אובלומוב | לרכישה באינדיבוק
אובלומוב

אובלומוב

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 592
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 39

אובלומוב, הרומן הגדול של איבן גונצ'רוב, אחד מענקי הספרות הרוסית של המאה ה-19, הביא לעולם את אחד הגיבורים הנפלאים והאהובים שנכתבו מעולם – איליה איליץ' אובלומוב, אותו אציל צעיר, עדין וחולמני אשר נבצר ממנו לקחת חלק בחיים המעשיים, אפילו כאשר הוא מתאהב עד כלות באולגה היפיפייה.

אובלומוב מסרב לפשוט את החלוק ולקום מהספה. "כשעליו לבחור בין חיים בלתי ראויים לבין שינה," כותב הסופר הרוסי מיכאיל שישקין, באחרית הדבר המצורפת לספר, אובלומוב מעדיף לישון.

בסאטירה מבריקה ועל- זמנית על התנגדות שקטה לחיים הבורגניים, מציע הגיבור התאבדות באמצעות ספה.

“יצירה גדולה באמת, שכמוה לא נראתה זה זמן רב מאוד. אני נסער לנוכח אובלומוב וקורא בו שוב ושוב“.         לב טולסטוי

 

 

“כישרונו של גונצ׳רוב גדול משלי עשרת מונים“.                                 אנטון צ׳כוב

 

 

 

“גונצ׳רוב הוא בעל נשמה של בירוקרט, איש נטול אידיאלים ובעל עיניים של דג מבושל, שאלוהים, כאילו בתור בדיחה, העניק לו כישרון גאוני.“ פיודור דוסטוייבסקי

 

 

 

“התחלתי לקרוא את אובלומוב של ג׳ונצ׳רוב. לעזאזל עם אלה שידעו לבטא את מחשבותינו לפנינו.“       סמואל בקט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אובלומוב”

היה זה אדם שמניין שנותיו כשלושים ושתיים–שלושים ושלוש, בעל גובה בינוני, נעים למראה. עיניו היו אפורות־כהות, אך מתָווי פניו נעדר כל רעיון מוגדר, כל ריכוז מחשבתי. כמו ציפור כנף חופשייה ריפרפה מחשבה על פניו, ריחפה בעיניו, נחה על שפתיו הפתוחות למחצה, הסתתרה בין קפלי מצחו ואחר כך נעלמה כליל, ומשנעלמה הפיקו כל פניו אור רוגֵעַ של שאננות. מן הפנים נדדה השאננות לתנוחות הגוף כולו, אפילו אל בין קפלי חלוק הבית.
לפעמים התקדר מבטו בהבעה של כעין עייפות או שעמום; אך לא עייפות ולא שעמום לא יכלו לסלק מפניו ולוּ לרגע קט את הרכות, שהיתה ההבעה העיקרית ששלטה לא רק בפניו אלא בכל נשמתו, אשר זהרה באור גלוי ובהיר כל כך בעיניו ובחיוכו ובכל תנועת ראש ויד. גם אדם קר ובעל כושר הבחנה שטחי היה מעיף מבט אקראי באובלומוב ואומר: "ברנש טוב בוודאי, התום בהתגלמותו!" אדם מעמיק וחביב ממנו היה מתבונן בפניו באריכות ומתרחק בחיוך, שקוע בהרהורים נעימים.
גון פניו של אילְיָה איליץ' לא היה סמוק ולא שחום, ואף לא חיוור בעליל, אלא חסר צבע, או שמא כך היה נדמה, אולי משום שגופו של אובלומוב צבה והידלדל שלא כפי שנותיו: מחוסר תנועה או מחוסר אוויר, ואולי משניהם גם יחד. ובכלל, גופו — אם לשפוט לפי הגוון העמום, הלבן יתר על המידה, של צווארו, של ידיו הקטנות התפוחות, של כתפיו הרכות — נראה ענוג מדי לגבר.
גם תנועותיו, אפילו כשהיה חרד, התמתנו בזכות אותה רכות ומעין עצלות שלא היתה נטולת חן. אם עננה של דאגה צפה ועלתה מתוך נפשו והעיבה על פניו, היה מבטו מתערפל, קמטים הסתמנו על מצחו, וספקות, עצבות ובהלה היו מופיעים חליפות; אולם רק לעתים נדירות התגבשה הדאגה הזאת בדמות רעיון מוגדר, ולעתים נדירות אף יותר התגלמה בכוונה. החרדה כולה מצאה מוצא באנחה וקפאה בשוויון נפש או בתנומה.
כמה הלם הלבוש הביתי של אובלומוב את תווי פניו השלווים ואת גופו המורגל בתפנוקים! הוא כוסה בחלוק מאריג פרסי, חלוק מזרחי אמיתי, בלי רמז קל שבקלים לאירופה, בלי גדילים, בלי קטיפה, בלי הצרה במותניים, כה מרווח, עד שגם אובלומוב יכול להתעטף בו פעמיים. השרוולים, על פי אופנה אסיאתית שאינה משתנה, התרחבו עוד ועוד מהאצבעות עד הכתפיים. אף שהחלוק איבד את הרעננות ההתחלתית והחליף במקומות אחדים את הברק הראשוני והטבעי שלו בברק אחר, נרכש, עדיין נשמרו בו עזות הצבע המזרחי וחוזק הבד.
החלוק ניחן בעיני אובלומוב בשלל יתרונות שאינם זוכים להערכה הראויה: הוא רך, גמיש; הגוף אינו מרגיש בו, וכעבד צייתני הוא נכנע לכל תנועה מתנועותיו, ולו הזעירה ביותר.
אובלומוב התהלך תמיד בבית בלי עניבה ובלי מותנייה, מפני שאהב רחבוּת ודרור. נעלי הבית שלרגליו היו ארוכות, רכות ורחבות. כשהיה, בלי להביט, משלשל את רגליו מהמיטה אל הרצפה, קלע לתוכן מיד.
השכיבה לא היתה לאיליה איליץ' כורח, כמו לחולה או לאדם הרוצה לישון, ואף לא מקרה, כמו לזה שהתעייף, או תענוג, כמו לעצלן: היה זה מצבו הרגיל. כשהיה בבית — והוא היה בבית כמעט תמיד — שכב כל הזמן, שכב בקביעות באותו החדר שבו מצאנו אותו אנחנו ואשר שימש לו חדר שינה, חדר עבודה וחדר קבלה. היו לו עוד שלושה חדרים, אבל הוא נכנס אליהם לעתים רחוקות, רק בבוקר אולי, וגם זאת לא בכל יום — כשהמשרת טיאטא את חדר עבודתו, דבר שגם הוא לא נעשה בכל יום. בשלושת החדרים היו הרהיטים מכוסים בכיסויים, והווילונות העבים הורדו בהם.
החדר שבו שכב איליה איליץ' נראה במבט ראשון מרוהט ומקושט בפאר והדר. עמדו שם מכתבה מעץ מהגוני, שתי ספות מרופדות באריג של משי, מחיצות נאות שציפורים ופירות שלא היו ולא נבראו רקומות עליהן. היו שם וילונות של משי, שטיחים, כמה תמונות, כלי ברונזה, חרסינה וחפצי נוי לרוב.
אך עינו האֲמוּנָה של אדם אנין טעם היתה מבחינה במבט חטוף אחד בחדר על כל תכולתו, שאין כאן אלא רצון לשמור כלאחר יד על 2decorum של מהוגנות הכרחית, ולצאת ידי חובה. אובלומוב טרח, כמובן, רק לשם כך כשריהט את חדר עבודתו. בעל טעם מעודן לא היה מסתפק בכיסאות הכבדים האלה, חסרי החן, מעץ מהגוני, בכונניות הרעועות. המסעד של אחת הספות שקע, העץ המודבק ניתק ממנו במקומות אחדים.

איבן גונצ'רוב נחשב לאחד הסופרים הגדולים של הספרות הרוסית. הוא נולד למשפחה ידועה של סוחרי תבואה ב-1812 בעיר סימבירסק שברוסיה. ב-1831 החל את לימודיו בחוג לספרות באוניברסיטת מוסקבה. בסיומם חי כעשור בעיר סנט פטרבורג ושירת כפקיד ממשלתי. ב-1852 התמנה למזכיר של אדמירל בכיר בצי ובמסגרת תפקידו שימש מתורגמן רשמי בין רוסיה ליפן, והפליג למסע סביב העולם. הוא כתב יומן המתאר את מסעו. בשובו לסנט פטרבורג התמנה גונצ'רוב לצנזור ממשלתי – תפקיד שעלה לו בביקורת וחוסר אמון מצד כותבים אחרים בני זמנו.

גונצ'רוב כתב שלל סיפורים קצרים, מסות וזיכרונות והמשיך במסעותיו מחוץ לרוסיה. הוא נודע בעיקר בזכות הרומנים שכתב: "מעשה רגיל" (1847), "המתלול" (1869) וכמובן, יצירתו הידועה ביותר, "אובלומוב", שראה אור ב-1859.

איבן גונצ'רוב מת מדלקת ריאות בגיל 79. הוא נקבר בסנט פטרבורג במנזר אלכסנדר נייבסקי. גונצ'רוב מעולם לא התחתן, ויחסיו עם נשים הם בגדר תעלומה עד היום

X