אהבה למרחקים ארוכים | לרכישה באינדיבוק
אהבה למרחקים ארוכים

אהבה למרחקים ארוכים

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 39

כאשר איירה לווינסון מוצא עצמו לכוד במכוניתו ההרוסה במדרון מושלג לצד הכביש, הוא מופתע למצוא לצידו את אשתו, רות, שנפטרה לפני תשע שנים. מתוך דמדומי עלפונו של איירה בן התשעים ואחת מפציעה רות כפי שהיתה בגיל שש־עשרה, ביום שבו פגש אותה לראשונה.
במשך שעות שהופכות לימים דוחקת רות באיירה להישאר ערני חרף פציעתו. היא מזכירה לו את הרגעים היפים ביותר של שנות אהבתם הארוכות, שהחלו כאשר נמלטה עם משפחתה מאימי הנאצים באירופה והגיעה לקהילה היהודית הקטנה בקרוליינה הצפונית. יחד עם רות חי איירה מחדש את התאהבותם, את נישואיהם הלא־שגרתיים, את משיכתם לאמנות מודרנית ואת הכאב הגדול שמלווה אותם.
במרחק לא גדול משם עומדים חייה של סופיה, סטודנטית לאמנות על סף סיום לימודיה, להשתנות מהקצה אל הקצה. בעודה מתאוששת מפרידה כואבת היא פוגשת את לוּק, רוכב שוורים וחוואי, שונה עד מאוד מנערי התפנוקים בקולג´. דרך לוק נחשף בפניה של סופיה עולם חדש של סיכונים גבוהים, ועתיד הרחוק מכל מה שאי־פעם דמיינה.
איירה ורות, סופיה ולוק – שני זוגות שהשנים ונסיבות החיים מפרידים ביניהם, אך נפתולי הגורל והחלטות מפתיעות מזמנים מפגש יוצא דופן ביניהם.
ניקולס ספארקס הוא מחבר רבי־המכר ´ג´ון היקר´, ´מכתב בבקבוק´, ´להתחיל מחדש´, ´הטוב שבי´ ועוד רבים אחרים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה למרחקים ארוכים”

בקרוב…

1

ראשית פברואר 2011
אַיירה
לפעמים אני חושב לעצמי שאני האחרון מסוגי.
שמי איירה לווינסון. אני דרומי ויהודי, וגאה במידה שווה על שנקראתי בשני התארים האלה בזמן זה או אחר. ואני גם זקן. נולדתי בשנת 1920, השנה שבה הוצאה שתיית משקאות חריפים מחוץ לחוק וניתנה זכות הצבעה לנשים, ולעיתים אני תוהה ביני לביני אם זו היתה הסיבה שחיי התנהלו כפי שהתנהלו. ככלות הכול, מעולם לא הייתי שתיין, וברגע שהאישה שנשאתי הגיעה לגיל המתאים, היא עמדה בתור להצביע למען רוזוולט, אז קל לדמיין כי שנת לידתי היא שקבעה הכול.
אבי היה לועג למחשבה הזאת. הוא היה אדם שהאמין בחוקים. "איירה," הוא היה אומר לי כשהייתי צעיר ועבדתי איתו בחנות לבגדי גברים, "תרשה לי לומר לך משהו שלא תעשה לעולם." ואז הוא היה אומר לי עוד משהו שאל לי לעשותו לעולם. חוקים לחיים, הוא קרא להם, וגדלתי כשאני שומע את חוקיו של אבי כמעט בכל דבר ועניין. כמה מהדברים שהוא אמר לי היו מוסריים מטבעם ומקורם בחוקים מן התלמוד; קרוב לוודאי שהם היו אותם הדברים שמרבית ההורים אומרים לילדיהם. נאמר לי למשל שאסור לי לשקר או לרמות או לגנוב, אבל אבי – יהודי לפעמים, כך הוא הגדיר את עצמו באותם ימים – נהג להתמקד בעניינים מעשיים הרבה יותר. לעולם אל תצא החוצה בלי כובע כשיורד גשם, הוא היה אומר לי. לעולם אל תיגע בכיריים, למקרה שהן עדיין חמות. הוזהרתי לא לספור לעולם בפרהסיה את הכסף בארנקי, או לא לקנות לעולם תכשיטים מאדם ברחוב, לא חשוב עד כמה העסקה נראית טובה בעיניי. וכך זה נמשך ללא סוף, ה"לעולמים" האלה, שעל אף האופי האקראי שייחד אותם, מצאתי את עצמי מקפיד למלא אחר כל אחד ואחד מהם, אולי מפני שמעולם לא רציתי לאכזב את אבי. אפילו כעת מלווה אותי קולו בכל מקום שבו אני מוצא את עצמי במהלך המסע הארוך ביותר הזה. מסע החיים.
במקביל, לעיתים קרובות נאמר לי מה כן לעשות. הוא ציפה ליושר ולהגינות בכל תחומי החיים, אבל אמר לי גם להחזיק את הדלת פתוחה עבור נשים וילדים, ללחוץ ידיים באחיזה איתנה, לזכור שמות של אנשים, ותמיד־תמיד לתת ללקוח קצת יותר ממה שהוא מצפה. לאט־לאט הבנתי שהחוקים שלו לא רק מהווים את הבסיס לפילוסופיה ששירתה אותו היטב, הם גם מעידים על אישיותו. כיוון שהאמין ביושר ובהגינות, האמין אבי כי גם אחרים שותפים לאמונתו. הוא האמין בהגינות האנושית והניח כי שאר בני־האדם נוהגים כמותו. הוא האמין שמרבית האנשים, כשיש להם אפשרות, ינהגו כהלכה, גם אם זה קשה, והאמין כי הטוב תמיד מנצח את הרוע. מצד שני, הוא לא היה תמים. "בְּטח בבני־האדם," הוא נהג לומר לי, "עד שהם ייתנו לך סיבה לא לעשות זאת. ואז לעולם אל תפנה להם את הגב."
יותר מכל אדם אחר, אבי היה זה שעיצב אותי לגבר שאני היום.
אבל המלחמה שינתה אותו. יותר נכון, השואה שינתה אותו. לא את האינטליגנציה שלו – אבי היה יכול לפתור את התשבץ של ה׳ניו־יורק טיימס׳ בפחות מעשר דקות – אלא את אמונתו באדם. העולם שחשב שהוא מכיר כבר לא נראה לו הגיוני, והוא התחיל להשתנות. באותו זמן הוא כבר היה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, ואחרי שעשה אותי לשותף בעסקיו הוא מיעט לשהות בחנות. במקום זה הוא נעשה ליהודי במשרה מלאה. הוא התחיל ללכת בקביעות לבית־הכנסת עם אמא שלי – אליה אגיע מאוחר יותר – ותמך כספית במספר רב של מוסדות יהודיים. הוא נמנע מלעבוד בשבת. הוא עקב בעניין אחר החדשות על הקמתה של מדינת ישראל – והמלחמה שפרצה בעקבותיה – וביקר בירושלים לפחות אחת לשנה כמי שמחפש דבר־מה שמעולם לא ידע כי חסר לו. כשהזדקן התחלתי לחשוש ממסעותיו מעבר לים, אבל הוא הבטיח לי שהוא מסוגל לדאוג לעצמו, ושנים רבות הוא אכן קיים את הבטחתו. על אף גילו המתקדם, המוח שלו נשאר חריף כשהיה, אבל לרוע המזל הגוף שלו לא כל כך שיתף פעולה. בגיל תשעים הוא סבל מהתקף לב ואף שהחלים, השבץ שתקף אותו שבעה חודשים מאוחר יותר החליש מאוד את פלג גופו הימני. אפילו אז הוא התעקש לטפל בעצמו. הוא סירב לעבור לדיור מוגן, אף שנאלץ להיעזר בהליכון כדי להתנייד, והמשיך לנהוג למרות תחנוניי שיוותר על רישיון הנהיגה שלו. זה מסוכן, אמרתי לו, והוא רק משך בכתפיו.
מה אני יכול לעשות? הוא היה עונה. איך אוכל להגיע לחנות?
בסופו של דבר נפטר אבי חודש אחד לפני שמלאו לו מאה ואחת שנים, כשרישיון הנהיגה שלו עדיין בארנקו ותשבץ פתור מונח על הכוננית שלצד מיטתו. היו לו חיים ארוכים, חיים מעניינים, ולאחרונה אני מוצא את עצמי חושב עליו לעיתים קרובות. אני מניח שזה הגיוני, מפני שלאורך כל הדרך הלכתי בעקבותיו. מדי בוקר כשפתחתי את החנות נשאתי עימי את החוקים לחיים שלו ונהגתי על פיהם במגעיי עם האנשים. זכרתי שמות ונתתי יותר מכפי שציפו ממני, ועד עצם היום הזה אני לוקח איתי את הכובע שלי כשנדמה לי שיש סיכוי לגשם. כמו אבי, גם לי היה התקף לב והיום אני נעזר בהליכון, ואף שמעולם לא אהבתי תשבצים, המוח שלי חד כמו תמיד. ובדיוק כמו אבי אני מתעקש שלא לוותר על רישיון הנהיגה שלי. אלא שבמבט לאחור, נראה שזו היתה שגיאה. אלמלא כן לא הייתי עכשיו בצרות: המכונית שלי עפה מהכביש המהיר והידרדרה במורד התלול כשמכסה המנוע מקומט מן ההתנגשות בעץ. ולא הייתי מפנטז על מישהו שיבוא עם תרמוס מלא קפה מהביל ושמיכה ואחד מאותם אפריונים ניידים שנשאו את פרעה ממקום אחד למשנהו. מפני שעד כמה שאני מבין, זו הדרך היחידה שלי לצאת מכאן בחיים.
אני בצרות. מחוץ לחלון הקדמי הסדוק השלג ממשיך לרדת ולטשטש את ראייתי. הראש שלי מדמם והסחרחורת באה והולכת גלים־גלים; אני כמעט בטוח שידי הימנית שבורה. גם עצם הבריח. הכתף שלי פועמת וכל תנועה, ולו הקלה ביותר, גורמת לי סבל רב. למרות הז׳קט שלי, כבר קר לי ואני רועד.
אשקר אם אומר לכם שאינני פוחד. אני לא רוצה למות, והודות להוריי – אמי חיה עד גיל תשעים ושש – מזמן הנחתי שמבחינה גנטית אני יכול לחיות יותר מגילי הנוכחי. עד לפני כמה חודשים הייתי משוכנע שנותרו לי לפחות עוד חצי תריסר שנים טובות. טוב, אולי לא ממש טובות. בגילי זה כבר לא עובד ככה. בשנים האחרונות התחלתי להתפרק – לב, מפרקים, כליות, חלקים מגופי התחילו למות – אבל לאחרונה נוסף עוד משהו לעיסה. גידולים ברֵיאות, אמר הרופא שלי. גידולים ממאירים. סרטן. כעת הזמן שלי נמדד בחודשים, לא בשנים… אבל גם כך, אני עדיין לא מוכן למות. לא היום. יש משהו שעלי לעשות, משהו שעשיתי כל שנה מאז 1956. מסורת מפוארת מתקרבת לסיומה, ויותר מכל דבר אחר, רציתי עוד הזדמנות אחת להיפרד.
ועדיין, מצחיק מה גבר חושב כשהוא מאמין שהמוות ממשמש ובא. בדבר אחד אני בטוח; אם הגיע זמני ללכת, אני מעדיף שזה לא יהיה בצורה כזאת – גוף רועד ושיניים תותבות נוקשות, עד שלבסוף, באופן בלתי נמנע, הלב שלי פשוט יקרוס סופית. אני יודע מה קורה כשאנשים מתים – בגילי כבר השתתפתי בלוויות אינספור. אם היתה הברירה בידי, הייתי מעדיף למות בשנתי כשאני שוכב במיטה הנוחה שבביתי. אנשים שמתים כך נראים טוב כשגופתם מונחת בארון הפתוח, וזו הסיבה שהחלטתי שאם אחוש בידו של "הקוצר הקודר" טופחת על כתפי, אנסה לזחול למושב האחורי. הדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו ימצא אותי כאן קפוא במצב ישיבה כמו פסל קרח מוזר. איך הם יצליחו לחלץ את גופתי? במצב שבו אני תקוע מאחורי ההגה, זה יהיה כמו לנסות להוציא פסנתר מתוך חדר שירותים. אני יכול לדמיין כבאי כלשהו שובר את הקרח ומטלטל את גופתי קדימה ואחורה ואומר דברים כמו "תסובב את הראש לכיוון הזה, סטיב," או "תפתל ככה את היד של הזקן, ג׳ו," בעודם מנסים לחלץ בגסות את גופתי מתוך המכונית. נתקלים ומטלטלים, דוחפים ומושכים, ובמאמץ אחרון הגופה שלי נופלת ברעש על האדמה. תודה רבה. זה ממש לא בשבילי. הכבוד עדיין חשוב לי. אז כפי שאמרתי, אם נגיע לזה, אני אעשה כמיטב יכולתי להגיע למושב האחורי ופשוט לעצום את עיניי. כך הם פשוט יוכלו להחליק אותי החוצה כמו דג מטוגן.
אבל אולי זה לא יגיע לידי כך. אולי מישהו ישים לב לסימני הצמיגים שעל הכביש, אלה שמובילים ישר אל מעבר לשוליים. אולי מישהו יעצור ויקרא לעברי, אולי הוא יאיר בפנסו ויבין שיש מכונית שם למטה. זה לא בלתי מתקבל על הדעת; זה יכול לקרות. יורד שלג ואנשים כבר נוסעים לאט. בטוח שמישהו ימצא אותי. הם חייבים למצוא אותי.
נכון?

אולי לא.
השלג ממשיך לרדת. הנשימה יוצאת מפי בענני אדים קטנים, כמו דרקון, וגופי מתחיל לכאוב מן הקור. אבל יכול להיות יותר גרוע. מאחר שהיה קר כשיצאתי לדרך – אף שלא ירד שלג – התלבשתי כמו לחורף. אני לבוש בשתי חולצות, סוודר, כפפות וכובע. ברגע זה המכונית נוטה בזווית כשהאף שלה כלפי מטה. אני עדיין חגור למושב, מה שתומך במשקל גופי, אבל הראש שלי מונח על ההגה. כרית האוויר הופעלה ופיזרה אבק לבן, וריח חריף של אבק שריפה התפשט בכל המכונית. זה לא נוח, אך אני עדיין מחזיק מעמד.
הגוף שלי פועם מכאב. אני לא חושב שכרית האוויר פעלה כמו שצריך מפני שהראש שלי הוטח אל ההגה ואיבדתי את ההכרה. אני לא יודע לכמה זמן. הפצע בראשי ממשיך לדמם והעצמות בידי הימנית כאילו מנסות לפרוץ החוצה מתוך העור. עצם הבריח והכתף שלי כואבות ואני פוחד לזוז. אני אומר לעצמי שהיה יכול להיות גרוע יותר. אף שיורד שלג, הקור בחוץ לא ממש נורא. הלילה הטמפרטורות אמורות לצנוח אל מתחת לאפס, אבל מחר הן אמורות לטפס מעט. צפויה רוח חזקה עם משבים במהירות של עד שלושים קילומטר בשעה. מחר, יום ראשון, הרוחות צפויות אפילו להתחזק, אבל ביום שני בערב אמור מזג האוויר להתחיל להשתפר בהדרגה. באותו שלב החזית הקרה אמורה לחלוף ברובה הגדול והרוחות כמעט ייפסקו. ביום שלישי הטמפרטורות צפויות להגיע לחמש מעלות מעל לאפס.
אני יודע את כל זה מפני שאני צופה בערוץ מזג האוויר. זה פחות מדכא מלצפות בחדשות ואני מוצא שהערוץ מעניין. לא מדברים שם רק על מזג האוויר הצפוי; יש שם גם תוכניות על ההשפעות הקטסטרופליות של מזג האוויר בעבר. ראיתי תוכניות על אנשים שהיו באמבטיה כשסופת טורנדו עקרה את הבית מן היסוד, וראיתי אנשים מספרים איך ניצלו אחרי שנסחפו בשיטפונות. בערוץ מזג האוויר אנשים תמיד ניצלים מאירועים כאלה, שכן הם אלה שמתראיינים לתוכנית. אני אוהב לדעת מראש שהאנשים ניצלו. בשנה שעברה צפיתי בתוכנית שסיפרה על נהגים בשעת השיא שסופת שלגים עזה הפתיעה אותם בשיקגו. השלג ירד במהירות כזאת עד שהיה צריך לסגור את הכבישים בשעה שעדיין היו בהם אנשים. במשך שמונה שעות ישבו אלפי אנשים בכבישים המהירים מבלי יכולת לזוז בעוד הטמפרטורות צונחות במהירות. התוכנית שראיתי התמקדה בשניים מן האנשים שנקלעו לסופה, אבל מה שהדהים אותי בעת שצפיתי בה היתה העובדה שאיש מהם לא נראה מוכן למזג אוויר כזה. כשהסופה פרצה, שניהם כמעט נכנסו למצב של תת־חום. עלי להודות שזה לא נראה הגיוני בעיניי. אנשים שגרים בשיקגו מודעים בוודאי לכך שיורד שם שלג באופן קבוע. הם חוֹוִים את הסופות שלעיתים מגיעות מכיוון קנדה, ואמורים לדעת שנעשה קר. איך ייתכן שהם לא מודעים לדברים כאלה? אם אני הייתי גר במקום כזה, כבר בליל כל הקדושים בסוף אוקטובר הייתי מצטייד בשמיכות שומרות חום, כובעים, מעיל חורפי נוסף, מחממי אוזניים, כפפות, את חפירה, פנס, מחממי ידיים וכמה בקבוקי מים שהייתי שומר בתא המטען. אם הייתי גר בשיקגו הייתי יכול להיות לכוד בסופת שלגים במשך שבועיים לפני שהייתי מתחיל לדאוג.
אבל הבעיה שלי היא שאני גר בקרוליינה הצפונית. ובדרך כלל, כשאני נוהג – למעט הטיול השנתי להרים שעד עתה התרחש תמיד בקיץ – אני נשאר בתחום של קילומטרים אחדים מן הבית שלי. כתוצאה מזה תא המטען שלי ריק, אבל אני מוצא נחמה מסוימת בעובדה שגם אם היה מלון נייד בתא המטען, הוא לא היה מביא לי כל תועלת. המדרון תלול ומכוסה קרח ואין כל סיכוי שאצליח להגיע לתא המטען, גם אם היו בו כל אוצרות תרשיש. ובכל זאת אי אפשר לומר שאני לא ממש מוכן למה שקרה לי. לפני שיצאתי לקחתי איתי תרמוס מלא קפה, שני כריכים, כמה שזיפים ובקבוק מים. שמתי את הצידה על מושב הנוסע לצידי, ליד המכתב שכתבתי, ואף על פי שהיא נפלה ארצה אני מתנחם בעובדה שהכול עדיין נמצא במכונית. אם אהיה רעב אנסה למצוא את הדברים האלה. אבל גם עכשיו אני מבין שיש מחיר לאכילה ושתייה. מה שנכנס חייב לצאת איכשהו, ועדיין לא הצלחתי למצוא דרך ליציאה. ההליכון שלי נמצא במושב האחורי והמדרון ידרדר אותי אל קברי; אז כשמביאים בחשבון את הפציעות שלי, היענות לקריאה של הטבע אינה באה בחשבון.
בעניין התאונה. קרוב לוודאי שיכולתי לפברק לכם סיפור מרתק על אודות כביש חלק מקרח, או לספר על נהג עצבני ומתוסכל שזרק אותי מהכביש, אבל לא ככה זה קרה. מה שקרה הוא זה: היה חשוך והתחיל לרדת שלג, ואז השלג התחזק ופתאום הכביש פשוט נעלם. הנחתי שנכנסתי לעיקול – אני אומר הנחתי, כי ברור שלא ראיתי כל עיקול – והדבר הבא שאני זוכר זה שפרצתי את מעקה הבטיחות והתחלתי להידרדר במורד התלול. וכעת אני יושב לי כאן, בחושך, ותוהה אם ערוץ מזג האוויר ישדר עלי תוכנית.
אני כבר לא יכול לראות דבר מבעד לשמשה הקדמית. אף שהפעולה משגרת גלי כאב לגופי, אני מנסה להפעיל את המגבים מבלי לְצפות לתוצאות, אלא שרגע אחד אחר כך הם דוחפים את השלג ומשאירים מאחוריהם שכבה דקה של כפור. הרגע הזה של נורמליות מדהים אותי, אבל ללא התלהבות אני מפסיק את פעולת המגבים, וגם מכבה את האורות, אם כי בכלל שכחתי שהם דולקים. אני אומר לעצמי שכדאי לי לשמור על מה שנשאר מהמצבר למקרה שאצטרך להפעיל את הצופר.
אני זז מעט ומרגיש מכת ברק נורית מזרועי עד לעצם הבריח. העולם מחשיך. ייסורים. אני שואף ונושף ומחכה שהכאב השורף יחלוף. אוי, אלוהים, בבקשה. זה כל מה שאני יכול לעשות כדי להימנע מלצרוח. אבל אז, באורח נס, הכאב מתעמעם. נשימתי מתייצבת. אני מנסה לעצור את הדמעות וכשהכאב סוף־סוף נחלש אני מותש. אני יכול לישון לנצח ולעולם לא להתעורר. אני עוצם את עיניי. אני עייף, כל כך עייף.
באורח מוזר אני מוצא את עצמי חושב על דניאל מֶקָאלום ועל אחר הצהריים שבו התרחש הביקור. אני מדמיין לעצמי את המתנה שהוא השאיר אחריו, ובעת שאני שוקע בתרדמה אני תוהה בעצלתיים כמה זמן יעבור לפני שמישהו ימצא אותי.

"איירה."
תחילה אני שומע את זה בחלום, מרחף וחסר צורה, קול שעולה מתוך המים. עובר רגע לפני שאני קולט שמישהו קורא בשמי. אבל זה בלתי אפשרי.
"אתה חייב להתעורר, איירה."
העיניים שלי מעפעפות ונפקחות. במושב שלצידי אני רואה את רות, רעייתי.
"אני ער," אני אומר כשראשי עדיין מונח על ההגה. בלי המשקפיים שאיבדתי בהתרסקות, הדמות שלה חסרת צורה, כמו רוח רפאים.
"הידרדרת מהכביש."
אני ממצמץ. "מנוול אחד זרק אותי לשוליים. פגעתי בקרח. בלי הרפלקסים החתוליים שלי, זה היה נגמר גרוע יותר."
"ירדת מהכביש כי אתה עיוור כמו עטלף וזקן מכדי לנהוג. כמה פעמים אמרתי לך שאתה מהווה סכנה מאחורי ההגה?"
"מעולם לא אמרת לי את זה."
"הייתי צריכה להגיד לך. אפילו לא ראית את העיקול." היא משתתקת. "אתה מדמם."
אני מרים את ראשי ובידי הבריאה מנגב את מצחי. אני מסתכל. היד אדומה. יש דם על ההגה ועל לוח המחוונים וכתמי דם מכל עבר. אני תוהה כמה דם איבדתי. "אני יודע."
"היד שלך שבורה. וגם עצם הבריח. ומשהו לא בסדר עם הכתף שלך."
"אני יודע," אני אומר שוב. אני ממצמץ ורות נעלמת וחוזרת.
"אתה חייב להגיע לבית־חולים."
"על זה אני לא מתווכח."
"אני דואגת לך."
לפני שאני עונה אני שואף ונושף. נשימות ארוכות. "גם אני דואג לי," אני אומר לבסוף.
אשתי, רות, לא באמת במכונית. אני מבין את זה. היא נפטרה לפני תשע שנים, ובאותו יום חשתי שחיי הגיעו לעצירה מוחלטת. קראתי לה מהסלון וכשהיא לא ענתה, קמתי מהכיסא שלי. באותם ימים עדיין לא נזקקתי להליכון, אף שכבר התנהלתי באיטיות, ואחרי שהגעתי לחדר השינה ראיתי אותה על הרצפה, ליד המיטה, שוכבת על צידה הימני. הזעקתי אמבולנס וכרעתי לצידה. השכבתי אותה על הגב ומיששתי את צווארה, אולם לא הרגשתי דבר. הצמדתי את פי אל פיה, שאפתי ונשפתי כמו שראיתי בטלוויזיה. כשהנשמתי אותה החזה שלה עלה וירד והמשכתי בהנשמה עד שהעולם החשיך סביב, אבל לא היתה כל תגובה. נשקתי לשפתיה וללחייה וחיבקתי אותה עד שהאמבולנס הגיע. רות, רעייתי למעלה מחמישים וחמש שנים, מתה, ובהרף עין כל מה שאהבתי מת יחד איתה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי אותה.
"איזו מין שאלה זאת? אני כאן בגללך."
כמובן. "כמה זמן ישנתי?"
"אני לא יודעת," היא ענתה. "חשוך כאן, אני חושבת שקר לך."
"תמיד קר לי."
"לא ככה."
"נכון," אני מסכים. "לא ככה."
"למה נסעת בכביש הזה? לאן נסעת?"
אני חושב לשנות תנוחה, אבל זיכרון הברק עוצר בעדי. "את יודעת."
"כן," היא אומרת. "נסעת לבְּלֶק מאוּנטֶן. שם בילינו את ירח הדבש שלנו."
"רציתי לנסוע לשם פעם אחת אחרונה. מחר יום השנה שלנו."
היא חושבת רגע לפני שהיא עונה. "אני חושבת שמשהו במוח שלך לא בסדר. התחתנו באוגוסט, לא בפברואר."
"לא יום השנה הזה," אני אומר. אני לא מספר לה שלדברי הרופא אני לא אחזיק מעמד עד אוגוסט. במקום זה אני אומר, "יום שנה אחר."
"על מה אתה מדבר? אין שום יום שנה אחר. זה היחיד."
"היום שבו חיי השתנו לנצח," אני אומר. "היום שבו ראיתי אותך לראשונה."
לרגע קל רות אינה אומרת דבר. היא יודעת שאני באמת מתכוון לזה, אבל בניגוד אלי, קשה לה לומר דברים כאלה. האהבה שלה אלי היתה מלאת תשוקה, אבל הרגשתי אותה בהבעות הפנים שלה, במגעה, ברפרוף העדין של שפתיה. וכשנזקקתי לה יותר מכל דבר אחר, היא אהבה אותי במילה הכתובה.
"זה היה בשישה בפברואר 1939," אני אומר. "יצאת לקניות עם אמא שלך, אליזבת, ושתיכן נכנסתן לחנות. אמא שלך רצתה לקנות לאבא שלך כובע."
היא נשענת לאחור כשעיניה עדיין מונחות עלי. "אתה יצאת מהחדר האחורי," היא אומרת, "ורגע אחד אחר כך אמא שלך יצאה אחריך."
כן, אני נזכר לפתע, אמא שלי באמת יצאה אחרי. לרות תמיד היה זיכרון יוצא דופן.
כמו משפחתה של אמי, גם המשפחה של רות מוצאה מווינה, אבל הם היגרו לקרוליינה הצפונית רק חודשיים קודם לכן. הם נמלטו מווינה אחרי האַנשלוּס, כשהיטלר והנאצים סיפחו את אוסטריה לרייך. אביה של רות, יעקב פֶפֶר, פרופסור להיסטוריה של האמנות, הבין מה משמעות עלייתו של היטלר לשלטון ביחס ליהודים, ומכר את כל רכושו כדי לאסוף את הכסף הנחוץ לתשלום שוחד שיבטיח את חירותהּ של משפחתו. אחרי שחצו את הגבול לשווייץ נסעו בני המשפחה ללונדון ומשם לניו־יורק, ולבסוף הגיעו לגרינסבורו. לאחד מדודיו של יעקב היתה נגריית רהיטים במרחק רחובות אחדים מן החנות של אבי, ורות ובני משפחתה התגוררו חודשים אחדים בשני חדרים צפופים מעל אולם הייצור. מאוחר יותר למדתי כי האדים האינסופיים שעלו ממכונת הצביעה גרמו לרות סבל רב עד שבקושי יכלה לישון בלילות.
"באנו לחנות מפני שידענו שאמא שלך דוברת גרמנית. אמרו לנו שהיא יכולה לעזור." היא מטלטלת את ראשה. "התגעגענו הביתה והיינו רעבים לפגוש מישהו מהמולדת הישנה."
אני מהנהן. לפחות זה מה שאני חושב שאני עושה. "אחרי שהלכתן אמא שלי הסבירה לי הכול. היא היתה חייבת לעשות את זה. לא הבנתי מילה ממה שכולכן דיברתן."
"היית צריך ללמוד גרמנית מאמא שלך."
"מה זה היה משנה? עוד לפני שיצאתן מהחנות ידעתי שיום אחד נתחתן. ידעתי שיהיה לנו כל הזמן שבעולם כדי לשוחח."
"אתה תמיד אומר את זה, אבל זה לא נכון. בקושי הסתכלת עלי."
"איך יכולתי? היית הנערה היפה ביותר שראיתי מעודי. זה היה כמו לנסות להביט בשמש."
"אח, בלה־בלה־בלה…" היא נוחרת. "לא הייתי יפהפייה. הייתי ילדה. הייתי רק בת שש־עשרה."
"ולי בדיוק מלאו תשע־עשרה. ובסוף צדקתי."
היא נאנחת. "כן," היא אומרת, "בסוף צדקת."
ברור שכבר קודם לכן ראיתי את רות והוריה. הם באו לבית־הכנסת שלנו וישבו מלפנים, אנשים זרים בארץ זרה. אחרי התפילה אמא שלי הצביעה עליהם בפניי ובחנה אותם בחשאי שעה שמיהרו לביתם.
תמיד אהבתי את ההליכה מבית־הכנסת הביתה בימי שבת, כשאמי היתה רק שלי. השיחה שלנו זרמה בקלילות מנושא אחד למשנהו ואני שמחתי לזכות בתשומת ליבה המלאה. יכולתי לספר לה על כל בעיה שהיתה לי או לשאול כל שאלה שחלפה במוחי, גם כאלה שבעיניו של אבי נראו חסרות טעם. בעוד שאבי הציע פתרונות, אמי הציעה חמלה ואהבה. אבי מעולם לא הצטרף אלינו; בשבתות הוא העדיף לפתוח את החנות מוקדם בתקווה לעסקים טובים במהלך סוף השבוע. אמי הבינה. בשלב זה גם אני הבנתי כי קשה לשמור על עסק שיחזיק מעמד. השפל הכלכלי פגע קשות בגרינסבורו, כמו בכל מקום אחר, והיו ימים שלא נכנס ולו לקוח אחד. אנשים רבים היו מובטלים, ורבים עוד יותר היו ממש רעבים ללחם. אנשים עמדו בתור לקערת מרק או לחם. רבים מן הבנקים המקומיים התמוטטו וגררו עימם את חסכונותיהם של האנשים. אבי היה מהאנשים שחסכו בזמנים הטובים, אבל בשנת 1939 הזמנים היו קשים אפילו לו.
אמי תמיד עבדה יחד עם אבי, אבל רק לעיתים נדירות שירתה את הלקוחות. הגברים של אותם הימים – והלקוחות שלנו היו כמעט כולם גברים – ציפו שגבר ישרת אותם, הן בבחירת החליפות, הן במדידתן. אבל אמי הקפידה שדלת המחסן תישאר פתוחה לרווחה, מה שאיפשר לה להתבונן היטב בלקוחות. עלי לומר שאמי היתה אשפית במלאכתה. אבי היה מותח ומושך ומסמן את הבד במקומות הנכונים, אבל די היה לאמי במבט מהיר אחד כדי לדעת אם לתקן או לא את הסימנים שעשה אבי. היא יכלה לראות בעיני רוחה את הלקוח בחליפה המוכנה וידעה את הקו המדויק של כל קמט ותפר. אבי הבין את זה – ומסיבה זו מיקם את המראָה במקום שממנו היא תוכל לראותה. אף כי גברים מסוימים היו יכולים לחוש מאוימים, הדבר מילא את אבי גאווה. אחד מן החוקים לחיים של אבי היה להתחתן עם אישה פיקחית ממנו. "עשיתי זאת," הוא נהג לומר לי, "וכדאי שגם אתה תעשה כך. אני אומר, למה שתחשוב על הכול לבד?"
עלי להודות שאמי היתה באמת פיקחית מאבי. אף שמעולם לא שלטה באמנות הבישול – למען האמת היה צריך לאסור עליה את הכניסה למטבח – היא שלטה בארבע שפות ויכלה לצטט את דוסטויבסקי ברוסית; היא היתה פסנתרנית קלאסית מושלמת ולמדה באוניברסיטת וינה עוד בימים שסטודנטיות היו תופעה נדירה. אבי, לעומת זאת, מעולם לא למד באוניברסיטה. כמוני, גם הוא עבד מנעוריו בחנות הבגדים של אביו, והצטיין בחשבונות ובקשר עם הלקוחות. וכמוני, גם הוא ראה לראשונה את אשתו לעתיד בבית־הכנסת מייד אחרי שזו הגיעה לגרינסבורו.
אבל כאן הדמיון מסתיים מפני שלעיתים קרובות תהיתי אם הוריי היו מאושרים בחייהם כזוג נשוי. קל לראות כי באותם ימים היה המצב קשה, ואנשים התחתנו פחות מאהבה ויותר מסיבות מעשיות. ואני לא אומר שהם לא התאימו זה לזה בדרכים רבות. הם היו שותפים טובים, הוריי, ואפילו פעם אחת לא שמעתי אותם מתווכחים. ובכל זאת לעיתים שאלתי את עצמי אם הם היו אי־פעם מאוהבים. בכל השנים שחייתי איתם מעולם לא ראיתי אותם מתנשקים, והם גם לא היו מהזוגות שחשים בנוח לאחוז ידיים בפומבי. בערבים נהג אבי לשבת במטבח ולנהל את ספרי החשבונות בעוד אמי יושבת בסלון כשספר פתוח מונח לה על הברכיים. אחר כך, אחרי שהוריי פרשו ואני לקחתי לידיי את ניהול העסק, קיוויתי שהם יתקרבו זה לזה. חשבתי שהם ייסעו יחד, יצאו לשיט או לטיול, אבל אחרי הביקור הראשון של אבי בירושלים הוא נסע תמיד לבדו. הם שקעו בחיים נפרדים, המשיכו להתרחק זה מזה ונעשו שוב לזרים. כשהיו בשנות השמונים לחייהם נראה שכבר לא היה להם מה לומר זה לזה. הם יכלו לבלות שעות בחדר אחד מבלי להוציא הגה. בכל פעם שרות ואני באנו לבקר, נהגנו לבלות זמן עם אחד מהם ואחר כך עם השני. לאחר מכן, במכונית, רות היתה לוחצת את ידי כמו מבטיחה לעצמה שלעולם לא נגיע למצבם.
רות היתה תמיד מוטרדת מהיחסים ביניהם יותר משהם עצמם נטרדו מהם. נראה שלאיש מהם לא היה כל רצון לגשר על הפער שנפער ביניהם. הם חשו בנוח איש־איש בעולמו. כשהם הזדקנו ואבי התקרב למורשת אבותיו, פיתחה אמי אהבה לגינון ובילתה שעות בגיזום הצמחים בחצר האחורית. אבי אהב לצפות במערבונים ישנים ובחדשות הערב, ולאמי היו הספרים שלה. ומובן ששניהם גילו עניין רב באוסף האמנות שלי ושל רות, האוסף שבסופו של דבר הביא לנו עושר.

"הרבה זמן לא חזרת לחנות," אמרתי לרות.
מחוץ למכונית כיסה השלג את השמשה הקדמית והמשיך לרדת. לדברי ערוץ מזג האוויר הוא כבר היה אמור להסתיים, אבל על אף פלאי הטכנולוגיה והמטאורולוגיה המודרנית, התחזיות עלולות להתגלות כשגויות. זו סיבה נוספת לכך שאני מוצא עניין בערוץ הזה.
"אמי קנתה את המגבעת. לא היה לנו כסף לדברים נוספים."
"אבל חשבת שאני בחור נאה."
"לא. האוזניים שלך היו גדולות מדי. אני אוהבת אוזניים עדינות."
בעניין האוזניים שלי היא צודקת. האוזניים שלי גדולות ובולטות כמו האוזניים של אבי, אבל בניגוד לו, אני התביישתי בהן. כשהייתי צעיר, אולי בן שמונה או תשע, לקחתי שארית בד מן החנות, חתכתי ממנה פס ארוך וכל הקיץ ישנתי כשהסרט כרוך סביב ראשי בתקווה שהאוזניים ייצמדו לגולגולת שלי. אמי התעלמה מזה כאשר באה לראות אם אני ישן, אבל מדי פעם שמעתי את אבי לוחש לה בטון נעלב משהו. יש לו את האוזניים שלי, היה אומר לה. מה כל כך נורא באוזניים שלי?
זמן קצר אחרי נישואינו סיפרתי לרות את הסיפור הזה והיא צחקה. מאז היא נהגה להתגרות בי מדי פעם בעניין האוזניים שלי, ממש כשם שהיא עושה עכשיו, אבל בכל שנותינו יחד היא מעולם לא התגרתה בי בדרך שנראתה מרושעת.
"חשבתי שאת אוהבת את האוזניים שלי. אמרת לי את זה בכל פעם שנישקת אותן."
"אהבתי את הפנים שלך. היו לך פנים אדיבות. רק במקרה האוזניים שלך היו חלק מהן. לא רציתי לפגוע ברגשות שלך."
"פנים אדיבות?"
"כן. היתה בעיניים שלך מין רכות, כאילו שאתה רואה רק את הטוב בבני־האדם. הבחנתי בזה אפילו שבקושי הסתכלת עלי."
"ניסיתי לגייס אומץ ולבקש ממך רשות ללוות אותך הביתה."
"לא," היא אומרת ומנידה את ראשה. אף שדמותה מטושטשת, קולה נשמע צעיר, כמו בת השש־עשרה שפגשתי לפני שנים רבות כל כך. "אחרי זה ראיתי אותך פעמים רבות בבית־הכנסת, ומעולם לא ביקשת ממני. לפעמים אפילו חיכיתי לך, אבל חלפת על פניי מבלי לומר מילה."
"את לא דיברת אנגלית."
"אז כבר התחלתי להבין כמה מילים, ויכולתי לדבר קצת. אם היית מבקש ממני, הייתי אומרת ׳אוקיי, איירה. אלך איתך.׳"
את המילים האחרונות היא אומרת במבטא. גרמנית וינאית רכה ומתנגנת. בעליזות. ברבות השנים המבטא שלה התפוגג אבל מעולם לא נעלם לחלוטין.
"ההורים שלך לא היו מסכימים."
"אמא שלי היתה מסכימה. היא חיבבה אותך. אמא שלך אמרה לה שיום אחד העסק יהיה שלך."
"ידעתי! תמיד חשדתי שנישאת לי בגלל הכסף שלי."
"איזה כסף? לא היה לך כסף. אם הייתי רוצה להתחתן עם עשיר הייתי מתחתנת עם דיוויד אפסטִין. לאבא שלו היה מפעל טקסטיל והם חיו באחוזה."
גם זו היתה אחת הבדיחות השגורות בחיי הנישואים שלנו. אף שאמי אמרה אמת, אפילו היא ידעה שהעסק שלנו הוא לא מהסוג שיכולים להעשיר אותך. הוא התחיל, ונשאר, עסק קטן, עד היום שבו מכרתי אותו ופרשתי מעבודה.
"אני זוכר שראיתי את שניכם ליד הקיוסק מעבר לכביש. באותו קיץ דיוויד נפגש איתך כמעט כל יום."
"אהבתי לשתות שוקולטה עם קצפת. מעולם לא שתיתי דבר כזה."
"קינאתי."
"בצדק," היא אומרת. "הוא היה עשיר ויפה תואר והאוזניים שלו היו מושלמות."
אני מחייך. הלוואי שיכולתי לראות אותה טוב יותר. אבל החשכה לא מאפשרת לי זאת. "במשך זמן־מה חשבתי ששניכם תתחתנו."
"הוא הציע לי יותר מפעם אחת, ואני אמרתי לו שאני צעירה מדי, שהוא יצטרך לחכות עד שאסיים קולג׳. אבל זה היה שקר. האמת היא שכבר אז שמתי עליך עין. זו הסיבה שתמיד התעקשתי ללכת דווקא לקיוסק שליד החנות של אבא שלך."
את זה, כמובן, ידעתי. אבל אהבתי לשמוע אותה אומרת זאת.
"הייתי עומד ליד החלון ומביט בכם יושבים שם."
"לפעמים הייתי רואה אותך." היא מחייכת. "פעם אחת אפילו נופפתי לך, ובכל זאת מעולם לא ביקשת ללוות אותי."
"דיוויד היה חבר שלי."
זה נכון. ולאורך מרבית חיינו כך זה נשאר. היינו בקשר חברתי עם דיוויד ואשתו, רייצ׳ל, ורות גם לימדה אחד מהילדים שלהם.
"זה בכלל לא קשור לחברות. פחדת ממני. תמיד היית כזה ביישן."
"את בטח מתבלבלת ביני ובין מישהו אחר. תמיד הייתי כזה שרמנטי, גבר של נשים, גרסה צעירה של פרנק סינטרה. לפעמים נאלצתי להסתתר מכל הנשים שרדפו אחרי."

"כשהלכת הבטת על הנעליים שלך וכשנופפתי לך הסמקת. ואז, בחודש אוגוסט, נסעת לך. הלכת ללמוד באוניברסיטה."
הלכתי ללמוד בבית־הספר ׳ויליאם ומרי׳ בוויליאמסבורג, וירג׳יניה, וחזרתי רק בדצמבר. באותו חודש ראיתי את רות בבית־הכנסת פעמיים, בשתי הפעמים ממרחק, וחזרתי לבית־הספר. בחודש מאי באתי הביתה לחופשת הקיץ כדי לעבוד בחנות, ואז מלחמת העולם השנייה כבר השתוללה באירופה. היטלר כבש את פולין ונורבגיה, הביס את בלגיה, לוקסמבורג והולנד ועשה קציצות מן הצרפתים. בכל עיתון, בכל שיחה, דיברו רק על המלחמה. איש לא ידע אם אמריקה תצטרף לעימות ומצב הרוח היה קודר. בעוד כמה שבועות יהיו הצרפתים לגמרי מחוץ למלחמה.
"כשחזרתי, עדיין יצאת עם דיוויד."
"אבל בשנים שלא היית התיידדתי גם עם אמא שלך. בזמן שאבי עבד, הייתי הולכת עם אמא לחנות. היינו מדברות על וינה ועל החיים שהיו לנו שם. אמא ואני התגעגענו, כמובן, הביתה, אבל אני גם כעסתי. לא אהבתי את קרוליינה הצפונית. לא אהבתי את הארץ הזאת. הרגשתי שאני לא שייכת לכאן. על אף המלחמה, חלק ממני רצה לחזור הביתה. רציתי לעזור למשפחה שלי. חששנו מאוד לשלומם."
אני רואה אותה נפנית לעבר החלון, ובשתיקה שהשתררה אני יודע שרות חושבת על הסבים והסבתות שלה, על דודיה ודודותיה, על בני ובנות הדודים. ערב לפני שרות והוריה נמלטו לשווייץ נאספו עשרות מבני משפחתה המורחבת לארוחת פרידה. הרבה מילות פרידה מלוות חרדה נאמרו שם בליווי הבטחות לשמור על קשר, ואף שכמה התרגשו בשבילם, כמעט הכול חשבו כי לא רק שאביה של רות מגזים בתגובתו, זה טיפשי מצידו לעזוב הכול למען עתיד מפוקפק. עם זאת, כמה מהם החליקו לכיסו של אביה של רות כמה מטבעות זהב, ובמהלך ששת השבועות שנמשך מסעם עד לקרוליינה הצפונית, סיפקו להם המטבעות הללו מחסה והביאו אוכל לקיבותיהם. פרט לרות והוריה, כל שאר בני המשפחה נשארו בווינה. בקיץ של 1940 כבר ענדו כולם טלאי צהוב על בגדיהם ונאסר עליהם לעבוד. אז כבר היה מאוחר מכדי להימלט.
אמי סיפרה לי על השיחות האלה עם רות ועל חששותיהן. לאמי, כמו לרות, עדיין היתה משפחה בווינה, אבל כמו לרבים אחרים, גם לנו לא היה כל מושג על מה שעומד להתרחש וכמה נורא זה עומד להיות. גם רות לא ידעה, אבל אביה ידע גם ידע. הוא ידע זאת כשעוד היה זמן להימלט. מאוחר יותר הכרתי אותו כאדם האינטליגנטי ביותר שפגשתי מעודי.
"באותו זמן אבא שלך עסק בייצור רהיטים?"
"כן," אמרה רות. "שום אוניברסיטה לא היתה מוכנה להעסיק אותו, אז הוא עשה כל מה שהיה צריך כדי להאכיל אותנו. אבל זה היה קשה. הוא לא נועד לייצר רהיטים. בהתחלה הוא היה חוזר הביתה מותש עם נסורת בשיער וידיים חבושות, וברגע שנכנס הביתה היה נרדם על הכורסה. אבל הוא מעולם לא התלונן. הוא ידע שמזלנו שיחק לנו. אחרי שהתעורר הלך להתקלח ולבש את החליפה שלו לקראת ארוחת הערב. זאת היתה הדרך שלו להזכיר לעצמו מי הוא היה פעם. וסביב השולחן ניהלנו שיחות ערניות. הוא היה שואל אותי מה למדתי בבית־הספר באותו יום, והקשיב רוב קשב לתשובות שלי. אחר כך הוביל אותי לחשוב על הדברים בדרך שונה. ׳למה, לדעתך, זה כך?׳ הוא היה שואל, או ׳חשבת פעם על זה?׳ מובן שהבנתי מה הוא עושה. פעם מורֶה, תמיד מורֶה, והוא הצטיין בזה וזו הסיבה שאחרי המלחמה הוא הצליח לחזור להיות פרופסור באוניברסיטה. הוא לימד אותי לחשוב בעצמי ולבטוח באינסטינקטים שלי, כפי שעשה עם כל התלמידים שלו."
אני בוחן את פניה ומהרהר כמה משמעותי היה שגם רות נעשתה מורה, והמחשבות שלי הבזיקו שוב לעבר דניאל מקאלום. "ותוך כדי כך אביך לימד אותך את כל הקשור באמנות."
"כן," היא אומרת בטון שובב. "גם בזה הוא עזר לי".

 

ניקולס צ'ארלס ספארקס נולד ב-31 בדצמבר 1965 בארצות הברית. הוא סופר בעל רבי מכר רבים ותסריטאי. כתב 18 רומנים ידועים, שבהם הוא עוסק בנושאים כגון אהבה, טרגדיה וגורל, ואמומנה דתית. תשעה מהם עובדו לסרטים: מכתב בבקבוק, סיפור אהבה בלתי נשכח, היומן, לילות ברודנטה, ג'ון היקר, השיר האחרון, בר מזל, מקום מבטחים והטוב שבי.

X