אהבה מכוערת | לרכישה באינדיבוק
אהבה מכוערת

אהבה מכוערת

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

כשטייט קולינס פוגשת את הטייס מיילס ארצ'ר, היא לא חושבת שזאת אהבה ממבט ראשון.
הם אפילו לא מסוגלים להיות חברים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא משיכה הדדית מטורפת.
ברגע שהם מתוודים על תשוקתם, הם מבינים שמצאו את הסידור המושלם:
הוא לא רוצה אהבה, לה אין זמן לאהבה, ושניהם רוצים – משתוקקים – לסקס. אין סיבה שלא יצליחו, כל עוד טייט תמלא את שני החוקים שמיילס הציב בפניה:
לעולם לא לשאול על העבר.
לעולם לא לצפות לעתיד.
אלא שעד מהרה מתברר שאין להם שום סיכוי.
"אהבה מכוערת" מעובד גם לסרט בכיכובו של ניק בייטמן.

"קולין הובר עשתה זאת שוב! היא הצליחה לבנות עולם שלם סביב שתי דמויות המתפתחות כל אחת בעולמה, ויחד מגלות את מהותה של אהבה בוגרת. ספר כובש לב, שתתאהבו בו מהמילה הראשונה!" בוקליסט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה מכוערת”

בקרוב…

"מישהו דקר אותך בצוואר."
אני פוערת את עיני ומסתובבת באיטיות לעבר הגבר המבוגר שעומד לידי. הוא לוחץ על אחד מכפתורי המעלית ומפנה אלי את מבטו. הוא מחייך ומצביע על צווארי.
"סימן הלידה שלך," הוא אומר.
היד שלי נשלחת אוטומטית לעבר הצוואר שלי, ואני נוגעת בסימן הלידה בגודל מטבע שנמצא מתחת לאוזן.
"סבא שלי היה אומר שהמיקום של סימן הלידה מספר איך אדם הפסיד בקרב בחיים הקודמים שלו. אני מניח שאת נדקרת בצוואר. אבל אני מוכן להתערב שזה היה מוות מהיר."
אני מחייכת, אבל לא מצליחה להחליט אם להיות מפוחדת או משועשעת. למרות משפט הפתיחה המורבידי־משהו שלו, הוא לא יכול להיות מסוכן כל כך. לפי העמידה הכפופה שלו והיציבה הנרעדת אפשר לקבוע בבירור שהוא בן שמונים לפחות. הוא צועד כמה צעדים איטיים לעבר אחד משני כיסאות הקטיפה האדומה שניצבים ליד הקיר הסמוך למעלית. הוא רוטן וצונח לתוך הכיסא ואז מרים אלי שוב את מבטו.
"את עולה לקומה שמונה־עשרה?"
אני מצמצמת מבט בעודי מעכלת את שאלתו. הוא איכשהו יודע לאיזו קומה אני עולה, אפילו שזאת הפעם הראשונה שכף רגלי בכלל דורכת בבניין הדירות הזה, וזאת בפירוש הפעם הראשונה שעיני רואות את האיש הזה.
"כן, אדוני," אני אומרת בזהירות. "אתה עובד כאן?"
"בהחלט כן."
הוא מחווה בראשו לעבר המעלית, ומבטי מופנה לעבר המספרים המוארים מעל. אחת־עשרה קומות עד שהמעלית תגיע. אני מתפללת שהיא תגיע במהירות.
"אני לוחץ על הכפתור למעלית," הוא אומר. "לא נראה שיש שם רשמי לתפקיד שלי, אבל אני אוהב לקרוא לעצמי הקֶפּטן, בהתחשב בכך שאני באמת שולח אנשים לגובה עשרים קומות באוויר."
אני מחייכת לשמע מילותיו, שכן אחי ואבי שניהם טייסים. "כמה זמן אתה כבר קפטן במעלית זאת?" אני שואלת אותו בעודי ממתינה. נשבעת שזאת המעלית הכי איטית לעזאזל שאי־פעם נתקלתי בה.
"מאז שנעשיתי זקן מדי לדאוג לתחזוקת הבניין הזה. עברתי כאן שלושים ושתיים שנה לפני שהפכתי לקפטן. אני שולח אנשים לטיסות כבר יותר מחמש־עשרה שנה, אני חושב. בעל הבית נתן לי עבודה מתוך רחמים כדי להעסיק אותי עד שאלך לעולמי." הוא מחייך לעצמו. "אבל מה שהוא לא ידע זה שאלוהים נתן לי הרבה דברים להספיק, ונכון לעכשיו אני בכזה פיגור, שכנראה אף פעם לא אמות."
אני צוחקת בעל כורחי כשדלתות המעלית נפתחות לבסוף. אני מושיטה יד כדי לתפוס את ידית המזוודה שלי ומסתובבת אליו שוב לפני שאני נכנסת פנימה. "איך קוראים לך?"
"סמואל, אבל תקראי לי קאפּ," הוא אומר. "כולם קוראים לי ככה."
"יש לך סימני לידה, קאפ?"
הוא מחייך. "למען האמת, כן. נראה שבחיים הקודמים שלי ירו לי בדיוק בתחת. בטח דיממתי למוות."
אני מחייכת ומקרבת את ידי אל מצחי, ומצדיעה לקפטן לשלום. אני נכנסת אל תוך המעלית ומסתובבת להביט בדלתות הפתוחות, מתפעלת מהלובי המפואר. המקום הזה נראה יותר כמו מלון עתיק מאשר בית דירות, על עמודיו המרהיבים ורצפת השיש.
כשקוֹרבּין אמר שאוכל להישאר אצלו עד שאמצא עבודה, לא היה לי מושג שהוא חי כמו מבוגר אמיתי. חשבתי שזה יהיה דומה לפעם הקודמת שביקרתי אותו, מיד אחרי שסיימתי תיכון, כשהוא התחיל ללמוד לקבלת רישיון טיס. זה היה לפני ארבע שנים, בבית דירות של שתי קומות. זה פחות או יותר מה שציפיתי לו עכשיו.
לא היה לי מושג שאגיע למגדל דירות שמתנוסס בלב הדאונטאון של סן פרנסיסקו.
אני מאתרת את לוח הכפתורים ולוחצת על קומה שמונה־עשרה, ואז מרימה מבט אל קיר המראה במעלית. ביליתי את כל יום אתמול ואת מרבית הבוקר באריזת כל החפצים שלי בדירה בסן דייגו. למרבה המזל, אין לי הרבה דברים. אבל אחרי נסיעת הסולו של שמונה מאות קילומטר היום, התשישות שלי ניכרת בבירור במראה. השיער שלי אסוף ברפיון מעל הראש בעזרת עיפרון, כי לא מצאתי את הגומייה בזמן הנהיגה. העיניים שלי בדרך כלל חומות כמו שׂער האגוז שלי, אבל כרגע הן כהות יותר בעשרה גוונים בגלל השקיות שמתחתן.
אני מושיטה יד ומחפשת בתיק את השפתון בתקווה להציל את שפתי שנראות דהויות כמו שאר ההופעה שלי. ברגע שדלתות המעלית נסגרות כמעט לגמרי, הן נפתחות שוב. בחור אחד רץ לעבר המעלית על מנת להיכנס פנימה ומחווה בראשו לעבר האיש הזקן. "תודה, קאפ," הוא אומר.
אני לא רואה את קאפ מתוך המעלית, אבל אני שומעת אותו רוטן משהו בתגובה. הוא לא נשמע נלהב כלל לפטפט עם הבחור ההוא כפי שנשמע איתי. הגבר הזה מן הסתם בשנות העשרים המאוחרות שלו לכל היותר. הוא מחייך אלי, ואני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש, בהתחשב בכך שהרגע הוא החליק את ידו השמאלית לתוך הכיס.
היד עם טבעת הנישואים.
"קומה עשר," הוא אומר בלי להוריד ממני את המבט. עיניו נופלות על המחשוף הקטן שמציץ מתוך החולצה שלי, ואז הוא מסתכל על המזוודה שלידי. אני לוחצת על הכפתור של קומה עשר. הייתי צריכה ללבוש סוודר.
"את עוברת לגור פה?" הוא שואל, ונועץ שוב מבט נועז בחולצה שלי.
אני מהנהנת, למרות שלא נראה שהוא מבחין בכך, שכן המבט שלו אפילו לא קרוב לפנים שלי.
"איזו קומה?"
לא, אתה לא הולך לעשות את זה. אני מכסה את כל הכפתורים בלוח בשתי ידי כדי להסתיר את מספר שמונה־עשרה המואר, ואז אני לוחצת על כל הכפתורים בין הקומות עשר לשמונה־עשרה. הוא מעיף מבט לעבר הלוח, מבולבל.
"זה לא עניינך," אני אומרת.
הוא צוחק.
הוא חושב שאני צוחקת.
הוא מקמט את גבותיו הכהות, העבות. אלה גבות נחמדות, שמחוברות לפנים נחמדות, שמחוברות לראש נחמד, שמחובר לגוף נחמד.
גוף נשוי.
שִיט.
הוא מחייך בפתיינות אחרי שהוא רואה אותי בוחנת אותו — רק שאני לא בחנתי אותו בדרך שבה הוא חשב שבחנתי. תהיתי כמה פעמים הגוף הזה נצמד אל בחורה אחרת שאיננה אשתו.
אני מרחמת על אשתו.
הוא מסתכל שוב על המחשוף שלי כשאנחנו מגיעים לקומה העשירית. "אני יכול לעזור לך עם זה," הוא אומר ומחווה לעבר המזוודה שלי. הקול שלו נעים. אני תוהה כמה בחורות התאהבו בקול הנשוי הזה. הוא צועד לעברי ומושיט יד אל הלוח, ולוחץ בזריזות על הכפתור שסוגר את הדלתות.
אני מישירה אליו מבט ולוחצת על הכפתור כדי לפתוח את הדלתות. "זה בסדר."
הוא מהנהן כאילו הוא מבין, אבל בעיניו עדיין מרצד אותו זוהר מרושע שרק מאשר את הסלידה המיידית שלי ממנו. הוא יוצא מהמעלית ומסתובב לעברי לפני שהוא ממשיך ללכת.
"נתראה אחר כך, טייט," הוא אומר, בדיוק כשהדלתות נסגרות.
אני מעווה את פני למחשבה הלא נוחה, ששני האנשים היחידים שדיברתי איתם מאז שנכנסתי לבניין הדירות הזה כבר יודעים מי אני.
אני נשארת לבד במעלית בעודה עוצרת בכל קומה וקומה עד לקומה השמונה־עשרה. אני יוצאת מהמעלית, מוציאה את הטלפון הנייד מהכיס ומסתכלת בהודעות שלי לקורבין. אני לא זוכרת איזה מספר דירה הוא אמר. 1816 או 1814.
ואולי 1826?
אני נעצרת מול 1814, כי יש בחור מעולף על הרצפה במסדרון, נשען על הדלת של 1816.
בבקשה שזה לא יהיה 1816.
אני מוצאת את ההודעה בטלפון שלי ומחווירה. זה 1816.
ברור.
אני הולכת לאט לכיוון הדלת בתקווה לא להעיר את הבחור. הרגליים שלו שרועות לפניו, והוא נשען בגבו על הדלת של קורבין. הסנטר שלו צמוד לחזהו, והוא נוחר.
"סליחה," אני אומרת, קולי בוקע בלחישה.
הוא לא זז.
אני מרימה את רגלי ודוחקת בכתפו בכף הרגל שלי. "אני צריכה להיכנס לתוך הדירה הזאת."
הוא משמיע רחש כלשהו ואז פוקח את עיניו לאט ובוהה ברגלי.
עיניו פוגשות את ברכי, והגבות שלו מתעגלות בעודו נרכן לפנים בהבעת תימהון עזה. הוא מרים את ידו ודופק על הברך שלי באצבע, כאילו אף פעם לא ראה ברך בחייו. הוא שומט את ידו, עוצם עיניים ונרדם שוב על הדלת.
מעולה.
קורבין יחזור רק מחר, אז אני מתקשרת אליו כדי לבדוק אם עלי לדאוג בגלל הבחור הזה.
"טייט?" הוא שואל כשהוא עונה לטלפון, בלי להגיד הלו.
"כן," אני עונה. "הגעתי בשלום, אבל אני לא יכולה להיכנס, כי יש פה איזה שיכור מעולף על הדלת שלך. יש לך הצעות?"
"1816?" הוא שואל. "את בטוח בדירה הנכונה?"
"מיליון אחוז."
"בטוח שהוא שיכור?"
"מיליון אחוז."
"מוזר," הוא אומר, "מה הוא לובש?"
"למה זה חשוב?"
"אם הוא במדים של טייס, הוא בטח גר בבניין. הבניין עובד עם חברת התעופה שלנו."
הבחור הזה לא לובש שום סוג של מדים, אבל אני לא יכולה שלא להבחין שהג'ינס שלו והחולצה הקצרה השחורה ממש הולמים אותו.
"שום מדים," אני אומרת.
"את יכולה לעבור מעליו בלי להעיר אותו?"
"אני חייבת להזיז אותו. הוא ייפול לתוך הדירה אם אני אפתח את הדלת."
הוא משתתק לרגע בהרהור. "תרדי למטה אל קאפ," הוא אומר. "אמרתי לו שתבואי הלילה. הוא יוכל להיות איתך עד שתיכנסי לדירה."
אני נאנחת. אחרי נהיגה של שש שעות לא ממש מתחשק לי עכשיו לרדת כל הדרך למטה. אני נאנחת גם כי קאפ הוא האדם האחרון שכנראה יכול לעזור במצב הזה.
"רק תישאר איתי על הקו עד שאכנס לתוך הדירה."
התוכנית שלי נשמעת לי עדיפה. אני מצמידה את הטלפון לאוזני כנגד הכתף ומפשפשת בתיק אחר המפתח שקורבין שלח לי. אני מכניסה אותו למנעול ומתחילה לפתוח את הדלת, אבל השיכור קורס לאחור עם כל סנטימטר שהדלת נפתחת. הוא נאנח, אבל עיניו עדיין עצומות.
"ממש חבל שהוא מחוק כזה," אני אומרת לקורבין. "הוא לא נראה רע."
"טייט, פשוט תיכנסי פנימה ותנעלי את הדלת כדי שאוכל לנתק."
אני מגלגלת עיניים. הוא עדיין אותו האח השתלטן שתמיד היה. ידעתי שהמעבר לגור איתו לא יועיל למערכת היחסים שלנו, בהתחשב בכמה אבהי הוא הרגיש כלפַּי כשהיינו קטנים. אבל לא היה לי זמן למצוא עבודה, להשיג דירה ולהתאקלם עד שהלימודים שלי יתחילו, ולכן לא נשארה לי ממש ברירה.
עם זה, אני מקווה שהדברים יהיו שונים בינינו עכשיו. קורבין בן עשרים וחמש, אני בת עשרים ושלוש, ואם אנחנו לא מסוגלים להסתדר יותר טוב מאשר כשהיינו ילדים, נצטרך להתבגר עוד.
אני מניחה שזה בעיקר תלוי בקורבין ובכמה הוא השתנה מאז שגרנו יחד בפעם האחרונה. אז היתה לו בעיה עם כל מי שיצאתי איתו, עם כל החברים שלי, עם כל בחירה שעשיתי, אפילו באיזה קולג' רציתי ללמוד. אבל זה לא שאי־פעם התייחסתי לדעה שלו. המרחק והזמן שחיינו בנפרד כנראה הורידו אותו ממני בשנים האחרונות, אבל המעבר לגור איתו יהיה המבחן האולטימטיבי לסבלנות שלנו.
אני כורכת את התיק שלי סביב כתפי, אבל הוא נתפס בידית המזוודה, אז אני פשוט מניחה לו ליפול על הרצפה. אני ממשיכה ללפות את ידית הדלת בידי השמאלית ודואגת שהדלת תישאר סגורה כדי שהבחור לא יקרוס לגמרי לתוך הדירה. אני מצמידה כף רגל לכתף שלו ודוחפת אותו ממרכז הפתח.
הוא לא זז.
"קורבין, הוא כבד מדי. אני צריכה לנתק כדי שאוכל להשתמש בשתי הידיים."
"לא, אל תנתקי. שימי את הטלפון בכיס שלך, אבל אל תנתקי."
אני מרכינה מבט אל החולצה הרחבה והטייץ שאני לובשת. "אין לי כיסים. אתה הולך להיכנס לחזייה."
קורבין מצחקק קלות בזמן שאני מרחיקה את הטלפון מהאוזן ותוחבת אותו לתוך החזייה שלי. אני מוציאה את המפתח מהמנעול ושומטת אותו לתיק שלי אבל מחטיאה, והמפתח נופל על הרצפה. אני מושיטה יד כדי לתפוס את הבחור השיכור ולהזיז אותו מהדרך.
"או־קיי, ידידי," אני אומרת ונאבקת למשוך אותו ממרכז הפתח. "מצטערת שאני מפריעה לך לנמנם, אבל אני צריכה להיכנס לדירה הזאת."
איכשהו אני מצליחה לדחוף אותו לעבר המשקוף כדי למנוע ממנו ליפול לתוך הדירה, ואז אני פותחת את הדלת בדחיפה ומסתובבת כדי לקחת את החפצים שלי.
משהו חמים לופת לי את הקרסול.
אני קופאת במקומי.
אני מרכינה מבט.
"תעזוב אותי!" אני צורחת ובועטת ביד שלופתת את הקרסול כל כך חזק, שהיא בטח תשאיר לי סימן כחול. הבחור השיכור נושא אלי עכשיו את מבטו, והאחיזה שלו גורמת לי ליפול לאחור לתוך הדירה בניסיון להתחמק ממנו.
"אני צריך להיכנס לשם," הוא ממלמל, בדיוק כשהישבן שלי נוחת על הרצפה. הוא מנסה לדחוף את דלת הדירה בידו השנייה, ואני נכנסת מיד לפאניקה. אני מושכת את רגלי פנימה, והיד שלו נכנסת גם היא. אני בועטת בדלת ברגלי החופשית וטורקת אותה היישר על מפרק כף היד שלו.
"שיט!" הוא צורח. הוא מנסה למשוך את היד שלו בחזרה למסדרון איתו, אבל הרגל שלי עדיין לוחצת על הדלת. אני משחררת מספיק לחץ כדי שיקבל את היד בחזרה, ואז מיד בועטת בדלת וסוגרת אותה. אני קמה ונועלת את הדלת, המנעול והשרשרת הכי מהר שאני יכולה.
ברגע שקצב הלב שלי מתחיל להירגע, הוא מתחיל לצרוח לעברי.
הלב שלי באמת צורח עלי.
בקול גברי עמוק.
זה נשמע כאילו הוא צועק: "טייט! טייט!"
קורבין.
מיד אני מסתכלת אל החזה שלי ושולפת את הטלפון מהחזייה, ואז מקרבת אותו אל האוזן.
"טייט! תעני לי!"
אני מעווה את הפנים ומרחיקה מעט את הטלפון. "אני בסדר," אני אומרת ומתנשפת. "אני בפנים. נעלתי את הדלת."
"אלוהים אדירים!" הוא אומר בהקלה. "הבהלת אותי כל כך. מה קרה, לעזאזל?"
"הוא ניסה להיכנס פנימה. אבל הצלחתי לנעול את הדלת." אני מדליקה את האור בסלון ומספיקה לצעוד בקושי שלושה צעדים כשאני קופאת במקומי.
כל הכבוד, טייט.
אני מסתובבת לאט לעבר הדלת כשאני קולטת מה עשיתי.
"אה, קורבין?" אני משתהה. "יכול להיות ששכחתי בחוץ כמה דברים שאני צריכה. הייתי יוצאת לקחת אותם, אבל השיכור הזה חושב שהוא צריך להיכנס לתוך הדירה שלך משום מה, אז אין סיכוי שאני פותחת את הדלת הזאת שוב. יש לך הצעות?"
הוא משתתק לכמה שניות. "מה השארת במסדרון?"
אני לא רוצה לענות לו, אבל עונה בכל זאת. "המזוודה שלי."
"אלוהים, טייט," הוא רוטן.
"ו… התיק שלי."
"למה, לעזאזל, התיק שלך נמצא בחוץ?"
"אולי השארתי גם את המפתח לדירה שלך על הרצפה במסדרון."
לזה הוא אפילו לא עונה. הוא רק נאנח. "אני אתקשר למיילס ואראה אם הוא כבר הגיע הביתה. תני לי שתי דקות."
"רגע, מי זה מיילס?"
"הוא גר בדיוק ממול. מה שלא יהיה, אל תפתחי את הדלת שוב עד שאני חוזר אלייך."
קורבין מנתק את השיחה, ואני נשענת על דלת הכניסה שלו.
אני גרה בסן פרנסיסקו שלושים דקות, וכבר הפכתי לקוץ בתחת. מתאים לי. יהיה לי מזל אם הוא ירשה לי להישאר פה עד שאמצא עבודה. אני מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן, בהתחשב בכך שנרשמתי לשלוש משרות של אחות מוסמכת בבית החולים הקרוב. משמעות הדבר היא אולי עבודה בלילות או בסופי־שבוע או גם וגם, אבל אני אקח מה שיש, אם זה יעזור לי לא לגעת בחסכונות במהלך הלימודים.
הטלפון שלי מצלצל. אני מעבירה אגודל על המסך ועונה, "היי."
"טייט?"
"כן," אני אומרת, ותוהה למה הוא תמיד מוודא שוב שזאת אני. הוא התקשר אלי, אז מי עוד יכול לענות שנשמע בדיוק כמוני?
"השגתי את מיילס."
"יופי. הוא הולך לעזור לי עם הדברים שלי?"
"לא בדיוק." אומר קורבין. "אני איכשהו צריך שתעשי לי טובה ענקית."
אני שומטת את הראש שוב נגד הדלת. נראה לי שהחודשים הבאים הולכים להיות מלאים בטובות לא נוחות, כי ברור לו שהוא עושה לי טובה ענקית בזה שהוא נותן לי להישאר כאן. כלים? עשיתי. הכביסה של קורבין? עשיתי. קניות לקורבין? עשיתי.
"מה אתה צריך?" אני שואלת אותו.
"מיילס איכשהו זקוק לעזרה שלך."
"השכן?" אני משתהה רגע לפני שאני קולטת, ואז עוצמת עיניים. "קורבין, בבקשה אל תגיד לי שהבחור שהתקשרת אליו כדי להגן עלי מהבחור השיכור הוא הבחור השיכור."
קורבין נאנח. "אני צריך שתפתחי את הדלת ותיתני לו להיכנס. תני לו להיזרק על הספה. אני אגיע לדירה על הבוקר. כשהוא יתפכח, הוא ידע איפה הוא, והוא ילך ישר הביתה."
אני מנענעת בראש. "באיזה מין בית דירות אתה גר? אני צריכה להתכונן לזה שאנשים שיכורים ילפתו אותי בכל פעם שאני באה הביתה?"
השתהות ארוכה. "הוא לפת אותך?"
"לפת זאת אולי מילה קשה מדי. אבל הוא תפס לי את הקרסול."
קורבין פולט אנחה. "תעשי את זה בשבילי, טייט. תתקשרי אלי שוב אחרי שתכניסי אותו ואת כל הדברים שלך."
"בסדר." אני רוטנת, ומזהה דאגה בקולו.
אני מנתקת את השיחה עם קורבין ופותחת את הדלת. הבחור השיכור נופל על הכתף, והטלפון הנייד שלו נשמט מידו אל הרצפה ליד ראשו. אני הופכת אותו על הגב ומסתכלת עליו. הוא פוקח מעט את עיניו ומנסה להרים אלי את מבטו, אבל העפעפיים שלו נעצמים שוב.
"את לא קורבין," הוא ממלמל.
"לא, אני לא. אני השכנה החדשה שלך. ולפי איך שזה נראה, אתה הולך להיות חייב לי לפחות חמישים כוסות סוכר."
אני מרימה אותו מהכתפיים ומנסה לעזור לו להתיישב, אבל הוא לא מתיישב. אני לא חושבת שהוא מסוגל, האמת. איך בן אדם בכלל יכול להשתכר כל כך?
אני תופסת את הידיים שלו ומושכת אותו אט־אט לתוך הדירה, ונעצרת כשהוא רחוק מספיק מהדלת כך שאוכל לסגור אותה. אני אוספת את כל הדברים שלי ומכניסה אותם פנימה ואז סוגרת את דלת הכניסה ונועלת אותה. אני מביאה כרית מהספה, מרימה לו קצת את הראש ומגלגלת אותו על הצד למקרה שהוא יקיא מתוך שינה.
וזאת כל העזרה שהוא מקבל ממני.
בעודו ישן בנוחות באמצע הסלון על הרצפה, אני משאירה אותו שם והולכת לסיבוב בדירה.
רק הסלון לבדו יכול להכיל שלושה סלונים כמו זה שבדירה הישנה של קורבין. פינת האוכל פתוחה לסלון, אבל המטבח מופרד ממנו בחצי קיר. כמה ציורים מודרניים תלויים על הקירות, וספות גדולות ומפוארות בצבע בז' בהיר עומדות בקונטרסט לציורים העזים. בפעם האחרונה שגרתי איתו היה לו פוטון, פוף ופוסטרים של דוגמניות על הקירות.
אני חושבת שאולי אח שלי מתבגר סוף־סוף.
"מרשים מאוד, קורבין," אני אומרת בקול בעודי עוברת מחדר לחדר ומדליקה את כל האורות, בוחנת את מה שזה עתה נעשה הבית הזמני שלי. קצת חבל שהוא כל כך נחמד. יהיה לי קשה יותר לרצות למצוא מקום משלי ברגע שאחסוך מספיק כסף.
אני הולכת למטבח ופותחת את המקרר. בדלת יש שורה של רטבים, במדף האמצעי קופסה של שאריות פיצה, ועל המדף העליון מונח בקבוק חלב ריק לגמרי.
ברור שהמקרר ריק. אני לא יכולה לצפות ממנו להשתנות לגמרי.
אני לוקחת בקבוק מים, יוצאת מהמטבח והולכת לחפש את החדר שבו אגור בחודשים הקרובים. יש שני חדרי שינה, אז אני נכנסת מן הסתם לזה שקורבין לא גר בו ומניחה את המזוודה שלי על המיטה. יש לי שלוש מזוודות נוספות ולפחות שישה ארגזים למטה במכונית, שלא לדבר על כל הבגדים שעל קולבים, אבל אין לי שום כוונה לנסות להביא אותם הלילה. קורבין אמר שהוא יגיע בבוקר, אז אשאיר לו את המשימה.
אני מחליפה בגדים ולובשת מכנסי טרנינג וחולצה רחבה, אחר כך מצחצחת שיניים ומתכוננת לשינה. הייתי אמורה להיות לחוצה מזה שיש זר בדירה שלי, אבל משום מה אני לא דואגת. קורבין בחיים לא יבקש ממני לעזור למישהו, שיש סיכוי שהוא יאיים עלי בכל דרך שהיא. מה שמבלבל אותי, כי אם זאת ההתנהגות האופיינית של מיילס, מפתיע אותי שקורבין ביקש ממני לתת לו להיכנס לדירה.
קורבין מעולם לא סמך על הבחורים שהיו איתי, ואני מאשימה את בלייק בזה. הוא היה החבר הרציני הראשון שלי כשהייתי בת חמש־עשרה, והחבר הכי טוב של קורבין. בלייק היה בן שבע־עשרה, והייתי דלוקה עליו קשות במשך כמה חודשים. ברור שהחברות שלי ואני היינו דלוקות קשות על רוב החברים של קורבין, פשוט כי הם היו יותר גדולים מאיתנו.
בלייק נהג לבוא אלינו בסופי־שבוע לישון אצל קורבין, ותמיד מצאנו איכשהו דרך לבלות יחד כשקורבין לא שם לב. דבר הוביל לדבר, ואחרי כמה סופי־שבוע גנובים כאלה, בלייק אמר שהוא רוצה שמערכת היחסים בינינו תהיה רשמית. הבעיה שבלייק לא צפה היתה איך קורבין יגיב ברגע שבלייק ישבור את לבי.
ואלוהים, איך שהוא שבר אותו. כמו שכל לב בן חמש־עשרה יכול להישבר אחרי מערכת יחסים של שבועיים בסתר. מסתבר שהוא יצא באופן רשמי עם לא מעט בנות בשבועיים האלה שהוא היה רשמית איתי. ברגע שקורבין גילה את זה, החברות שלהם נגמרה, וכל החברים של קורבין הוזהרו שלא להתקרב אלי. זה הפך כמעט בלתי אפשרי בשבילי לצאת לדייט בתיכון עד שקורבין עזב לבסוף. ואפילו אז, הבחורים שמעו סיפורי זוועה ונטו לתפוס מרחק מהאחות הקטנה של קורבין.
ככל ששנאתי את זה אז, עכשיו הייתי שמחה לו זה היה כך. כבר מילאתי את המכסה של מערכות יחסים שהשתבשו מאז התיכון. גרתי עם החבר האחרון שלי במשך יותר משנה עד שהבנו שאנחנו רוצים מהחיים שני דברים שונים. הוא רצה שאני אהיה בבית. אני רציתי קריירה.
אז עכשיו אני כאן. לומדת לתואר שני בסיעוד ועושה כמיטב יכולתי כדי להימנע ממערכות יחסים. אולי המגורים עם קורבין לא היו רעיון כל כך גרוע אחרי הכול.
אני חוזרת לסלון כדי לכבות את האורות, אבל כשאני מגיחה מהמסדרון, אני קופאת במקומי.
לא רק שמיילס קם מהרצפה, הוא עכשיו במטבח. ראשו מונח על זרועותיו, והן מקופלות על דלפק המטבח. הוא יושב על קצהו של כיסא הבר, ונראה כאילו ייפול עוד שנייה. לא לגמרי ברור לי אם הוא נרדם שוב או רק מנסה להתאושש.
"מיילס?"
הוא לא זז כשאני קוראת בשמו, אז אני צועדת לקראתו ומניחה את ידי בעדינות על כתפו כדי לעורר אותו בניעור קל. בשנייה שאצבעותי נוגעות בו, הוא משתנק ומזדקף כאילו הרגע הערתי אותו מחלום.
או מסיוט.
בתוך שנייה הוא קם מהכיסא ונעמד על רגליו הלא יציבות. הוא מתחיל להתנודד, אז אני מניחה את זרועו על כתפי ומנסה להוליך אותו אל מחוץ למטבח.
"בוא נלך לספה, חבר."
הוא שומט את מצחו לצד ראשי ומשתרך לצדי, מקשה עלי עוד יותר להחזיק אותו. "לא קוראים לי חבר," הוא ממלמל. "קוראים לי מיילס."
אנחנו מגיעים אל הספה, ואני מתחילה לקלף אותו מעלי. "או־קיי, מיילס. או מי שלא תהיה. פשוט לך לישון."
הוא צונח על הספה, אבל לא עוזב את הכתפיים שלי. אני נופלת איתו ומנסה להיחלץ.
"רייצ'ל, אל תעשי את זה," הוא מתחנן ותופס את זרועי בניסיון למשוך אותי אל הספה לצדו.
"לא קוראים לי רייצ'ל," אני אומרת ומשתחררת מאחיזת הפלדה שלו. "קוראים לי טייט." לא ברור לי למה אני מבהירה לו מה שמי האמיתי, הרי אין סיכוי שהוא יזכור את השיחה הזאת מחר. אני הולכת לכרית שזרוקה על הרצפה ומרימה אותה.
אני משתהה רגע לפני שאני מחזירה לו אותה, כי עכשיו הוא שוכב על הצד, פניו צמודים לכרית של הספה. הוא מחזיק את הספה כל כך חזק, שמפרקי האצבעות שלו מלבינים. נדמה לי שהוא הולך להקיא, אבל אז אני קולטת עד כמה אני טועה.
הוא לא הולך להקיא.
הוא בוכה.
מייבב.
חזק כל כך, שהוא לא משמיע קול אפילו.
אני אפילו לא מכירה את הבחור הזה, אבל קשה לי לחזות בשיברון הלב הניכר שלו. אני מסתכלת לעבר המסדרון ומסתכלת שוב עליו, תוהה אם להניח לו לנפשו כדי לתת לו פרטיות. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לסבך את עצמי בעניינים של מישהו אחר. הצלחתי להימנע מהמון דרמות בחוג החברים שלי עד עכשיו, ואני בפירוש לא מתכוונת להתחיל בהן עכשיו. האינסטינקט הראשוני שלי אומר לברוח, אבל משום מה מתעוררת בי אהדה משונה כלפיו. הכאב שלו נראה אמיתי, ולא רק תוצאה של עודף אלכוהול.
אני מתכופפת על ברכי לפניו ונוגעת בכתפו. "מיילס?"
הוא לוקח שאיפה ארוכה ומרים את פניו לאט כדי להביט בי. העיניים שלו הן זוג חרכים דקיקים אדומים כמו דם. לא ברור אם מהבכי או האלכוהול. "אני כל כך מצטער, רייצ'ל," הוא אומר, מרים את ידו ומושיט אותה לכיווני. הוא כורך אותה סביב צווארי, מושך אותי אליו וקובר את פניו בשקע שבין צווארי לכתפי. "אני כל כך מצטער."
אין לי שום מושג מי זאת רייצ'ל או מה הוא עשה לה, אבל אם כל כך כואב לו, אני נרעדת למחשבה איך היא מרגישה. אני מתפתה למצוא את הטלפון שלו ולחפש את השם שלה ולהתקשר אליה כדי שהיא תוכל לבוא לתקן את זה. במקום זה אני דוחפת אותו בעדינות בחזרה לספה. אני מניחה את הכרית ליד ומעודדת אותו להניח עליה את הראש. "לך לישון, מיילס," אני אומרת ברוך.
העיניים שלו מלאות כאב כשהוא צונח על הכרית. "את כל כך שונאת אותי," הוא אומר בעודו אוחז בידי. עיניו נעצמות באחת, והוא פולט אנחה כבדה.
אני מסתכלת עליו בשקט כשהוא אוחז בידי עד שהוא משתתק ונרגע, והדמעות פוסקות. אני מושכת את היד מידו, אבל נשארת לשבת לצדו עוד כמה דקות.
למרות שהוא נרדם, נראה כאילו הוא שקוע בעולם של כאב. הגבות שלו מקושתות, הנשימה לא סדירה, לא שלווה.
לראשונה אני מבחינה בצלקת משוננת קלה באורך של כעשרה סנטימטרים, משתרעת על כל הצד הימני של הלסת שלו. היא נקטעת בדיוק שני סנטימטרים מהשפתיים. עולה בי דחף מוזר לגעת בה ולהעביר את האצבע לכל אורכה, אבל במקום זה ידי מושטת אל השיער שלו. הוא קצר בצדדים וקצת יותר ארוך בקודקוד, בצבע המושלם של חום־בלונד. אני מלטפת את שערו, מנחמת אותו, למרות שאולי זה לא מגיע לו.
אולי מגיעה לבחור הזה כל טיפת חרטה על מה שהוא עשה לרייצ'ל. אבל לפחות הוא מרגיש משהו. אני חייבת לזקוף את זה לזכותו.
יהיה הדבר שהוא עשה לה אשר יהיה, לפחות הוא אוהב אותה מספיק כדי להתחרט על כך.

קולין הובר, ילידת 1979, חיה עם בעלה ושלושת ילדיה בטקסס, ארצות הברית. החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012. עד כה כתבה 7 רבי מכר שהגיעו לראש מצעד הרשימות בניו יורק טיימס.

X