אהבה בקאסל היל | לרכישה באינדיבוק
אהבה בקאסל היל

אהבה בקאסל היל

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: כ-120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25

זוכרים את ג'וסלין ובריידן מ"אהבה ברחוב דבלין"? הזוג הראשון בסדרת רבי המכר של סמנתה יאנג חוזר! והוא חוזר בנובלה מרגשת וסקסית, שחושפת את המריבות שבדרך לחתונה ואחר כך, ובעיקר, את הפיוס המתוק.

"אהבה בקאסל היל" היא נובלה בסדרת הרומנים רבי המכר הכוללת את אהבה ברחוב דבלין", "אהבה בדרך לונדון", "אהבה בסמטת ג'מייקה", ובקרוב מאוד – "אהבה בכיכר אינדיה".

ללקק את אצבעות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה בקאסל היל”

בקרוב…

פרק 1
הצעת הנישואין

אצבעותי נעו מהר אבל בשקט על מקשי המחשב הנייד שלי, וכיוונתי את אור המסך כדי שלא יסנוור יותר מדי. התעוררתי באמצע הלילה, ערנית לחלוטין ולהוטה לסיים את הפרק בכתב היד שלי, שבו אבי מתקדם סוף־סוף ביחסים שלו עם אמי. רוב מה שכתבתי היה מבוסס על השערות, מאחר שהכרתי רק את ההיסטוריה הבסיסית של היחסים בין הורי, אבל העולם שלהם, או העולם שהענקתי להם, השתלט עלי בחודשים האחרונים, ומצאתי את עצמי נהנית מהכתיבה כפי שלא נהניתי אי־פעם בעבר.
לעתים קרובות המשמעות היתה הילולות הקלדה ליליות, ולמרות העובדה שהייתי אובססיבית לגבי הסיפור שלהם, גם הייתי מודעת במיוחד לשותפי המתחשב למיטה, וניסיתי להתנהג כפי שהוא היה עושה, ולא להעיר אותו.
הקלדתי במשך קצת יותר משעה, ואז הגעתי לסופו של הפרק. אחרי ששמרתי את הקובץ, סגרתי את המחשב והבטתי בו למשך זמן־מה. נשמתי פנימה והחוצה באיטיות, באופן מאוזן, וכך שלטתי בפצע שבתוכי. כאב שיסע עמוקות את חזי כשחשבתי על אובדן הורי ואובדן אחותי הקטנה, בת׳, שסע שהתרחב והפך לחתך מייסר. לפני שנכנס לחי שותפי המתחשב למיטה, הייתי תופרת ואוטמת את החתך הזה ומורחת אותו בחומר מאלחש. עכשיו הרגשתי אותו. פשוט לא הנחתי לו להפוך לבור פעור שיבלע אותי.
בריידן עזר בזה מאוד.
שותפי המתחשב למיטה.
בין שאר הדברים שבהם עזר.
חייכתי והסתובבתי בכיסאי להביט בו בחדר האפל. גבו החשוף לא היה מכוסה, המצעים נמשכו עד מותניו, ורגליו הארוכות היו סבוכות בהם באמצע המיטה. אין לנו "צדדים". בריידן הוא מהמצטנפים — הוא התעקש שאנחנו לא זקוקים לצדדים.
אתמול עבר עליו יום מתיש. הוא צילצל אלי מאוחר, הסביר איך עבר מישיבה לישיבה, ואחרי זה גררו אותו למועדון הלילה שלו, "אש", בגלל איזה מקרה חירום, אלא שהתברר שזה לא בדיוק מקרה חירום אלא מקרה של הנהלה מחורבנת. כנראה כבר ישנתי כשהוא חזר הביתה, אבל לא הופתעתי להתעורר בזרועותיו. או מזה שהוא היה עייף כל כך שהוא לא התעורר כשחילצתי את עצמי מחיבוקו.
הבטתי בערגה בגבו השרירי ובזרועותיו החזקות, ורציתי להחליק בחזרה למיטה ולהתעטף בו. אבל משהבטתי בפרופיל פניו הישנים עצרתי את עצמי. פחדתי שאעיר אותו, וניכר היה שהוא זקוק למנוחה.
קמתי באיטיות כדי שהכיסא לא יחרוק, הלכתי בזהירות בחשכה אל המיטה, ובאיטיות רבה חזרתי לתוכה, כשאני מוודאת שאני לא מעירה אותו, גם בעודי מתכסה. נשכבתי על הצד עם יד מתחת ללחי והבטתי בו.
הוא יפהפה.
עצם זה שהבטתי בו גרם לסוג אחר של כאב להתעורר בתוכי.
זה גבר שנאבק ארוכות והתאמץ להשאיר אותי איתו, אפילו כשהייתי נחושה לעשות לנו השמדה עצמית. זה גבר שמבין שאני יכולה להיות קשה ועיקשת ומעט לא רציונלית (טוב, אולי לא רציונלית מעל ומעבר לנורמה), ובכל זאת אוהב אותי. אני לא הכי טובה בהבעת הרגשות שלי. העברתי זמן כה רב בהגנה עליהם כדי שלא אהיה חשופה לשיברון לב, שאפילו עכשיו אני לא בחורה מהסוג המשתפך והרגשני, שמסוגלת להגיד לבן זוגה מדי יום שהיא אוהבת אותו.
אבל בריידן יודע שאני אוהבת אותו.
אם כי לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא יודע עד כמה. אני תוהה אם הוא יודע שרק להביט בו ישן גורם לי להרגיש שמחה באופן מפחיד, אפילו קוצר נשימה. אני תוהה אם הוא יודע שאין שום צל של ספק שהוא הכול בשבילי.
בדרך כלל זה לא משהו שהייתי רוצה שמישהו ידע, משום שהמשמעות היא לומר את זה בקול רם, ואם הייתי אומרת את זה בקול רם ואז מאבדת את אותו בנאדם, לא הייתי יכולה להעמיד פנים שמעולם לא היו לי רגשות עזים כל כך כלפיו. אבל זאת אני הישנה. ד"ר פריצ׳רד, המטפלת שלי, לא תהיה מרוצה ממני אם אני אמשיך בקו מחשבה שכזה.
אני לא אהיה מרוצה ממני.
גרוע מזה, בריידן לא ישמח בי.
הצטנפתי מעט יותר קרוב, מהצורך הפשוט להרגיש את חום גופו על עורי. עיני צנחו אל פיו, פיו היפה, שעשה ואמר לי הרבה דברים יפים.
אני הכול עבור בריידן. אני יודעת את זה מפני שהוא אמר לי. הוא מעולם לא הניח לי לפקפק במשמעות שלי עבורו.
"יש איזו סיבה שאת שם ואני כאן?" הוא מילמל לפתע, כשעיניו עדיין עצומות.
נרתעתי לאחור לצליל קולו אבל עכשיו החלקתי קרוב יותר אליו וחייכתי. "אתה ער," לחשתי, כרכתי את זרועי סביב מותניו ושילבתי את רגלי ברגליו, בעוד הוא כרך זרוע חזקה סביב גבי והצמיד אותי אל חזהו המוצק. נאנחתי. מסופקת.
"אני ער כבר עשר דקות, ומחכה שתחזירי את התחת שלך שיהיה לידי."
גיחכתי בפקפוק בתגובה לנימה הממורמרת שלו.
ידו החמימה החליקה למטה על גבי, וליטפה את עכוזי לפני שחזרה לשייט במעלה עמוד השדרה שלי. "הצלחת לכתוב את מה שרצית?"
"אהה. גמרתי את הפרק."
"יופי, בייב. עכשיו תחזרי לישון."
חייכתי בשביעות רצון בצמוד לחזהו. "בסדר, איש מערות."
דקה או שתיים חלפו, ובדיוק כשבריידן התחיל לשקוע שוב בשינה, לחשתי, "אתה הכול עבורי. אתה יודע את זה, נכון?"
זרועו התקשחה סביבי למשמע דברי, ואז מצאתי את עצמי נדחפת לאחור, ואת עיניו קודחות בלהט לתוך עיני. אחרי שסקר אותן, פיו הישנוני התעקל בפינות. "את לא צריכה להתחנף אלי כדי לקבל סקס, בייב."
עיני חייכו. "רק עכשיו אתה נזכר להגיד? המידע הזה היה יכול לחסוך ממני חודשים של גילויי אהבה מעיקים."
בריידן, שעכשיו היה ער לחלוטין, הידק סביבי את זרועותיו, וכשהתהפך על גבו סחב אותי איתו, כך שהשתטחתי על חזהו ורגלי אכפו את מותניו. נימה של רצינות הופיעה במבטו כשהעביר את אגודלו על פי. משהו רטט בי, ואהבתי את זה שהוא מרגש אותי במידה כזאת. "אני יודע מה את מרגישה כלפי. הרגשות שלי כלפייך זהים. את אף פעם לא צריכה לדאוג שאת לא אומרת לי את זה מספיק, בסדר?"
הוא שוב התחיל עם האבחנות המדויקות שלו, על גבול קריאת מחשבות מבהילה. "אתה קורא מחשבות מבהיל."
הוא הרים גבה. "מבהיל?"
"באופן מדליק."
"יש אופן מדליק להיות מבהיל?"
"תחליק את היד שלך דרומה, ובטוח שהמבהיל יהפוך למדליק."
שיניו של בריידן הבזיקו בחשכה, וחיוכו הזדוני התניע את לבי. ידו נעה דרומה, במורד גבי, על פני התחת המחוטב שלי שהוא כל כך אוהב, ואל מתחת לכתונת הלילה שלי.
"עכשיו אני מדליק?" הוא שאל בקול נמוך ומרעים מרוב גירוי, בזמן שאצבעותיו חמקו אל מתחת לתחתונים שלי.
התקמרתי לתוך מגעו והשענתי את כפותי על חזהו. "בייבי, אתה לא יודע איך להיות משהו אחר."
המילים שלי גרמו לבריידן להתרומם, וחלק גופו העליון ניתק מהמיטה, כך שמצאתי את עצמי יושבת בחיקו כשחזינו צמודים היטב וזרועותיו מחזיקות אותי בחוזקה. שפתיו התחככו בעדינות בשלי, והוא הזיז אותי כך שהזקפה שלו פעמה בין רגלי. "את הורגת אותי במחמאות."
משכתי בכתפי, ותשובתי נלחשה בסמוך לפיו, "רק רציתי שתדע שגם אם אני לא אומרת את זה כל הזמן, זה לא אומר שאני לא מרגישה ככה."
הפעם הוא נישק אותי, עם הלשון והכול, עמוק ורטוב. כשהוא הניח לי לנשום שוב הוא הבטיח לי, "אני יודע." ידיו דחפו את כתונת הלילה שלי עד שהוא מצא את השוליים ומשך אותה מעל ראשי. מבטו הלוהט של בריידן עבר על פני גופי העירום, ועד מהרה מצאתי את עצמי על הגב, ואילו הוא פשט מעליו את מכנסי הפיג׳מה. "תאמיני לי שאני יודע."
***

הרוח חבטה בגבי, והעננים האפורים העצובים ששייטו מעלי שלחו אלי שרבוב שפתיים קטן ומתנצל. כשיצאתי מהדירה הבוקר, השמש יצאה ואני התלבשתי בהתאם למזג האוויר. הייתי עם טריקו דקה וזוג הסקיני ג׳ינס השחורים הכי טובים שלי. עכשיו איים לרדת גשם ואני רעדתי בחולצה שלי, תהיתי איך הצלחתי לתת לעצמי להשתכנע לצאת ככה, וניסיתי לא להיות מרוגזת כמו שהרגשתי.
אחרי הסקס המתודלק רגשית שהיה לי עם בריידן מוקדם בבוקר, הייתי מעט מופתעת למצוא אותו כל כך מוסח דעת כשהתעוררנו. נכון, הוא היה עייף מחוסר שינה, אבל זה מעולם לא מנע ממנו לשים לב למה שאני אומרת. למרות זאת, הוא מיהר למקלחת, גירש אותי (כן, גירש!) מחדר השינה שלנו כשהתלבש, נישק אותי נשיקה מהירה, אמר לי שאלי רוצה לבלות איתי את היום ושאני צריכה להתקשר אליה, ואז מיהר לצאת מהדירה.
זה הותיר אותי מבולבלת. הרגשתי שפיספסתי משהו.
במקום לשבת בבית בשבת ולהתבשל, הנחתי לאלי לשכנע אותי ללוות אותה. לפעמים נכנס לה לראש משהו שהיא פשוט חייבת לקנות או לעשות, והיא גוררת אותי בכל רחבי העיר לחנויות הקטנות העלומות האלה. הפעם נתתי לה לשכנע אותי לעשות הליכה של חצי שעה לבראנטספילד. אי־אז בשנים של טרום־קרמייקל, גרתי בבראנטספילד. זה אזור קיטשי קטן של העיר, עם חנויות קטנות קיטשיות. המקום פופולרי בקרב סטודנטים. הייתי אומרת שאני מתגעגעת אליו, אבל הוא לא סיפק לי חברה־הכי־טובה־מטרידה־באופן־מקסים כמו אלי, או את אחיה בריידן, האיש שכרגע הטריף את דעתי.
למסע לבראנטספילד היתה תכלית. או לפחות זה מה שאלי אמרה לי. מתברר שהיא עברה ליד בוטיק קטן שערך מכירה מיוחדת ל"נעלי וינטג׳ הכי מהממות אי־פעם", ואלי ייסרה את עצמה על זה שלא קנתה אותן. חזרנו לשם בניסיון למצוא את החנות, ויש לקוות שגם את הנעליים.
"את בכלל מקשיבה לי?" שאלה אלי, וחיוך מקניט נשמע בקולה כשבחנה אותי בעוד ששערה הבלונדיני הקצר מתעופף לתוך פניה.
"מובן מאליו." באמת הקשבתי. רוב הזמן. ידעתי שהשיחה עוסקת בחברה שלנו ג׳ו ובחבר החדש שלה, קמרון. "אמרת לי שלדעתך קם מתקדם מהר מדי עם ג׳ו?" שאלתי בנימה קלה של שאלה בתוך השאלה שלי, מאחר שלא הייתי בטוחה מדי אם זאת הנקודה שהיא ניסתה לחדד.
"קצת. לא נראה לך?"
בהחלט. "אהה." והיה נראה לי שכן. עם זאת, היתה לי תחושת בטן שקם בחור טוב. "אבל אני לא חושבת שזה דבר רע. למעשה, אני פחות או יותר חושבת שהוא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לה."
אלי משכה בכתפיה. "הוא מוצא חן בעיני. אני פשוט לא רוצה שג׳ו תיפגע."
הרמתי לעברה גבה. "ממתי נעשית כל כך… נורמלית?"
"נורמלית?" היא נעצה בי מבט יוקד. "את מתכוונת לא רומנטית? אני בהחלט מבינה שיש זמנים שבהם הרומן צריך להיות משני למציאות. ג׳ו עברה דברים קשים. עד כמה שאני חושבת שקם נהדר ועד כמה שאני מייחלת להם את כל הטוב האפשרי, אני מקווה שהוא באמת יהיה שם לתמוך בה. לקחת אותה לפגוש את ההורים שלו בסוף השבוע הזה? ככה הוא אומר לה שהוא רציני. אני מקווה שהוא מתכוון לזה."
למרות שהזהירות של אלי הפתיעה אותי, הבנתי מאיפה היא נובעת. יותר מדי בחורים שיחקו עם החברה שלנו, ג׳ו, מפני שהיא בחרה בהם מהסיבה הלא נכונה. במאבקה לטפל באחיה הקטן ובאמא האלכוהוליסטית שלה, ג׳ו תמיד בחרה גברים מבוססים כספית. קם לא היה אחד מהם. הוא היה מעצב גרפי בתחילת דרכו, שהתקבל לעבוד כברמן איתי ועם ג׳ו במועדון 39, פאב מרתף קטן ומהודר ברחוב ג׳ורג׳. הניצוצות החלו לעוף ברגע שהם הכירו, ובסופו של דבר ג׳ו זנחה את כל כללי הדייטינג המטופשים שלה כדי לתת צ׳אנס לבחור שנראה שרוצה אותה בגלל מי שהיא.
למרות שהבנתי את ההשגות של אלי, לא הייתי שותפה להן, ובסוף מצאתי את עצמי מוסחת מהחבר שלי בזמן שניסיתי לשכנע את אלי. "אני חושבת שהוא רציני. אני חושבת שיש להם קשר. אין מצב להאט דבר כזה כשאת פשוט מתאימה ככה למישהו. אלמלא הייתי כל כך עיקשת עם בריידן, בטח היינו סגורים וחתומים כמה שבועות אחרי שרק הכרנו."
חיוך צופן סוד ומסתורי שיחק על שפתיה של אלי.
מה את…?
"מה? אני מפספסת משהו? אמרתי משהו מצחיק?"
"לא," היא מיהרה לענות, ועיניה נישאו אל מעל הכנסייה האוונגליסטית הישנה. היא עצרה בחטף. "הגענו."
"לאן בדיוק?" הבטתי סביב. לא היו בסביבה שום נעלי וינטג׳.
אלי הביטה בשעון שלה ואז על תנועת הרכבים בצומת, ואז שוב בשעון, ואז שוב על הכביש…
"אלי?" לבי החל להלום כשאירועי היום החלו להסתדר במשבצות שלהם, כמו חלקים בפאזל. "מה בדיוק קורה פה?"
עיניה היו פעורות כשהישירה אותן אל עיני.
"אלוהים אדירים, אלי, מה העניין? את מחרפנת אותי."
אבל לשם שינוי שפתיה היו חתומות היטב. הלכה למעשה. הן היו מכווצות וסגורות חזק כל כך שהצבע החל לאזול מהן. עיניה נעו בחזרה אל הכביש, ומשראיתי את כתפיה צונחות בהקלה, עקבתי אחר מבטה.
היא חייכה אל מונית שחורה שהתקרבה לעברנו.
החיוך הנרגש בעיניים המנצנצות בחדווה טהורה הופנה אלי. "עכשיו אני הולכת."
אה…
סבתי על עקבי כשהיא חלפה על פני והלכה בחזרה לכיוון שממנו הגענו.
הרמתי את ידי בבלבול. "אלי?"
היא עדיין חייכה כשהביטה אחורה אלי מעבר לכתפה. היא הצביעה מאחורי, ואני הסתובבתי וראיתי שהמונית השחורה עצרה לידי.
הדלת נפתחה לרווחה, ואת פני קיבל מראה מפתיע, אבל תמיד מבורך.
החבר שלי.
"בריידן?" שלחתי אליו חיוך סקרני כשהוא התכופף לעברי. הוא לבש את אחת מחליפות שלושת החלקים המחויטות היקרות שלו שאני אוהבת. הנוכחית היתה בצבע אפור כהה, והותאמה באופן מושלם לכתפיו הרחבות ולגופו המחוטב. לראות אותו יושב במונית, בחליפה ההיא, במקום ההוא שבו נפגשנו בפעם הראשונה…
לבי עצר בפרפור כשעיבדתי סוף־סוף את העוז במבטו, ואת העובדה שרצפת המונית שבה ישב היתה זרועה בעלי כותרת ארגמניים של שושנים. שיט, שיט, פאק, פאק. חוסר הריכוז שלו הבוקר, זה שהוא גירש אותי מהחדר… הכול התחבר, והאוויר נשאב מריאותי משהבנתי מה המשמעות של כל זה.
"תיכנסי," הוא אמר בקול נמוך שלא השאיר פתח לוויכוח.
באיברים רועדים אחזתי בידו המושטת, כופפתי את הראש, והנחתי לו למקם אותי קרוב אליו על מושב המונית. "בריידן, מה בדיוק…" המילים שלי נקטעו כשהוא הציג קופסת טבעת מזמש אפור.
הכול סביבי נעצר.
לא היתה מונית, לא היו עלי כותרת של שושנים, לא היה נהג רעשני שחייך לעברנו דרך המראה האחורית, לא היתה תנועת רכבים חולפים… לא היה דבר מלבד בריידן וקופסת טבעת שסימלה עבורי רבות.
לפני שנים איבדתי את כל מה שהיה חשוב לי.
ומשאיבדתי את זה נותרתי אבודה.
עד שהגיע בריידן.
הוא קיבל ממני את הקרב של החיים שלו כשניסה לשכנע אותי שלאהוב אותו הוא הדבר הכי טוב עבור שנינו, אבל כשהוא ניצח, כשאני הבנתי בסופו של דבר את האמת הטמונה בכך, ידעתי שדרכנו לא תמיד תהיה חלקה. חשבתי שאם הרגע הזה יגיע אי־פעם, אני אחפש שקית נייר חומה לרכך את התקף החרדה שלי. להפתעתי המוחלטת, לא הרגשתי משהו דומה. נכון, הפחד נמצא שם. הפחד להיכנע… רק כדי לאבד אותו לאלמנט הבלתי צפוי של החיים. עם זאת, ההתרגשות שלי היתה חזקה וגדולה מהפחד. ההתרגשות שלי מכך שהגבר הבלתי אפשרי, המיטיב־הבחנה־מעבר־לרצוי־לו־עצמו, היהיר, העקשן, האדיב, האכפתי, הסקסי הזה, עומד לבקש ממני לבלות בחברתו את שארית חיי.
העיניים הכחולות הבהירות של בריידן זרחו ברגש כשפתח את קופסת הטבעת וגילה טבעת פלטינה פשוטה באופן אלגנטי, עם יהלום בחיתוך פרינסס משובץ במעמד עם אבן קטנה משני הצדדים.
זה היה כל כך אני.
שיט, הוא מכיר אותי טוב מדי. אל תבכי, אל תבכי!
"ג׳וסלין," קולו היה מחוספס, כאילו הוא נאבק להפיק את המילים. "את החברה הכי טובה שלי. את הכול עבורי. אני אוהב אותך ורוצה להיות איתך תמיד. תתחתני איתי. אני מבטיח שאנסה לא לדפוק את זה אם גם את תבטיחי לנסות לא לדפוק את זה."
פרצתי בצחוק, ודמעות זלגו ממני ללא הוראה כשהינהנתי, נטולה לחלוטין יכולת דיבור. חיוך ענק הפציע על פניו של בריידן, ואני התקרבתי אליו מתוך צורך להרגיש את פיו צמוד לשלי. הדמעות שלי התערבבו בנשיקה הלוהטת שלנו, וכשהוא הרפה ממני לבסוף, שנינו היינו מעט חסרי נשימה. הוא אחז בידי הרועדת וענד את הטבעת על אצבעי. שנינו הבטנו ביהלום הנוצץ על ידי השמאלית. בטני ולבי עשו שמיניות פראיות.
שילבתי את אצבעותי באצבעותיו, לפתי בחוזקה את ידו והבטתי בפניו האהובים.
"אני אוהבת אותך," לחשתי בצרידות. "אתה האדם שאני הכי אוהבת." הדמעות שוב עירפלו את עיני. "ואם אתה אי־פעם תספר למישהו שאני בכיתי במעמד הזה, אני אמנע ממך סקס שנה."
הצחוק החם החזק שלו התפשט בקרבי כשכרך סביבי את זרועותיו והצמיד אותי אליו. הידקתי את זרועותי סביב כתפיו, ורעדתי בציפייה מענגת כשמילמל בצמוד לפי, "אני רוצה לראות אותך מנסה."
איש מערות שחצן ויהיר. "הנישואין יאיידו ממך את היהירות," מילמלתי.
"הדבר היחיד שיאייד ממני את היהירות זה אם את תזייפי אורגזמה. ולא נראה לי שזה יקרה בזמן הקרוב."
"הממ." חיככתי את אפי באפו, והעקצוץ בין רגלי נעשה יותר ויותר עיקש. "יש בזה משהו, מר קרמייקל."

סמנתה יאנג היא סופרת סקוטית. ספרה אהבה ברחוב דבלין היה לרב־מכר וכבש את לבבות הקוראים בארץ ובעולם. אהבה בדרך לונדון ואהבה בדרך ג'מייקה, ספרי ההמשך, שלו, זכו להצלחה אדירה. בקרוב יראה אור ספר נוסף בסדרה, אהבה בכיכר אינדיה.

X