אהבתה של ברניקי | לרכישה באינדיבוק
אהבתה של ברניקי

אהבתה של ברניקי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 474
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 72
- 30

 

זהו סיפורה של המלכה ברניקי. נכדתו של המלך הורדוס הגדול ובתו של אגריפס הראשון, המלך היהודי האחרון על ארץ ישראל. המלכה שחוותה את שריפת בית המקדש השני וחורבן ירושלים. שנדחקה לשולי ספריו של יוסף בן מתתיהו והושכחה על ידי חז"ל, אך הונצחה ברבים מסיפורי "הברית החדשה". שפסליה ניצבו בערי הקיסרות הרומית, אך סיימה את חייה לבדה בארמון על חוף ים גינוסר. האשה שהיתה בת, אחות ורעייה למלכים. נשואה שלוש פעמים, אלמנה פעמיים וגרושה פעם אחת. אהובת האוייב הגדול של עמהּ, שרצח והשמיד, החריב את ירושלים ושרף את בית המקדש. הרומאי שהותיר אחריו עיי חורבות והרס חסר תקדים. זו היתה ברניקי היפה. היהודים מחקו אותה מספרי ההיסטוריה שלהם. קראו לה בוגדת, מלכה צינית ותככנית, שכל מה שעשתה – עשתה למען עצמה. אבל אלפיים שנה אחר כך – אולי זה לא כל הסיפור? אולי היתה מדינאית מבריקה שטובת עמה לנגד עיניה. שבמבט פוליטי קר וכוונות טובות, הימרה הימור כושל והרה-אסון? ואולי היתה פשוט אשה צעירה ובודדה, שנסחפה בסערת האהבה בלי להתחשב בתוצאות? את כל התשובות – אמיתיות, משוערות או דימיוניות – תמצאו בין דפי "אהבתה של ברניקי" – רומן היסטורי מרתק ומעורר תהיות וסימני שאלה, פרי תחקיר מעמיק ודמיון פורה של סופרת ישראלית.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    נושא מרתק. כתוב בחובבנות ללא שום בקרה ועריכה. משעמם מבחינה ספרותית, והופך בשלב מסוים לבלתי קריא, בלתי אמין ומאכזב לאור דמותה של אשה מדהימה.
    אכזבה.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

זעקות הכאב הדהדו בחלל. הנסיך אגריפס, בן אריסטובולוס בן הורדוס המכונה "הגדול", ישב מכווץ בכיסאו המוזהב. הוא היה אפור–פנים ומקומט מדאגה. מחדר היולדת, שם נקרעה אשתו מכאבים בעודה דוחקת בשארית כוחה בעובר שמסרב להיוולד, התגלגלו זעקותיה של קיפרוס עד הקצה האחר של המצודה. אל אגף הגברים, אל אולם הכנסים של האב המיועד, הנסיך. הזעקות מקפיאות הדם נמשכו שעות רבות. בתחושת אשם חשב הנסיך על אשתו האהובה. על מותניה הצרים וגופה הדק, שגם אחרי שתי לידות עוד נותר שברירי ופגיע כגופה של נערה. הוא שיווה לעיני רוחו את הגוף הזה, כשהוא נקרע כדי לפנות דרך ליצור החדש הבוקע ממנו.

מצפונו נקף אותו: אלמלא חלום–המלכוּת שלו וחובתו להביא יורשים לעולם, לא היה חושף את קיפרוס לסבל הזה. הוא היה מסתפק בפילגשים ומאהבות מבנות העממים החיים בארץ, או מן השפחות של ידידיו הרומאים והיוונים. היה מרבה צאצאים מכל נשותיו כדרך סבו אבי–אביו, המלך הורדוס "הגדול", ולא היה מתעקש לזכות ביורשים דווקא מאשתו היהודייה הנשואה לו כדין.

אבל אגריפס היה מן הרואים למרחק. מאז ילדותו חלם להרים את כתר המלכות היהודי מאשפות הרומאים ולהניח אותו על ראשו. בחזונו ראה את עצמו כחוטר מגזעם המשותף של בית הורדוס ובית חשמונאי, המצמיח מלכות ישראל חדשה, מאוחדת. בדרכו להגשים את החלום, הפנים את הלקח המר של חיי סבו, אשר הִרבה נשים, פילגשים וצאצאים. כך הוליד במו ידיו את התככים שמילאו את ארמונו. וסופו שרצח את אשתו האהובה ואת בניו, ובהם גם בנו הבכור ויורשו ־ אריסטובולוס. עד שמת טרוף–דעת ורדוף הזיות דמים.

אגריפס, בנו של אריסטובולוס הבכור, קורץ מחומר אחר. הוא שמר אמונים לאשתו האחת, היהודייה, ולא לקח אחרות על פניה. ואשתו, שכמותו הייתה בת לשושלת המלוכה ומצויה בדרכי השלטון, שימשה לו יועצת נבונה ובת ברית בדרכו אל משאת נפשו.

האולם שבו ישב הנסיך היה ריק מכל רהיט, קר ומהדהד כמרתף. עוזרים ומשרתים נעו בו, חסרי מנוחה, מקיר אל קיר. גם הם, כאדונם, היו טרוטי עיניים וקפוצי שפתיים מדאגה ועייפות. השעות המתארכות, זעקות היולדת והסכנה הגוברת לשלומה, החרידו גם אותם. בראשים מורכנים זה אל זה, החליפו דברים בקולות מהוסים. צעקה איומה בקעה פתאום מחדר היולדת ־ ואחריה דממה. הכול קפאו על מקומם. אגריפס החוויר, התרומם בתנועה חדה מן הכס ונעמד על רגליו. בנו הצעיר, אגריפס, שאך מלאה לו שנה, התרומם בבהלה על רגליו הקטנות. גם הבן הבכור דרוסוס, ילד חולני, רפה שכל ומעוות, שזחל על הרצפה ומלמל קולות חסרי פשר, שמע את הצעקה. הוא הרים את ראשו, חדל ממלמוליו והאזין. שקט מתוח השתרר באולם. הכול עצרו את נשימתם והמתינו לחדשות הרעות: הוולד מת… הנסיכה לא שרדה את הלידה…

המיילדת פרצה בריצה אל האולם. בגדיה הדיפו ריח דם–אדם והפרשות. הכיסוי שלראשה הוזח וגילה את שערותיה ספוגות הזיעה. פניה היו אדומים ובוהקים ממאמץ וזרועותיה מכוסות דם עד המרפקים. היא ניגשה קרוב–קרוב אל אגריפס, כרעה על ברכיה לפניו, ובידה המגואלת בדם אחזה בידו בחוזקה. דיבורה היה נמוך ונועד לאוזני הנסיך, אך בדממה הקפואה שמעו הכול את המילים:

"אדוני הנסיך," אמרה בקול רועד מעייפות. "השבח לבורא עולם! הלידה הייתה מסוכנת ־ אך הסתיימה בשלום. הנסיכה קיפרוס מתאוששת מסבלה, ויש לך גם בת. יפה, שלמה וחזקה…"

עבדי הנסיך, המשרתים והעוזרים, היו המומים: קיפרוס חיה והוולד חי ובריא. יתברך שם שמים! אבל… אחרי הזעקות, חבלי הלידה הקשים והפחד הנורא ־  ־ זה הכול? לא בן זכר, שיצדיק את הסבל, את ההמתנה המתוחה והחרדות? רק בת, נקבה, לא יותר? בעיניים מצומצמות מחשש הציצו בפני אדונם. הם ציפו לאכזבה, להתפרצות של כעס ונאצה: כנגד קיפרוס, שלא זיכתה אותו בבן בריא נוסף. וכלפי שמים, שמנעו ממנו מה שאבות מייחלים לו תמיד. אך אגריפס חייך. ראשו נזקף, עיניו הלאות מלאו אור.

"בת בכורה," לחש, "נסיכה… כמה נפלא! עכשיו אני יכול שוב לנשום לרווחה! בנות הן ברכה! ־ לאמן, לאביהן, לממלכה. אפשר להשיאן על פי צורכי הממלכה ולהגדיל את כוחה. להוסיף לה מעמד, אדמות ובעלי ברית.

"אבל בנים?" הוא נאנח ומשך בכתפיו. "בנים… יש שמורדים באביהם, אחרים נלחמים זה בזה. כך אירע לבית חשמונאי, שמלחמות האחים בתוכו הביאו עלינו את הרומאים… ואני כבר התברכתי בבן שיירש את כסאי. וגם, כך רצה אלוהים, יש לי בן שני ־ שכל ימיו יהיה נטל על ארמוני. טוב שלא בא עוד בן לעולם…"

הוא העביר את ידו על פניו, הקמוטים מלילה בלי שינה. אחר כך אחז בידו של אגריפס הקטן ואמר, "בוא, ילדי. נברך את האל ואת אמך על הבת שהעניקו לנו."

 

דרוסוס, נשכח מלב ומרייר, זחל בעקבותיהם על הרצפה.

חבצלת פרבר-שפר היא מבקרת ספרות ב"מקור ראשון" ובמוסף השבת של "מעריב". ספרה הראשון "לאן נעלמה מדאם סזאן" יצא לאור בהוצאת כרמל, ירושלים- 1996. בעשור האחרון היא שוקדת על לימודי היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית באוניברסיטות בר אילן ותל אביב.

X