אהבה ואוצרות אחרים | לרכישה באינדיבוק
אהבה ואוצרות אחרים

אהבה ואוצרות אחרים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 360
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71

1945, זלצבורג, אוסטריה. ג´ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים.
הקשיים שג´ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג´ינג´ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג´ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר.
כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג´ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג´ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה.
מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר.

על בסיס המאורעות ההיסטוריים של שואת יהודי הונגריה אורגת איילת ולדמן באהבה ואוצרות אחרים סיפור עשיר ומורכב, קורע לב ומצחיק, המעלה שאלות כואבות על מלחמה ואובדן, על ערך חיי אדם מול ערכו של רכושם, ועל היכולת למצוא נחמה מתוך החורבן.

ספריה של איילת ולדמן ´אמא רעה´, ´נקודת מפגש´, ´לונה זה ירח בספרדית´ ו´אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות´ יצאו לאור בהוצאת מודן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה ואוצרות אחרים”

פתיחת הספר "אהבה ואוצרות אחרים"

ג'ק וייסמן, שהיה שקוע כתמיד בדפיו של ספר, לא שם לב שהאוטובוס הגיע עד שהתנועה בקרב שאר הממתינים בחדר ההמתנה המחומם מדי של התחנה העירה אותו. על הסנטר הממורמר שכיוון לעבר חלונות האוטובוס היתה דבוקה פיסה של ממחטת נייר מוכתמת בדם, וחולצתו המעומלנת והמגוהצת, המרוחקת מצווארו, חשפה בו קמטים, ושיער לבן שופע על חזהו. הוא צימצם את עיניו, קלט בחטף קטע משערה המרהיב של נכדתו וקם על רגליו. הוא קרע פינה מ'אלסוורת אמריקן' שמישהו השאיר ותקע אותה בין דפי המהדורה הישנה של כתבי הרודוטוס, תוך השמעת נחרה של צער על השורות שלא הספיק לקרוא. הוא מעולם לא השאיר משימה לא גמורה, עובדה שהיה אמור כנראה לסמוך עליה, אולי באופן לא מודע, כשלקח על עצמו לקרוא מחדש, בפעם השמינית או התשיעית, את ספרו של המייגע מכל ההיסטוריונים הקלאסיים.
כשפלט האוטובוס את ראשוני נוסעיו, נשאר ג'ק אבוד לרגע במחשבות על החיילים הנוחתים, השבים הביתה לחופשה משדות הקרב העתיקים כמו בספר שקרא, מבבל ומבַּקְטְרִיָה, במדי ההסוואה שלהם בצבעי אפר ואבק, בהדפסים משוננים, כמו הפיקסלים על צג מחשב. אחר כך האיר שערה של נטלי את פתח האוטובוס, והוא הרים את ספרו הירוק הקטן כדי למשוך את תשומת ליבה. הוא ראה על פי ההפתעה שעל פניה רגע לפני שחייכה, כי סרטן הלבלב השפיע עליו יותר מכפי שתיאר לעצמו. שפתיה נעו.
הוא הרים אצבע והורה לה לחכות. אחר כך לחץ על כפתור מכשיר השמיעה שלו ואמר: "מותק! הצלחת."
"הֵיי, סבא." עיניה היו עייפות, והסימן האדום על לחיה, ממה שזה לא יהיה שנשענה עליו, הזכיר לו איך נראתה כילדה בקוּמה משנת אחר הצהריים. ואולי בכלל נזכר באִמהּ, והתמונה שראה בדמיונו הגיעה ממרחק גדול יותר ומזמנים עברו. הוא שם לב לחיוורונה, למראה החבול של עורה תחת עיניה הירוקות, וחשב שהיא באה למֵיין כדי לברוח מצרותיה ובו בזמן להקל על סבלו. ואכן, האפשרות שתמצא נחמה בדאגה לו היתה אחת הסיבות – לא שאתה צריך סיבה בשביל לרצות לראות את נכדתך היחידה – שבגללה הסכים כל כך מהר כשהיא צילצלה לומר שהיא רוצה לבוא.
"את רעבה?" הוא שאל. "בבַּנגוֹר אין הרבה, אבל אם את יכולה לחכות, ה'גריל' פתוח. אני יכול לקחת אותך לשם."
"אתה יכול לקחת אותי? נהגת הנה?" היא שאלה.
הוא רק מיצמץ בעיניו לעומתה, וכמעט התפתה להשתמש באחד הביטויים שהיו אהובים עליה בילדותה: דָה. הוא צפה מראש סוג כזה של חקירה.
"איך אחרת הייתי בא לקחת אותך?" הוא שאל.
"חשבתי שהזמנת מונית!"
"לדייב היתה נסיעה של הלוך־חזור לפורטלנד. לא יכולתי לבקש ממנו לבטל אותה, לא עכשיו, מחוץ לעונה, כשאין הרבה עבודה."
"אה, באמת?" היא הניעה את ראשה בתנועה של אי הסכמה שהיתה מלאת רגש אבל כנה. "אז זה לא בגלל שאתה עקשן וגאוותן?"
"ב'גריל' יש פשטידת דלעת נהדרת," הוא אמר. "איך זה נשמע לך?"
היא שלחה יד אל סנטרו בתערובת של עדינות ונזיפה והורידה את פיסת ממחטת הנייר מהחתך שנוצר בגילוח.
"למה לא צילצלת למונית מבנגור?" היא שאלה, כמי שירשה את כל העקשנות הגנטית של משפחת וייסמן, אם לא את הגאווה.
"מונית מבנגור!" הוא אמר, מזועזע בכנות מהמחשבה. "החבר'ה האלה נוסעים רק בכביש מספר אחת! בשעה הזאת של היום, היינו נתקעים בפקקים לשעות."
בשלב הזה הם הגיעו אל המכונית, ווֹלבוֹ מסחרית DL, שעשרים ושלוש שנה, בקיץ, בחופשות ובשבתונים, הסיעה תחילה את ג'ק ואשתו, ואחר כך את ג'ק לבדו, מהעיר ניו־יורק למיין וחזרה. הוא תהה בליבו אם כדאי להשאיר את המפלצת הכחולה לנטלי. כמו כל רכושו – כמו כל דבר שהמקרה או הגורל העבירו לטיפולו – הוא שמר על המכונית תקינה ללא פגם. אם תטופל כראוי, לא יקשה עליה להמשיך לנסוע בשנים הבאות. אלא שנטלי אולי לא תרצה לשלם את תעריפי החניה הגבוהים בניו־יורק. אולי, אחרי לכתו, לא תרצה כלל לנהוג בדרך הארוכה לרֶד הוּק, מֵיין. ואף שהיתה ותמיד תהיה ה"צַצקָלֶה" שלו, אוצרו הקטן, אהבתו אליה היתה נטולת כל אשליה כשם שהיתה נטולת הסתייגויות. באופן שבו ניהלה את חייה לאחרונה, לא היה דבר שיכול להעיד שהיא יודעת איך לשמור על משהו בכלל.
"את חושבת שתרצי את המכונית?" הוא שאל כשפתח למענה את דלת הנהג. הוא הלך מסביב, פתח את הדלת שלו, נכנס פנימה ונתן לה את המפתח. "או שעדיף לפרסם מודעה בעיתון?"
"אל תמכור אותה עכשיו. נצטרך אותה בזמן שאהיה פה. אתה לא מתכונן לעבור לניו־יורק?"
"יש כאן הוספיס, בדיוק כמו שם. אלא שכאן אני בבית, ובניו־יורק איאלץ לגור באיזה בית־אבות מסכן, באדיבותה של אוניברסיטת קולומביה."
"סבא, לא באמת גרת בדירה ההיא. היית שם רק, כמה? שלושה חודשים בשנה?"
"יותר קרוב לארבעה."
"יש להם כל כך הרבה מרצים שצריך לאכסן. אי אפשר להאשים אותם…"
"ארבעים ושש שנה, נטלי. לא היה קורה להם שום דבר אם היו ממשיכים את זה לארבעים ושש וחצי."
היא התניעה את הוולבו ואיפשרה לה להתחמם כפי שהוא נהג לעשות. הם ישבו והקשיבו למנוע בצינת המכונית, דבר שהשאיר לו זמן להתחרט על דבריו המרירים. כמי שהתמודד עם מבחר נאה של אסונות, גם אישיים וגם כאלה שהציעה המאה העשרים למי שחי בה, ג'ק וייסמן לא נהג לתת ביטוי למרירות עד כה. הוא שיער שזה סימפטום של המחלה שהורגת אותו.
"אתה יכול להיות אצלי," אמרה נטלי לבסוף. "יש הרבה מקום עכשיו, אחרי שדניאל עזב."
"אני כאן," אמר ג'ק. "ועכשיו גם את כאן."
"כן."
"אפשר לשאול כמה זמן את מתכוננת להישאר?"
"כמה זמן שתצטרך אותי."
"זה לא אמור להיות הרבה."
"סבא."
"בכל אופן. נחמד מצד החברה שאיפשרו לך לנסוע."
"צברתי ימי חופשה." היא העבירה את המכונית להילוך אחורי אחרי שהסתכלה בצורה מופגנת במראה האחורית ובמראות הצדדיות, למענו. אחר כך אותתה והחזירה את המכונית למצב חניה. "בעצם, זה לא נכון."
"מה לא נכון?"
"אני לא בחופשה. התפטרתי."
"התפטרת?" הוא טפח בידו על לוח המחוונים. "כדי לטפל בי? זה בהחלט לא מקובל עלי, נטלי. לא הייתי מרשה לך לעשות את זה."
"זה לא היה בגללך. הם היו מפטרים אותי בכל מקרה." היא פנתה אל הרחוב, והאיצה במכונית לאט כדי לא להחליק על הקרח או להסתכן בנזיפה מצידו על שמיהרה מדי.
"אז למה?" הוא שאל.
"למה." היא נשמעה כעוסה משאלתו, מעצמה, ואולי רק מהצורך לספר שוב את הסיפור. "טוב, עבדתי במשרד עם שותפה, והיא הוזמנה לכמה חקירות. זאת אומרת שאלות של עורך הדין מהצד השני בתביעה משפטית."
הוא חיכה.
"הם היו מהחברה של דניאל."
"הוא כתב את השאלות?"
"לא, הוא עובד במחלקה העסקית. זה היה מסמך תביעה."
"ו…?" הוא שם לב שהיא הפעילה את האיתות. "לא לכביש מספר אחת," אמר בתקיפות. "תמשיכי לנסוע עד שתגיעי לארבעים ושש."
"טוב."
"ראית את המסמך מהחברה של דניאל ובגלל זה התפטרת?" הוא שאל ותהה בליבו אם מוחו מאט את קצב פעולתו, אם היו כאן קשרים כלשהם שכל אדם, פרט לשוטה זקן וגוסס כמוהו, היה מבין.
"זה גרם לי להבין כמה החיים שלנו מסובכים אלה באלה. הוא היה יכול להגיע למשרד שלי לסגור תיק, ואני הייתי יכולה להגיע למשרד שלו לישיבת טיעון. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה."
"עזבת מקום עבודה שבו הרווחת פי שניים מכפי שהרווחתי אני בשנה האחרונה שלי כפרופסור מן המניין רק מפני שחששת שתיתקלי בגרוש שלך בחדר הישיבות?"
"זה נשמע מגוחך."
"זה באמת מגוחך."
"אני בסך הכול רוצה התחלה חדשה."
"במה?"
"אין לי מושג. אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה. בסדר?"
הוא הינהן. לא לדבר על דברים היתה תמיד, לדעתו של ג'ק וייסמן, אפשרות זמינה אם לא מועדפת. ובמקרה הזה במיוחד, כי כל מה שהצליח לחשוב עליו לומר לנכדתו הסתכם בסופו של דבר במה קרה לך, לעזאזל? היא תמיד היתה כל כך הגיונית, חזקה, מכוונת מטרה, אפילו עקשנית. אבל מאז גירושיה – לא, מרגע שהחליטה בחוסר היגיון על נישואיה החפוזים והמוטעים לדניאל פרידמן – הילדה היתה במצב מחורבן.
"פני ימינה בצהוב המהבהב," הוא אמר, אבל האיתות שלה כבר הופעל. במובן הזה, לפחות, היא עדיין ידעה מהי הדרך הנכונה.

איילת ולדמן נולדה בישראל (1964), אביה עלה לישראל ממונטריאול ב- 1948 ואמה ילידת ברוקלין, ב-1967 כאשר היתה בת שנתיים וחצי בעקבות מלחמת ששת הימים עקרה המשפחה לניו ג'רסי. ולדמן שבה וביקרה בארץ מאז מספר פעמים. ספריה של איילת ולדמן ´אמא רעה´, ´נקודת מפגש´, ´לונה זה ירח בספרדית´ ו´אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות´ יצאו לאור בהוצאת מודן.

X