חזהו וטמנה את פניה במעילו. "אני כל כך אוהבת אותך," מִלמְלה.
"האם תינשאי לי?"
"כן," היא אמרה ופניה עדיין כנגד חזהו. "אבל רק אם נרד מהספינה באירלנד, בקווינסטאון לכל המאוחר."
"את מוכנה להרפתקה הבאה שלנו, נסיכה?"
"ברגע שאתה מוכן," היא אמרה בשקט.

בקרוב…

X