אהבה על קו השבר | לרכישה באינדיבוק
אהבה על קו השבר

אהבה על קו השבר

שנת הוצאה: 1998
מס' עמודים: 175
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 34

סיני, השבר הסורי-אפריקאי, ימים ראשונים של אחרי מלחמת יום כיפור. ניצולי קרבות, שנקרעו מיחידותיהם ואינם מסוגלים עוד לשוב לחיים שלפני השבר, מסתובבים במידבר, בהרים ובוואדיות, על החוף, באסדות הקידוח, ביישובי הבדואים, במקדשים עתיקים, בשדות של פרג וקנאביס. בנוף החלומות הרמוס של סיני, לרגע שמחוץ לזמן, הם מתקבצים יחד מסביב לדמותו החידתית של סטיב: פליט שנות השישים בקליפורניה, אידיאליסט משכיל שנשבה בקסם המידבר והתרבויות העתיקות שלו, ונהפך בחסות השלטונות ובעזרת הבדואים לציניקן, גנב עתיקות ומבריח חשיש.

עולם שבור ומסויט שצל המלחמה מרחף עליו. ודווקא בעולם זה מצליח צור שיזף לרקום את סיפור האהבה העדין והנוגע ללב הזה, סיפור אהבתם של אבנר, חייל צעיר ותמים, ונעמי, אשה עצמאית, קצינה למשימות מיוחדות, וחברתו לשעבר של סטיב.

חומרים טעונים. קל להיכנע לפיתוי לצעוק, למחות, להתפלש בתיאורי זוועה, להפריז בניגוד שבין האהבה הרומנטית, הכמעט בלתי אפשרית, לבין החורבן שמסביב, לשיר שירי הלל למידבר ולבדואים שחיים בו, להעלות על נס את מה שאולי היה לפני שהיינו גדולים. אבל שיזף לא עושה את זה. באיפוק מתוח, בשפה נקייה מסלסולי רגש ונקיטת עמדה, בקווים דקים וברורים הוא יוצר מירקם אמין, ששקיפותו לא באה על חשבון העושר והעומק שלו, ושהחוטים השונים שלו נקשרים יחד לנובלה מרתקת, רבת רבדים ורבת עוצמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה על קו השבר”

צור שיזף בפרויקט סופרים קוראים.

הרי גיר לבנים חומים התרוממו מעל הכביש השבור. גדרות תיל, חפירות ועמדות טנקים שנחפרו במהירות, ערימות החומר של דפנותיהם מונחות לאורך האספלט המבוקע. שלדי כלי-רכב שרופים עמדו מפויחים בשולי האספלט, לשם נהדפו כדי לפנות את הכביש. השקט היה מוחלט. על החול הרך שבצד הדרך עמד ג'יפ רוסי, פס לבן צבוע על מכסה המנוע, מגן מפני התקפות חיל האוויר הישראלי. ג'יפ שנלקח שלל ונזנח. פודי עבר את הרכב הדומם ועצר כמה מטרים אחריו. הכביש היה ריק. שום מטוס לא חצה את השמים הכחולים מאוד. אפשר היה לראות את פתחו המזרחי של המעבר בין ההרים. הוא הסתובב והביט מזרחה. צלעות הגבעות היו ריקות מצמחייה. הוא הקשיב לדממה ואחר-כך צעד אל הג'יפ, משעין את הקיטבג אל הגלגל הקדמי. הוא פתח את מכסה המנוע. המנוע היה חדש. לא היו בו נזילות וכיסויי תילי החשמל היו שלמים. המנוע ניצת וכבה מיד. פודי הביט בשעון הקילומטרים. חמש מאות קילומטר. הוא פתח את מכסה הדלק, מוריד פנימה מדיד עץ דק ששבר מקופסת תחמושת מרוסקת. לא רחוק משם עמדה משאית שתא הנהג שלה נמחץ בהתנגשות. בארגז המשאית היו מיכלי דלק. הג'יפ הניע בנהמה. פודי שילב למהלך. הרוח, קרה ויבשה, נשבה על פניו ועברה בתוך האבק והתלתלים הקשים, פורעת את הזקן שירד אל החזה. הוא לחץ לאט על דוושת הדלק והג'יפ התגלגל על הכביש המבוקע.
הכביש שהתפתל בתוך המעבר יצא מההרים אל מישורים של חַמָדָה חומה צהובה שחצץ קטן היה מפוזר עליה וסלעי גיר לבנים רכים הציצו משוליה שעוטרו בדיונות. הכביש נמתח בקו ישר מזרחה. גם פה הפציצו המיגים והסוחויים. משאיות נטושות, נגמ"שים שרופים וטנקים פגועים, קניהם שמוטים אל האדמה או מכוונים אל השמים, מונחים על צידם כמו חרקים גדולים ומתים. עם הרוח הקרה הגיע הריח הדק של גוף שנשרף שריפה ישנה. בסופו של הכביש הפך המישור החולי לעיר חומה-אפורה של מחנות צבא. מחנות של מבני בטון נמוכים וארוכים ואוהלים שנמשכו לכל הכיוונים, מוקפים בקילומטרים של גדרות שנצבעו בצבעי החילות השונים ובסלעים מסוידים שהובאו ממקומות שיש בהם סלעים. על המוטות התנופפו דגלים דהויים ומרוטים, וניירות שנדבקו לגדרות התיל הארוכות רעדו ברוח.
שדה התעופה נבלע במדבר. הרקולסים כבדים ואפורים המריאו מהשדה, מושכים את חרטומיהם המעוגלים לתוך השמים. הרוח הביאה איתה ריח של שמן רובים, אדי דלק מטוסים, שמן מכונות ואדי פיח. פודי ספר את המטוסים הממריאים תוך כדי נסיעה. עכשיו כבר מילאו את הכביש משאיות, טנקים, נושאי גייסות, ג'יפים וקומנדקארים. הכביש הוליך אל השק"ם הענק והקולנוע שהיה הבניין הגדול ביותר ברפידים. ביר גפגפה. אל השדה. פודי ליקק את השפתיים שהתייבשו מהרוח.
"פודי!"
הוא עצר ליד אבנר שעמד ונופף בידו. "השתחררתם?"
"כן."
"הזדכיתם?"
"כן," אמר אבנר.
"הם לא שאלו איפה הרובה שלי?"
"נתנו אחר במקומו."
"איפה הפלוגה?"
"טסו הביתה. הם קיבלו מטוס."
"אז מה אתה עושה פה?"
"איזי אמר שהוא נשאר."
"ומה אתה עושה פה?"
"קצין לא עוזב את הסמל שלו במדבר סתם," אמר אבנר. "מה זה?"
"הג'יפ שלי. איפה איזי?"
"פה," אמר איזי, מתרומם מהמקום שבו ישב. "סע עד לגדר, הארגז שלי שם."
"ניקח את הנשק?"
"תיקחו אם אתם רוצים, אני גמרתי עם רובים." איזי זרק את הקלשניקוב אל תעלה ליד הגדר. פודי הביט ברובה שהיה מונח בכנת הג'יפ. אבנר תחב את הרובה שלו מתחת למושב.
"תעלו." פודי נסע אחורה אל הגדר. איזי כיסה את הארגז בשק שינה, הידק את שוליו מתחת למושבים האחוריים של הג'יפ והתיישב בכיסא ליד פודי.
אבנר עלה אל המושב האחורי והניח את רגליו על הארגז המכוסה.
"לאן?"
"לאן שייקח אותנו הרוח."
"תיקח."
"צריך דלק." אמר פודי.
"סע לאבּוּ רוֹדֶס." אמר איזי. "שם בטח יש, אם המצרים לא פוצצו את הכל."
"זה בכיוון הבית?" שאל אבנר.
"לא," אמר פודי, "אתה רוצה הביתה?"
"לא. ואחר-כך?"
"למי איכפת?" הדליק איזי סיגריה.
פודי הפנה את הג'יפ דרומה, לכיוון מצבת פרקר. "יש משקפי אבק בקיטבג. תוציא כמה."
"מאיפה יש לך כל-כך הרבה?" שאל אבנר.
"לא יודע," אמר פודי, "הסמל של מחלקת סיור ביקש שאשמור לו עליהם. תשאיר שלושה ותזרוק את השאר."
"חבל, הם בטח עולים הרבה כסף." אמר אבנר.
"אידיוט," אמר איזי, זורק את המשקפיים שהתנפצו על הכביש, "אלו לא מתאימים. תן לי זוג אחר."
אבנר הרגיש עייפות כבדה נופלת עליו ברגע שישב בג'יפ. פודי אהב לנהוג. הוא לא ראה כשעברו את מצבת פרקר. הנהימה הקבועה של הג'יפ, הכביש הישר וההרים הצהובים-חומים הרדימו אותו. הוא משך את כובע המעיל מעל לראש וישן.
הוא התעורר בערב. כשפקח את העיניים שקעה מולו השמש בכדור כתום. הריח של הים העיר אותו. הרוח שאצרה בתוכה לחות מלוחה של ים. הוא הביט לתוך השמש עד שנעלמה והפנה את מבטו לכיוון נסיעת הג'יפ רק כשפודי האט בין בתים חד-קומתיים שמרפסות קטנות הובילו מהשבילים שביניהם אל תוכם. לאורך חזיתות הבתים היו סדקים ארוכים. מעבר להם השתרע המדבר – צהוב ושטוח, ועוד הלאה היו גבעות לבנות. "עיר," אמר פודי. הבתים שנצבעו לבן, דמו עכשיו למדבר הדהוי שמסביבם. הצבע התקלף בחלק הפנימי של המרפסות. על החלונות היו רשתות יתושים קרועות. ליד הבתים צמחו שיחי פתילת מדבר ועל כמה מהם טיפסו צמחי בוגנוויליה וגראניום באדום וורוד.

צור שיזף, יליד ירושלים (1959), למד באוניברסיטת תל-אביב ארכיאולוגיה, ביולוגיה ועוד.
ספרו הראשון, 'נמר בהרים' ראה אור ב-1988, בהוצאת סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד. מאז פירסם עוד ארבעה רומנים, שבעה ספרי מסע ושני מדריכים – לירדן ולסיני ומצרים. כתבות מסע רבות שלו הופיעו בעיתונות היומית ובמגזין "מסע אחר".

הוא נשוי ואב לשלוש בנות.

X