אהובותיו של בעלי | לרכישה באינדיבוק
אהובותיו של בעלי

אהובותיו של בעלי

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

שלוסי מגלה שבעלה המקסים והבוגדני גוסס, היא חוזרת הביתה, פותחת את ספר הטלפונים הקטן והשחור שלו ומחליטה שלא מגיע לה לסבול לבד. אחרי הכול, אהובותיו של ארטי היו איתו בתקופות הטובות שלו – זה לא הוגן שלוסי תיאלץ לשאת בנטל לבדה בתקופה הקשה. לכן היא מתקשרת לנשים שבספר השחור של ארטי ומזמינה אותן לביקור אחרון. אם כי לא עולה על דעתה שהן ייענו להצעה.

אבל הן מופיעות בזו אחר זו: זו ששונאת אותו. זו שחבה לו את חייה. זו שהפכה בגללו ללסבית. זו שהוא לימד לרקוד. וביניהן מופיע גם זר מסתורי ובפיו הסיפור המשונה מכול: הוא עשוי להיות בנו האבוד של ארטי.

מצעד הנשים מלמד את לוסי עוד ועוד על הגבר שלא הצליחה לסלוח לו, אך גם לא היתה מסוגלת לעזוב. הנשים משתפות זו את זו בסודותיהן, ותוך כדי כך הופכות לחברות נפש ואפילו למעין משפחה. אבל לוסי יודעת שהפתעות גדולות עוד מצפות לה בהמשך הדרך…

רומן מקסים ושנון, מצחיק ועצוב, ובהחלט לא שגרתי, העוסק ביחסי אמהות ובנות, אבות ובנים ובחברות עמוקה בין נשים. הוא עוסק בשקרנים מקסימים ובבוגדים שובי לב, באהבה שצומחת בנסיבות שלא תמיד ברורות לנו, ובסליחה שבכוחה לשנות את החיים בדרכים המפתיעות והמיוחדות ביותר.

"ברומן האירוני והמקסים הזה יש לכל דמות מבט רענן משלה על אהבה; כיצד היא מרמה ומעוורת אותנו, כיצד היא מטריפה את דעתנו, מרוממת את רוחנו, מעציבה אותנו; כיצד איננו מסוגלים להפסיק לאהוב; כיצד היא הופכת את חיינו לראויים יותר. בזמן שקראתי על המשפחה הבלתי רגילה והמקסימה שיצרו לוסי והאהובות של בעלה, מצאתי את עצמי מתאהבת בכל אחת מהדמויות."

– מריסה דה לוס סנטוס, מחברת רב המכר Love Walked In

"האוזן החדה של ברידג'ט אשר לשפה, שנינותה והבנתה הרגישה לאנושיות ולנטייה לשגות הופכות את הרומן הזה לקריאה שהיא עונג מרוכז. לאהוב את ארטי הוא סיפור נשכני, רגיש ויוצא דופן, שמתעד את מגוון הדרכים שבהן ניתנת לנו מחילה. אל תחמיצו את המסע הזה."

– ג'ושילין ג'קסון, מחברת רבי המכר Gods in Alabama ו- Between, Georgia

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מקסים, שנון ומרגש, למרות שיש מוות הוא משדר אופטימיות ואהבת אדם. והכי חשוב מאוד רומנטי

הוסף חוות דעת

בזמן שאנחנו מפלסות את דרכנו בין דלפקי חברות התעופה אל תחנת הבידוק הביטחוני אני מסבירה לעוזרת האישית שלי, לינדזי, על האהבה ועל מגוון הדרכים שבהן היא עלולה להכזיב. סביבנו רוחשת כוורת של נוסעים: פנסיונרים במכנסי ברמודה, חתולים בארגזי נשיאה עם נקבי אוויר, אנשי עסקים קפוצים ולחוצים. ובתוך כל זה אני מוצאת את עצמי נושאת נאום נלהב על אהבה, ולצדו מנה נדיבה של תירוצים. התאהבתי בבוגדים שובי־לב.

נמשכתי לגברים הלא נכונים מהסיבות הלא נכונות. אני אשמה. לקיתי בחוסר שליטה בלבי ובהתקפים ארוכים של שיפוט גרוע. חסרות לי כמה אבני בניין חשובות בתחום השליטה העצמית. לדוגמה: לא היתה לי שום שליטה על התאהבותי בארטי שוֹרמן, שמבוגר ממני בשמונה־עשרה שנה. אין לי שום שליטה על כך שאני עדיין מאוהבת בו, אפילו לאחר שנודע לי כרעם ביום בהיר שהיו לו שלושה רומנים במהלך ארבע שנות הנישואים שלנו. שתיים מהנשים היו מאהבות מן העבר שהוא שמר איתן על קשר, נאחז בהן, למעשה, כמו מתנות פרדה מתקופת הרווקות, כמו מזכרות חיות. ארטי נרתע מלקרוא למקרים הללו רומנים, כי הם התרחשו "בלהט הרגע".

הם לא תוכננו מראש. הוא חזר ואמר מילים כמו סטוץ ופלירט. ואת הרומן השלישי הוא כינה עניין מקרי.

ואין לי שום שליטה על כך שאני כועסת שארטי חלה עד כדי כך — עד כדי גסיסה — באמצע כל זה, ועל כך שאני מאשימה בזה אותו ואת הנטייה המופרזת שלו לדרמה. אין לי שום שליטה על הדחף שלי לחזור אליו הביתה ברגע זה, במקום להרצות על תקנות מסובכות של הרשות לניירות ערך, כי אמא שלי התקשרה אלי באמצע הלילה והודיעה לי בבהילות שמצבו הבריאותי חמור. אין לי שום שליטה על כך שאני עדיין רותחת על ארטי הבוגד כשאפשר היה אולי לצפות שאתרכך, לפחות קצת.

אני מספרת ללינדזי איך נפרדתי מארטי זמן קצר אחרי שנודע לי על הרומנים ואיך זה היה המעשה הנכון לפני שישה חודשים. אני מספרת לה איך נחשפו כל שלושת הרומנים בבת אחת — כמו באיזה שעשועון מטופש.

לינדזי קטנטונת. שרוולי הז'קט שלה תמיד קצת ארוכים מדי, כאילו היא לובשת בגד שירשה מאחות גדולה שעדיין לא מתאים לה. יש לה שיער בלונדיני משיי שמתנופף סביבה כאילו היא לכודה בפרסומת לשמפו, והיא מרכיבה משקפיים קטנים שמחליקים במורד אפה, שהוא מושלם וצר כל־כך עד שאיני מבינה איך היא מצליחה לנשום דרכו. האף שלה נראה כאילו עוצב כדי להחמיא לה, בלי להתחשב בתפקיד שלו. היא כבר מכירה את הסיפור, כמובן. היא מהנהנת בהסכמה מוחלטת. אני ממשיכה במלוא הקיטור.

אני אומרת לה שדרך החיים הזו לא גרועה כל־כך: לצאת לשרשרת של נסיעות עסקים, להתרכז כמה חודשים בלקוח אחד ואחר כך בלקוח אחר, להשתתף בכל כנס אפשרי; חיים של שכירויות לטווח קצר וחדרי מלון. כל זה היה אמור לספק לי זמן ומרחב מחיה עד שאתאושש. הכוונה היתה שבפעם הבאה שאפגוש את ארטי אהיה מוכנה, אבל אני לא מוכנה.

"אי־אפשר לתת פקודות לאהבה, אי־אפשר לשלוט עליה בדמוקרטיה ידידותית ובלתי מזיקה," אני אומרת ללינדזי. ההגדרה שלי לדמוקרטיה היא ספירת קולותיהם של שני האנשים היחידים שבידיהם אני מפקידה את סודותי — לינדזי, העוזרת החרדתית שמדדה לצדי ברגעים אלה ממש בנמל התעופה קנדי, ואמי המתוחה תמיד, ששומרת את המספר שלי בחיוג מקוצר.

"אהבה היא לא דבר שנתון למשא ומתן," אני אומרת. "אי־אפשר להתמקח עליה כמו שמתמקחים עם הסוחר הטורקי שמוכר חיקויים של תיקי גוצ'י." אמא שלי מתעקשת שאקנה לה תיק גוצ'י מזויף בכל פעם שאני בניו יורק למטרות עסקים. הטרולי שלי כמעט מתפוצץ מחיקויי גוצ'י ברגעים אלה ממש.

"לאהבה אין קשר להיגיון," אני מתעקשת. "היא חסינה בפניו." ובמקרה שלי: בעלי הוא בוגד ושקרן, אי לכך עלי להשאיר את העבר מאחור או להחליט לסלוח לו. ומסתבר שיש נשים שאכן בוחרות באפשרות השנייה במקרים כמו שלי.

"בטח, לוסי. אין ספק!" אומרת לינדזי.

משהו בנימה הבטוחה של לינדזי מטריד אותי. לעתים קרובות היא חיובית מדי, ולפעמים הסכמתה המתוגמלת היטב גורמת לי לפקפק בעצמי. אני מנסה להמשיך בנאום. אני אומרת, "אבל אסור לי להתנער מהטעויות שלי, גם אלה שירשתי מאמא שלי." אמא שלי, מלכת שיקול הדעת המוטעה בכל הנוגע לגברים. אני מציבה לנגד עיני תמונה שלה בטרנינג קטיפה, מחייכת אלי בתערובת של גאווה אופטימית ורחמים. "אסור לי להתנער מהטעויות שלי, כי בזכותן אני מי שאני. ולמדתי לחבב את עצמי, חוץ מהפעמים שבהן אני מתעצבנת כשאני מזמינה תוספות מיוחדות במסעדות סושי. אני יודעת שאני נהיית לגמרי שתלטנית במקרים האלה."

"ועוד איך," מסכימה לינדזי קצת מהר מדי.

אני נעצרת באמצע נמל התעופה. המחשב הנייד שלי עף קדימה וגלגלי הטרולי שלי נבלמים בחריקה. )ארזתי רק את הדברים הנחוצים ביותר. את השאר תשלח לי לינדזי מאוחר יותר.( "אני עוד לא מוכנה לפגוש אותו," אני אומרת.

"ארטי זקוק לך," אמרה אמא שלי בטלפון אתמול בלילה. "הוא עדיין בעלך, אחרי הכול. וזה נראה רע מאוד, לנטוש בעל גוסס, לוסי."

זו היתה הפעם הראשונה שמישהו אמר שארטי עומד למות — בקול רם וענייני. עד אותו רגע המצב היה חמור, כמובן, אבל הוא עוד צעיר, בסך הכול בן חמישים. הוא צאצא לשושלת ארוכה של גברים שמתו בגיל צעיר, אבל לא אמורה להיות לכך משמעות, לא לנוכח התקדמות הרפואה בימינו. "הוא סתם דרמטי," אמרתי לאמא שלי בניסיון לחזור לתסריט הישן, זה שבו צחקנו על ניסיונותיו הנואשים של ארטי להחזיר אותי אליו.

"ומה אם הוא לא סתם דרמטי?" היא אמרה. "את צריכה להיות כאן. זה שאת רחוקה ממנו עכשיו, זה… זה רע לקארמה. עוד תחזרי בגלגול הבא בתור חיפושית."

"ממתי את מדברת על קארמה?" שאלתי.

"אני יוצאת עם בודהיסט," אמרה אמא שלי. "לא סיפרתי לך?"

לינדזי תופסת אותי במרפק. "את בסדר?"

"אמא שלי יוצאת עם בודהיסט," אני מספרת לה, כאילו זה מסביר למה הכול נורא כל־כך. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. שלטי נמל התעופה שמעלי מיטשטשים. "קחי," אני מושיטה לה את תיק היד שלי. "אני לא אצליח למצוא את התעודה המזהה שלי."

היא מובילה אותי לפינת טלפונים ליד אחת המעליות ומתחילה לחפור בארנק שלי. אני לא מסוגלת לנבור בו כעת. אני לא מסוגלת, כי אני יודעת מה דחוס בו — כל הפתקים הקטנים ששלפתי מהמעטפות הקטנות שהיו נעוצות במזלגות ירוקים קטנים, שהגיעו עם משלוחי הפרחים היומִיים שארטי שלח מרחוק. הוא מצא אותי בכל מלון ובכל דירה ברחבי ארצות הברית שבהם השתכנתי. (איך הוא יודע איפה אני? מי מספק לו את לוח הנסיעות שלי, אמא שלי? תמיד חשדתי בה, אבל לא אמרתי לה להפסיק. עמוק בתוכי אני שמחה שארטי יודע איפה אני. עמוק בתוכי אני זקוקה לפרחים, אף־על־פי שמשהו בי מתעב אותם. ואותו).

"אני שמחה ששמרת את כל הפתקים," אומרת לינדזי. היא היתה בחדרי המלון שלי. היא ראתה את הפרחים מצטברים עד שכולם היו בשלבים שונים של כמישה. היא מושיטה לי את רישיון הנהיגה שלי.

"הלוואי שלא הייתי שומרת אותם. אני די בטוחה שזה סימן לחולשה," אני אומרת לה.

היא שולפת אחד מהם. "את יודעת," היא אומרת, "תמיד הסתקרנתי מה הוא כותב בכל הפתקים האלה."

פתאום לא מתחשק לי להיות בתור לבידוק הביטחוני עם עדר של זָרים. התור ארוך, אבל עדיין יש ברשותי מספיק זמן. יותר מדי זמן. אני יודעת שאהיה חסרת מנוחה כשאחצה אותו, שארגיש קצת לכודה, כמו אחד החתולים בארגזי הנשיאה. אני לא רוצה להיות לבד. "לכי על זה."

"את בטוחה?" היא מרימה את הגבות הדקות שלה.

אני חוככת בדעתי במשך רגע נוסף. לא ממש מתחשק לי לשמוע את מכתבי האהבה של ארטי. משהו בי דוחף אותי לחטוף את התיק מידיה ולומר סליחה, שיניתי את דעתי, ואז לעמוד בתור עם כל השאר. אבל משהו אחר בתוכי רוצה שהיא תקרא את הפתקים כדי לראות אם הם אכן מניפולטיביים כפי שהם בעיני. בעצם, נראה לי שזה בדיוק מה שאני צריכה כעת, אישוש ידידותי לרגשותי. "כן," אני אומרת.

היא תופסת את הפתק ומקריאה בקול, "מספר 47 : כי את מאמינה שבכל סלון צריכה להיות ספה בשביל אנשים שרוצים לשכב לנוח בזמן שהם מעכלים ועדיין להיות שותפים לשיחה." היא מלכסנת לעברי מבט.

"אני אוהבת לשכב אחרי שאני אוכלת, כמו המצרים או השד יודע מי. הספה בסלון היא פתרון הגיוני."

"יש לכם ספה כזאת?"

"ארטי קנה לי ליום הנישואים הראשון שלנו." אני לא רוצה לחשוב עליה עכשיו, אבל היא לא יוצאת לי מהראש. ספה עתיקה וארוכה, שרופדה מחדש בבד עם הדפס של פרחי פרג אדומים על רקע לבן, במסגרת עץ כהה שמתאימה לריהוט של חדר האוכל. כשעשינו עליה סקס בלילה הראשון אחרי שהגיעה, הכריות הרבועות שלה גלשו מתחתינו אל הרצפה והקפיצים הישנים שלה חרקו.

היא שולפת פתק נוסף ומקריאה, "מספר 52 : כי אפשר לחבר מהנמשים שעל החזה שלך צורה שנראית כמו אלביס."

צוות דיילות חולף על פנינו בצורת V, כמו להק אווזים נודדים. כמה מהחברות לשעבר של ארטי היו דיילות. הוא צבר את כספו כשפתח בשנות העשרים המאוחרות לחייו מסעדה איטלקית )אף שבעורקיו לא זורם דם איטלקי באמת( ואחר־כך ייסד רשת מסעדות ברחבי ארצות הברית. הוא טס המון. סביבו היה שפע של דיילות. אני צופה בהן חולפות בגרבי הניילון המרשרשים, עם גלגלי המזוודות הרועשים. הנשימה שלי נעתקת לרגע. "הוא באמת עשה את זה פעם. הוא חיבר בין הנמשים ותיעד את זה. יש לנו תמונות." אני מחכה שזעמה הקדוש של לינדזי יעלה על פני השטח, אבל זה לא קורה. להפך, אני שמה לב שהיא מחייכת חיוך קטן.

היא מוציאה פתק שלישי. "מספר 55 : כי את פוחדת שאם תסלחי לאבא שלך אחת ולתמיד, הוא ייעלם איכשהו באופן סופי, אפילו שהוא מת כבר לפני שנים."

לינדזי שוב זוקפת גבה.

"ארטי יודע להקשיב. הוא זוכר הכול. אין מה להגיד. זה לא אומר שאני צריכה לסלוח לו על הבגידה ולחזור הביתה, אליו." זו אחת הסיבות שאני שונאת את ארטי. הוא לגמרי נאמן לעצמו, ובכל זאת, כששאלתי אותו מדוע בגד בי, הוא הגיב באיזה תירוץ שחוק ורופף. הוא מתאהב ללא הפסקה. כשהתחתנו, הוא חשב שיצליח לחדול מכך, אבל הוא לא הצליח. הוא התוודה שהוא מתאהב בנשים כל הזמן, כל יום, כל היום, שהוא אוהב כל דבר שקשור בנשים — ההילוך המעכס, הצווארים העדינים — הוא אוהב אפילו את הפגמים שלהן. והוא הסתבך שוב ושוב. נשים שפכו את לבן לפניו באורח קבע. רגע אחד נראה שהאישה מספרת לו הכול על עצמה ורגע אחר־כך היא כבר פורמת את כפתורי החולצה שלה. הוא אמר לי שהוא שונא את עצמו, כמובן, ושהוא לא התכוון לפגוע בי. ובו בזמן הוא אהב את הנשים שעמן ניהל רומנים. הוא אהב כל אחת בצורות שונות ומסיבות שונות. אבל הוא לא רצה לחיות איתן כל חייו. הוא רצה לחיות את חייו איתי. כן, אני שונאת את ארטי כי הוא בגד בי, אבל אני כמעט שונאת אותו יותר על כך שסיבך אותי בכזאת קלישאה מביכה.

הייתי שבורת־לב מכדי להגיב. מרוב כעס לא יכולתי לעשות דבר, רק לקום וללכת.

"נראה לך שהוא יהיה בסדר?" שואלת לינדזי. היא מתכוונת למצבו הבריאותי.

"אני יודעת," אני משיבה לה. "אני יודעת. אדם טוב היה חוזר הביתה וסולח לו על הכול, כי הוא כל־כך חולה. אדם טוב היה כנראה נשאר במקום ומשתדל לפתור איכשהו את כל הבעיות, פנים אל פנים, ולא מתרוצץ בכל היבשת כמוני. אני יודעת." הרגשות שלי מתחילים לגעוש. אני מפסיקה לרגע כדי להספיג את הדמעות מעיני בממחטה. אני מורחת את המסקרה. למה התאפרתי בכלל? אני קולטת שהבגדים שלי לגמרי לא מתאימים. אני לובשת תלבושת שמתאימה לעבודה: מכנסיים חומים בהירים, נעליים יקרות, מקטורן. מה חשבתי לעצמי? אני זוכרת שהתלבשתי תוך כדי אריזה חפוזה. פעלתי על טייס אוטומטי, שהסתובב בסרבול בחדר המלון שלי בין כל הפרחים הקמלים. אני מבקרת חשבונות. שותפה בחברה של מבקרים, למעשה. וכך אני נראית, גם עכשיו, כשאיני אמורה להיראות כך. אל חשש, אני בהחלט מזהה את האירוניה בכך שהעבודה שלי היא לגלות כשמישהו מרמה ובכל זאת לא שמתי לב לבגידות של ארטי תקופה ארוכה כל־ כך. "אני אמורה לדעת טוב טוב מה זאת רמאות. זה המקצוע שלי, לינדזי. איך יכול להיות שלא עליתי על זה?"

"טוב, הוא לא ממש טיפל בסכנת החשיפה שלו כמו שצריך." לינדזי מחייכת בניסיון לעודד את רוחי. היא השתתפה לא מזמן בהרצאה על סכנת חשיפה והיא משוויצה בכך. "את תמצאי פתרון, לוסי. את פותרת הכול. זה הכישרון שלך!"

"נכון, בעבודה," אני אומרת לה. "אבל ההיסטוריה האישית שלי לא בדיוק מדגימה את זה. אלה שני עולמות שונים."

לינדזי סורקת במבטה את נמל התעופה בבלבול קל. היא עוטה את הבלבול על פניה, מפרסמת אותו עליהן, כאילו ברגע זה שמעה לראשונה שאכן קיימים שני עולמות, כאילו זהו רגע שלקוח מאזור הדמדומים. אני חונכת אותה כבר זמן מה כדי להכין אותה לקידום. היא תמלא את מקומי בזמן שאיעדר, ואם היא רוצה להחזיק מעמד עליה לעבוד על הקשיחות שלה. דיברתי איתה על כך שלא כדאי להסגיר רגשות בנדיבות שכזו. הייתי נואמת לה על כך שוב כעת, אלא שאני עצמי איני דוגמה ומופת למשמעת רגשית ברגע זה.

"את חושבת שאני צריכה לסלוח לו, נכון? את חושבת שאני צריכה לחזור הביתה ושאנחנו צריכים לנסות לפתור את העניין, נכון?"

היא לא יודעת מה לומר. היא מסיטה את מבטה לכאן ולכאן, ואז נכנעת ומהנהנת.

"כי זה מה שמגיע לו, או כי הוא חולה?"

היא מתנועעת בחוסר נוחות. "אני לא בטוחה אם זאת הסיבה הנכונה, אבל… כי שום חבר שהיה לי לא היה יכול לתת יותר משלוש, אולי ארבע סיבות לכך שהוא אוהב אותי. לא שביקשתי רשימה או משהו כזה, אבל… את יודעת למה אני מתכוונת. וארטי אוהב אותך בצורה כזאת."

ארטי אוהב אותי בצורה כזאת. פתאום זה נשמע נכון, כאילו לינדזי הפשיטה את כל המחוות שאני פירשתי כמניפולטיביות וראתה אותן בצורתן הטהורה, כהצהרה על אהבתו אלי. אני המומה מצורת הראייה הזו, מהמציאות העירומה הזו. אני מתקשה למצוא תשובה. "אני בטוחה שתסתדרי כשאיעדר," אני אומרת לה. "אני יודעת שאת מסוגלת."

תפסתי אותה לא מוכנה. היא מסמיקה. שוב, דבר שאסור לה לעשות, אבל הפעם אני שמחה שאני רואה את זה. היא מרכינה את ראשה קלות. "תודה על הצבעת האמון." היא מושיטה לי את תיק היד וסוקרת את שאר התיקים שלי. "הכול אצלך?"

"אני אסתדר."

"אז להתראות." היא פונה ומתערבת בקהל. כעת היא משדרת ענייניות: סנטרה מורם, זרועותיה מתנופפות בעוצמה. אני גאה בה.

ובדיוק אז המעלית משמיעה דינג! חזק ואני מהרהרת בפתק מספר 57 של ארטי, זה שהגיע הבוקר ומאז קורע ממני חתיכות: "כי את אוהבת כל־כך את צליל הפעמון של מעליות, ואפילו אמרת פעם שהוא כמו תו זעיר של תקווה, תזכורת לכך שדברים חייבים להשתנות, שבסופו של דבר תגיעי לאנשהו ותפתחי דף חדש."

הבעיה היחידה היא שאני לא אוהבת מעליות. תמיד חשבתי שמעליות הן ארונות קבורה קטנים וניידים. אם כבר, הדנדון הזה נשמע לי כמו פעמוני אבל עליזים להחריד.

מעליות תמיד גורמות לי להרגיש לכודה, ועוד דבר, אני לא כזו חסידה של שינויים — כמו למשל, לגלות לפתע שבעלי בוגד בי — ולמרות כל הנסיעות בזמן האחרון, מעולם לא הרגשתי שסוף כל סוף אני עומדת להגיע לאיזשהו מקום ולהתחיל מחדש. תו זעיר של תקווה? בחיים לא אמרתי דבר כזה. מספר 57 לא שייך לי. הוא שייך לאיזו אישה אחרת. מספר 57 שייך לאישה אחרת כפי שהחיים שלי — החיים המקצועיים שלי, החיים האישיים שלי — נראים כאילו הם שייכים לאישה אחרת עכשיו.

אישה מבוגרת יושבת בכיסא גלגלים שבחור צעיר דוחף — אולי הוא הבן שלה? הם חולפים על פני ודלתות הפלדה נסגרות. אני רואה בהן בבואה עמומה ומטושטשת שלי, ומרגישה כאילו אני אותה אישה אחרת. עד כמה שזה נראה בלתי הוגן, החיים האלה הם שלי.

ברידג'ט אשר חיה בפלורידה עם בעלה האהוב, המתוק והנאמן, שמעולם לא נתן לה סיבה לחקור בדבר אהובותיו הקודמות.

 

X