אהבתה של גברת רוטשילד | לרכישה באינדיבוק
אהבתה של גברת רוטשילד

אהבתה של גברת רוטשילד

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 429
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78

השנה היא 1770 . גוטל, נערה בת שבע־עשרה המתגוררת ברחוב היהודי של העיר פרנקפורט שבגרמניה, כותבת יומן שבו היא חושפת את רגשותיה, מחשבותיה ומאווייה הכמוסים.   תכף תתחתן גוטל עם מאיר אמשל רוטשילד וחייה ישתנו לבלי הכר. מאיר האמיץ, אהוב לבה, יוצא חוצץ כנגד ההגבלות והאיסורים, הגזירות והחרמות שמושתים על היהודים ופועל לקידום שוויון זכויותיהם ולהוצאתם אל מחוץ לגבולות השכונה הצפופה והרעועה. חרף הקשיים שמוערמים מכל עבר, משכיל מאיר לעשות חיל בעסקיו והופך למייסד של משפחת הבנקאים היהודית, משפחת רוטשילד. את ערכי החריצות והמסירות מנחילים גוטל ומאיר לילדיהם, ואלה מתיישבים בערי בירה אירופיות גדולות, מקימים בהן רשת ענפה של מוסדות פיננסיים והופכים לאחת המשפחות העשירות בעולם.   אהבתה של גברת רוטשילד הוא רומן היסטורי מפעים ומלא רגש שמגולל באופן ייחודי את קורותיה של שושלת רוטשילד המפורסמת. לאחר תחקיר מעמיק ורב־שנים מציגה בפנינו הסופרת האהובה שרה אהרוני את המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהתרחשו במשך קרוב למאה שנים דרך יומניה הסודיים של גוטל רוטשילד, שאותם החלה לכתוב כשהיתה נערה ולא חדלה עד יום מותה.   אהבתה העצומה של גוטל הצנועה לבעלה מאיר, הולדת ילדיהם וגידולם, בחירתה לקיים את חייה בסגפנוּת ולא להתפתות לחיי הפאר, ימי האובדן האיומים ורגעי הנחת – כל אלה נטווים ביד אמן לרומן רחב יריעה. מתוך סיפור נסיקתה של המשפחה אנו למדים לא רק על מצבם של היהודים בתקופה זו אלא גם על הרוח היהודית האיתנה ועל כוחה העצום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבתה של גברת רוטשילד”

בקרוב…

הכול התחיל בחלון ביתנו.
אוהבת אני חלונות. אחר הצהריים הצמידות שלי לחלון מרובת זמן היא.
אני משקיפה על המראות של יוּדֶנְגַאסֶה, ואיני שבעה מהם. לא מהנשים הנושאות על כתפיהן אסל עם דליי מים, לא מה״קִינְדיר״ המתרוצצים בינות לעגלות המכירה, לא מהמוכרים והקונים ולא מהבחורים החוזרים מן הישיבה.
והנה, באחד הימים, בעודי משייטת על פני הדמויות המתנועעות מתחת לחלוני, רותקה עיני לדמותו. גוף תמיר, כובע היהודי המחודד על ראשו, תיק נתון בידו, והוא נחפז אל ביתו.
הזהו מאיר אָמְשֶׁל רוטשילד? הן מכירים כולנו זה את זה ברחובנו האחד והיחיד. והרי ראיתיו פעמים מספר, וכיצד זה קרה שלא נתתי דעתי עליו ועל קומתו שגבהה כאילו בן יום? ומדוע זה דולקות עינַי אחר נחפזותו, עד אשר נעלם בעיקול הפונה אל ביתו? ומה פירוש ההתנשמות הזאת שהתעוררה בי והצביטות הקלילות המדגדגות את מעלה בטני?
למחרת, בעומדי במקום התצפית הקבוע, ביקשו עינַי את הדמות החפוזה. הנחתי מרפקים משורוולים על אדן החלון, שלחתי מבט קְצר רוח אל התנועה הבלתי־פוסקת ברחוב ההומה, ונערכתי לקליטת המראה החדש. רפרפתי בעיני על פני הכתפיים המייצבות עליהן את האסל עם דליי מים ועל פני ה״קינדיר״ הקוראים זה אל זה ״הפסקה,״ מְפַנים דרך לאמהות, עוקבים בחוסר סבלנות אחר צעדיהן האטיים והכבדים, ובחלוף ההפרעה מחדשים את משחקם בדיוק מהמקום שבו הופסק.
והנה, מאחורי עגלה עמוסת כלי בית משומשים המתנהלת לה בכבדות, התנועע לפתע הכובע המחודד שעקף את העגלון, את הדליים ואת ה״קינדיר״. בעוד לבי מתרונן לקראת הכובע ולקראת הדמות המשודכת אליו, הם כבר נעלמו בעיקול המוביל לכיוון שער בּוֹקֶנְהַיימֶר, שבסמוך לו מתגורר מאיר אמשל.
מכאן ואילך קיבלו המראות הקבועים של יוּדֶנְגַאסֶה שלי חשיבות משנית. כל מעייני נתונים ללכוד את המראה האחד והיחיד שלכבודו אני כאן.
נצרתי את הסוד בלבי. איש אינו שותף בסופה המתחוללת בתוכי.
שוב חלפו להם הימים רוויי הציפיות, ימים של חיפוש ותקווה, ובסיומם האַיִן השולח תקוות חדשות ליום המחר. עומדת אני בחלון ביתנו ומצפה.
אני מחוברת מאוד לחלון ביתנו. ה״פָאמִילִיע״ כולה הסתגלה לשיגעון הזה שלי, ואפילו אמא הכשרה והחסודה כבר פסקה מלהעיר לי על כך, והיא שולחת אל גבי חיוך סלחני כל אימת שאני רוכנת מטה וידַי חובקות את אדן החלון. איני צריכה להסב את ראשי אליה כדי לראות את החיוך הזה שלה. היא עוצרת מלכת, עומדת רגע קט, והחיוך מלווה אותה בעודה ממשיכה בדרכה, כשבידה מטלית הקבע הסופחת חלקיקי אבק עוד בטרם ירדו ונחו על הרהיט. כזאת היא אמי, מחייכת ומנקה. מנקה וסולחת.
אילוּלא היו לי מטלות אחרות בבית, הייתי מוכנה להסמיך את גופי אל אדן החלון כל היום ולתצפת אל הרחוב. כך אני מרגישה קשר עם העולם. חלון ביתנו פונה אל הרחוב, חולש על פיסות שוקקות, ומאפשר לי לעקוב אחר תנועת החיים בעולמנו.
עולם שהוא סמטה צרה, אפילה ומלוכלכת, ושמה: יודנגאסה. אין בה מקום לכרכרות, היא נטולת עצים ופרחים, אולם עוברים בה המוני בני אדם בכל ימי החול וממלאים אותה בחיים, וזה משהו שיש להעריך.
אני אוהבת את הרחוב שלנו, שבו מתגוררים אנשים בסמיכות ובדוחק בבתים קטנים המחוברים זה לזה כמו טבעות של שרשרת.
וביתנו הוא אחד מבתי הרחוב. בביתנו קבוע שלט ובו מתנוסס ציור של ינשוף, על כן אני מכנה עצמי ינשופית. נוהגת אני להתבונן בעיניו של הינשוף, שכמו בני האדם הן קבועות בחלקו הקדמי של הראש, ומתבוננת בצווארו הארוך הידוע כצוואר גמיש המאפשר לו לסובב את ראשו כמעט סיבוב שלם.
בעיני הינשופיות אני עוקבת אחר החיים התוססים ברחוב. כמעט בכל בית שני, בדיוטה הראשונה של הבית, מעל המרתף הבנוי מאבנים, יש מה להציע למכירה: מיני חפצים, דברי סדקית, הלבשה, הנעלה, בשר ועוף ודגים, לחם ו״שְׁטוּטִין״, חלה וחמין לשבת קודש. יש שוחט וסנדלר ותופר, ושפע קמעות של בעלי שם למרפא, למזל טוב ולהצלחה, במגוון צורות: לתלייה על הצוואר, לענידה על האגודל כטבעת, או לתלייה על קיר הבית.
בהגיע חפץ חדש לשכונה, אני יודעת מי קנה אותו ראשון ובאיזה מחיר, הואיל והקונה דבר־מה חדש, הליכתו היא הליכת עצלתיים של צב גאה. ואם לא די בכך, הוא אף מעכב אנשים בדרכם ומציג בפניהם בקורת רוח בלתי־מוסתרת את רכישתו, ומפליג בפירוט תהליך הקנייה: כמה נדרש לשלם מלכתחילה, כיצד התנהל המשא ומתן, בכמה טאלרים הסתכמה תקיעת הכף, ועד כמה משתלמת הקנייה. רק אז הוא משחרר את איש שיחו, שכל תפקידו בשיחה הוא להנהן הנהונים קלים, וככל שמתמשכת השיחה ההנהונים הולכים ונעשים נמרצים יותר.
ואני, הצופה במתרחש, כל שנותר לי הוא לחייך בסלחנות ובאהבה אל האנשים האלה, שהם חלק בלתי־נפרד מחיי.
הבוקר של רחובנו מתעורר לערבוביה של מסחר ולימודי תורה. בבוקר, המקיץ אותי אל עבודת היום, הכוללת עזרה לאמי במטלות הבית ולאבי במטלות המשרד, אני משתהה רק לרגעים אחדים בקרבת החלון הפתוח, ומבזיקה מבט אל צעדיהם של תלמידים בדרכם לחסוֹת באוהלה של תורה. דרדקים מהלכים אל ״תלמוד תורה״ או אל ה״חדר״ בבית הכנסת, בלוויית אביהם או בצמידות לאח בוגר, האוחז בסידור התפילה או בספרי המקרא. נערים נוהרים בחבורות אל הישיבה הקטנה, ובחורים צועדים לעבר הישיבה הגבוהה. מלמדים ורבנים פוסעים בהדרת חשיבות אל אותם מחוזות, ותחת בית שחיים ספרי קודש, משנה ותלמוד. למלמד מקל־סמן שנועד להציג את האות והמילה. קטנים כגדולים קרבים ללשון הקודש ולבורא עולם הפורש כנפיו עלינו כאן ביודנגאסה ונותן עלינו את חסותו. אמהות מנערות סדינים מבעד לחלון וחובטות בכסתות, ואחיות בוגרות פוסעות הלוך ושוב כשהן אוחזות בידיהן תינוקות בוכים ומנסות להרגיעם.
אחר הצהריים, כיוון שסיימתי את מטלות היום, אני נהנית מרגעים ארוכים של תצפית. אל המולת הרחוב מצטרפות בשעות שלאחר הלימודים חבורות של ״קינדיר״, המתרוצצים בין האנשים ובין העגלות הגדושות במרכולות, פעמים נופלים, פעמים אף נפצעים, אולם קמים על רגליהם ומחדשים את ריצתם כמו לא אירע דבר. כאשר פורצת מריבה ביניהם, אני יודעת מי הִכה ראשון, ולא פעם הם נושאים ראשם אל חלוני ומצפים ממני לשפוט מי מהם האשם ומיהו הזכאי.
על כל המראות האלה אני משקיפה מן החלון. חבל שלביתנו חלון אחד ויחיד.
בהיותי ילדה קטנה סיפרה לי אמא, שלפני שנים רבות, עוד לפני שנולדתי ולפני שאמא וסבתא זצ״ל נולדו, היה הבית מוקף בחלונות. היו בו לפחות ארבעה חלונות. אפשר היה להשקיף מן הגטו על החיים של פרנקפורט ולראות את העולם נע לנגד העיניים. אולם האנשים המחליטים והקובעים בפרנקפורט החליטו כי כל מי שמתגורר ביודנגאסה מחויב לסגור בעץ ולאטום בטיח את כל החלונות הפונים לרחוב שלהם. אסור ליהודים להסתכל בהם, באנשים של פרנקפורט. מותר לפעור רק חלונות שמהם רואים את האנשים של יודנגאסה ואת תעלת הביוב הפתוחה לאורך הרחוב ומפיצה את ריחה העז. כך נולדו חדרים עיוורים, ללא חלונות.
אני זוכרת ששאלתי: ״מַאמֶע, למה אסור להסתכל בהם?״ ואמא גמגמה כמו בכל פעם שהיא נשאלת שאלה קשה, ולבסוף הסבירה לי שזה בגלל שהאנשים של פרנקפורט פוחדים מפני עין הרע. לא הבנתי. מה, הם כאלה פחדנים? ומה זה בכלל ״עין הרע״? רציתי לשאול עוד, אולם אמא כבר עברה לדבר מהר על עניינים אחרים שלגמרי לא קשורים. היו לי עוד כמה שאלות, כמו למשל, למה הילדים שביודנגאסה אינם יכולים לשחק עם הילדים שמחוץ לרחוב, והאם זה נכון מה שמספרים, שלילדים שבחוץ יש מגרש משחקים? ולמה החברות שלי הן רק הבנות שבגטו? אלא שבמקום לשאול כיביתי את השאלות שבערו בי כי לא רציתי שאמא שוב תגמגם ושוב תעביר נושא ותדבר מהר, כמעט כמו במהירות שבה אני קוראת פרקי תהילים, מיומנות שרכשתי בזכות התחרות שנהגתי לערוך עם מאטי חברתי.
גם היום, כאשר אני מתקרבת בצעדי ענק לגיל שבע־עשרה, צצות להן מפעם לפעם שאלות דומות לאלה, אולם אני פוסחת עליהן ועוברת לנושא אחר. ממש כמו אמא.
מאז נצמדת אני אל החלון כל אימת שמתאפשר לי, בתום מטלות הבית.
בוקר אחד הייתי בדרכי אל ביתי לאחר ביקור שִגרתי אצל מאטי חברתי. בידי מסרגה, פקעת של חוטי צמר, ותחילתו המבטיחה של הצעיף שסרגתי בביתה.
לפתע נכשלה רגלי. נתקלתי באחד ממפגעי הדרך הפזורים לאורך רחובנו, וחוט הצמר נשמט מידי והתגלגל על הרצפה המעופשת. רכנתי לקחתו, והנה יד מושיטה לי את כדור הצמר ויד שנייה מסירה את הלכלוך שנטפל אליו. נשאתי את ראשי מעלה וראיתי שהידיים האדיבות מחוברות אל הבחור גבה הקומה, מושא הנוף הנשקף מחלוני. הוא רכן לעברי, ואת עינַי לכד זוג עיניים כחולות בוהקות. חשתי כי הִכה בי הברק. כה קרובות פניו. גופי קפא על מקומו בתנועת הרכינה, והבחור האדיב נאלץ אף הוא להמשיך ולהשתוחח מולי עם הפקעת שעדיין הושטה לעברי.
״הא לה,״ חייך ברק עיניו אלי.
תודה, חפצתי להשיב, אלא שהמילה התאיידה בדרכה החוצה, וכל שנותר לי לעשות הוא לכחכח, ליטול מידו הסבלנית את הצמר, להנהן באסירוּת תודה, ובה בעת להשיב את גופי למצב עמידתי.
״שלום, גוּטָלֶה,״ המשיך הברק להכות, וידו כבר אוחזת בכובע שהוסר מן הראש.
״ש־לום,״ קרטעתי תשובה.
״נעים לראותה מהלכת ברחוב, ונעים גם לראותה משקיפה בחלון,״ הוסיף ודיבר אלי בגוף שלישי.
כל כך הרבה מילים הנעים קולו אלי, בעוד אני – כל חפצי הוא להימלט מכל ההוד החוסם את דרכי, לחמוק לי מהמצח הגבוה המזריח אלי קמטוטי חיבה, מהשיער השחור המעטר את יפי פניו, מעצמות הלחיים החזקות, מהעיניים היוקדות, מהשפתיים המחייכות והמקרינות טוב־לב מכניע, להגיע אל ביתי ולהשקיט את הסופה המתחוללת בתוכי.
הייתי כמשותקת לנוכח התגלית המתפרצת למולי. מאיר אמשל יפה התואר, הממלא את שדה ראייתי ומרטיט את פנימיותי ברטט חדש ומפליא, מתוודה בפנַי כי הבחין בי בעומדי כל הימים בחלון. הוחמאתי ונכלמתי בערבוביה מבלבלת. הייתכן כי הוסגר סודי ונתפסתי על ידו כעוקבת אחריו כל הימים? לא זכור לי כי אי־פעם נפגשו מבטינו. אילו ננעץ בי הכחול הזוהר הזה הייתי זוכרת זאת לבטח.
עמדתי מולו עוד זמן־מה, אמנם זקופת גו, אולם נטולת נשימה ונעדרת כוח דיבור. לאחר רגע ארוך חתמתי את אוזלת פי בקידה קלה, חבקתי אל חזי את כדור הצמר ונסתי על נפשי.
באותו היום, בשעת בין הערביים, השעה הקבועה שלי בחלון, סרקתי את שערותי והידקתי אותן היטב במסרקות, ועמדתי ותרתי אחר דמותו זקופת הקומה מבין ההולכים ושבים ברחובנו. הרטט החדש של פנימיותי שימש בן לוויה לעינַי המתרוצצות אנה ואנה.
והנה הוא הופיע.
הוא עצר, התבונן בחלוני וקד לעומתי קידות קטנות, כמו משיבות לי על קידה מטופשת שקדתי בטרם נסתי מפניו. ידו אחזה בכובעו, וברק עיניו ננעץ היישר בעיני. החיוך שהקרין אלי דבק בי והעלה חיוך תאום. עיני נמלטו מפני עיניו ונטפלו אל שׂער ראשו הגזוז בקפידה, בטרם השיב את כובעו לראשו.
דקות ארוכות עמד שם מול חלוני ולא שת לבו לתנועת האנשים הבלתי־פוסקת, ושפתיו נעות ללא הרף ומדברות אלי בלי קול. בעודי נתונה לפענוחם של רזי מילותיו, הזנתי את עיני גם במראהו הנלבב. זקנו השחור היה מטופח, והוא נראה כמי שמתענג על עולמו של הקדוש ברוך הוא. חייכתי חיוך זעיר, מנסה לרסן את הלהט שהתחולל בי, ונופפתי קצרות באצבעותי לפרידה.
מכאן ואילך, כל אימת ששהה ברחובנו היה מאיר אמשל רוטשילד מתייצב מול חלוני וממלא את לבי ברינה.
לאחר כמה שבועות פנה להורי לבקש את ידי. הם סירבו, ואני עדיין מחכה.
• • •
ואין למי לספר. לא לחברותי הפטפטניות והקטנוניות, בוודאי לא לאבא העקשן שעומד כחומה בצורה ביני לבין הפולש, או למאמע שבעניין זה חוברת, לצערי, לאבא.
עד שנזכרתי בחברתי הטובה, היחידה, אשר לה אני יכולה לספר הכול.
הֵקַצְתי את המחברת משנתה הארוכה, חילצתי אותה ממקומה החבוי, הנחתי אותה על פיסת הרצפה הלכודה בין המיטות, והנה אני מחדשת איתה את הקשר.
שנה חלפה מאז כתבתי בה בפעם האחרונה. אני מרגישה כאילו בגדתי בחברה הכי טובה שלי.
אני שבה אליה כעת עם הקולמוס וקסת הדיו, מרחיקה מעט את הפמוט ופורקת על הדפים את ההתרחשויות הפוקדות אותי, פכפוכים ופרפורים מוזרים כאלה, שהשתיקה יפה להם.

זהו הרומן השלישי של שרה אהרוני, ילידת 1953 . ספרה הקודם, "אהבתה של סלטאנת", היה לרב־מכר וזכה באות "ספר הפלטינה" מטעם התאחדות המוציאים לאור בישראל על מכירת שישים אלף עותקים.

X