אהבה באינטרנט | לרכישה באינדיבוק
אהבה באינטרנט

אהבה באינטרנט

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 50
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 19.9
- 19.9

אשלי מסטון היא אימא לשניים ועקרת בית משועממת.

היא מרגישה שהיא מבזבזת את חייה על כביסות, הדחת כלים ובישולים.

האם היא הקריבה יותר מידי עבור משפחתה הצעירה?

כשהיא מיואשת מחייה השגרתיים והנלעגים (לדעתה), מחליטה אשלי לחפש לעצמה עניין וריגוש באינטרנט.

אשלי מקווה ששם, בחוץ, באינטרנט, מחכה לה הגבר, האחד והיחיד – המאהב החלומי והמושלם שלה.

כשבסופו של דבר היא מוצאת מישהו והעניינים מתחילים להתקדם ביניהם…היא עומדת ללמוד את הלקח של החיים שלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה באינטרנט”

בקרוב…

האזעקה יבבה באוויר, עולה ויורדת והעירה את אשלי.
זאת לא הייתה פעם ראשונה שזה קרה, והיא ידעה שזה מגיע מהבית השכן, של לינדה. יש להם חתולה ג'ינג'ית שקופצת אל השיש במטבח ומפעילה את צופר האזעקה כמעט בכל לילה. היום הצטרפו ליללות האזעקה גם נביחות הכלבה החדשה של אשלי, זו שקנתה בשבוע שעבר בקניון.
כשאשלי הגיעה לקניון היא ראתה ברחבה הענקית נערה ולצידה סלסילת קש, כשבתוכה חמישה גורים משגעים. היא ירדה על ברכיה ומבלי לחשוב הרבה בחרה גור בכתמי שחור-לבן וכבר באותו רגע החליטה ששמו יהיה יין ו-יאנג. כמה שעות מאוחר יותר התקצר שמו ל-יאנג  והסתבר שזו נקבה.
כשהגיעה הביתה ויצאה עם הכלבה, הביטה בה לינדה וצחקה.
"מאיפה משיגים כלב כזה, מוכתם בשחור ובלבן מדויקים כאלו?" ובנשימה אחת הוסיפה: "חבל, כדאי שתיפטרי ממנו לפני שהילדים יראו אותו ויתקשרו אליו, כי לא תצליחי לחנך אותו," ומייד נכנסה לביתה וטרקה את הדלת.
אשלי לא אהבה את לינדה. תמיד היה לה מה להעיר. ג'ייקוב, בעלה, היה מציע לאשלי פשוט להתעלם ממנה ולנסות גם להתחמק ממפגש איתה.
"אבל לפעמים יש לה אמירות מעניינות," ענתה אשלי אבל ג'ייקוב טען שלא ייתכן שלאישה משועממת כזאת יהיו דברים מעניינים, כי אחת כזו, שאין לה עניין בחיים, תמיד תדחוף אפה לענייני אחרים.
יאנג נבחה שוב ואשלי העיפה מעליה את השמיכה וגררה עצמה כדי להשתיק אותה.

היום הייתה אשלי לבדה בבית, עם שני ילדיה. ג'ייקוב טס אתמול בבוקר להוריו, שגרים בסן חוזה.
האמת הייתה שאשלי עצמה עודדה אותו לטוס אליהם למין חופשה.
היא ידעה שזו לא תהיה ממש חופשה, כי היא מכירה את ג'ייקוב. הוא לא היה טיפוס שישכב על החוף להשתזף וגם לא יצוף על המים כשהוא אוחז בכוס קוקטייל. ג'ייקוב היה איש שיטרוף סטייקים וישתה בירות וישכח מההערות שלה לגבי מימדי הכרס שלו שהחלה לגדול. היא ידעה שג'ייקוב יצא להליכות ארוכות, כמו שהוא רגיל, יישן אצל הוריו וישחק המון ב'שבץ-נא'.
לפני שנישאו היו להם ויכוחים בנושא המקום שבו יגורו. ג'ייקוב רצה לגור בסן חוזה, סמוך להוריו, ואשלי התלבטה אם להישאר בלוס אנג'לס, ליד הוריה.
הדילמה החלה כשראתה מה מציעה לה סן חוזה, עיר ילדותו של ג'ייקוב. בימים שבילו שם היא נהנתה מאוד מהקיצוניות שבין בניני המשרדים המעוצבים לעומת שכונות העוני. היא אהבה לטייל בקניונים הנוצצים ולהביט ברכסים הירוקים מסביב. זה נכון שענן הפיח כיסה את הכל והוא למעשה היה הגורם שהכריע לבסוף לוותר על העיר הזאת.
האזעקה פסקה בבת אחת ואורות מכונית השמירה השכונתית הבהבו בכחול והאירו על שלולית שתן חדשה שהכלבה השאירה בסלון. אשלי הדליקה אור וגילתה את אמילי בת השלוש, מחזיקה באוזנו היחידה של הדובון החום שלה ובוהה בה בעיניים טרוטות.
היא ליוותה אותה למיטה, כשהיא ממלמלת אליה בעייפות: "מתוקה שלי, מה קרה, האזעקה העירה אותך?" וכשכיסתה אותה הרהרה לעצמה שגם לה לא היה מזיק לצאת למין חופשה קצרה, רק ידעה שג'ייקוב לא יציע לה את זה אף פעם והיא גם אף פעם לא חושבת על זה.
באשלי בער משהו אחר. מה? את זה היא לא בדיוק הצליחה להגדיר. פשוט נמאס לה מהמצב וגם אין לה לאן ללכת. אימה או אחותה גרות במרחק של עשר דקות נסיעה במכונית ואין סיכוי שהיא תישאר לישון אצל אחת מהן. הן, שתיהן, נשים משעממות ומשועממות ועסוקות בחייהן הלא-מעניינים.
אמילי הקטנה יבבה ואשלי שמעה אותה משתעלת בשיעול עמוק והיא יצאה למטבח להביא לה כוס מים. בדרך לחדר היא שחזרה לעצמה מה גרם לה להציע לג'ייקוב לנסוע להוריו.
הקטנה הושיטה לאימה את הכוס ואשלי כיסתה אותה בהיסח הדעת והעבירה יד אוהבת על תלתליה. במשך כל הלילה שמעה את אמילי משתעלת.
האמת שמה שקרה שלשום בלילה, כבר קרה פעמים רבות, אבל הפעם היה להם ויכוח חריף יותר.
זה התחיל מזה שבשמונה ורבע ג'ייקוב התקשר אליה ממכוניתו, כדי להודיע שיגיע מאוחר הביתה. אשלי שונאת כשהוא מודיע לה שהוא מאחר. הוא אמר שיש עומס תנועה מטורף בכביש ושאי אפשר להאמין כמה זמן הוא כבר עומד על מקום אחד.
היא רצתה לשאול אותו למה הוא לא יצא יותר מוקדם, או למה הוא לא נסע בדרך אחרת, אבל לא שאלה אותו כלום.
ביתם של אשלי וג'ייקוב שכן סמוך לרכס הרי סנטה מוניקה שחצה את העיר. הרכס גרם לכך שהיו באזור רק שלושה כבישים מרכזיים שקישרו בין שני חלקי העיר ולכן היה נתון לפקקי תנועה אדירים. אחר כך האזינה לדיווחי הרדיו ושמעה שבאמת מדובר בסיוט רציני ובפקקים נוראיים, אבל כשהוא נכנס הביתה היא הייתה מתוחה ולא קמה לקראתו.
"הי, שלום גם לך, מה קרה, למה הפנים החמוצות האלו?" הוא שאל, "את הרי יודעת שבדרך הביתה יש לי כל הזמן פקקי תנועה."
בדרך כלל היא לא מתווכחת ולא עונה, אבל הפעם היא ענתה לו שדווקא בגלל זה הוא היה אמור לברר לפני הנסיעה את המצב בכבישים.
"אבל את יודעת שאין סיכוי שאגיע הביתה בלי לשבת שעות בפקק. מה קרה פתאום? מה אני אמור לעשות במקרה כזה?"
"מצידי, אפילו תתפוס הליקופטר ותטוס הביתה," אמרה, ולא הביטה בו.
אשלי ידעה שהוא עובד קשה ונוסע למרחקים בכל יום, אבל זה לא מנע ממנה להגיד לו עכשיו:
"אתה יודע, זה רק סימן בשבילי שאתה לא אוהב אותי יותר. זו בעצם הסיבה שאתה לא מתאמץ להגיע הביתה יותר מוקדם!"
גם ג'ייקוב היה עייף ועצבני ולא היה מסוגל באותו רגע להרגיע אותה. הוא גם לא היה מסוגל לקלוט איך עובדה פשוטה, כמו פקק תנועה, יכול להשפיע על אישתו להחליט שהוא כבר לא אוהב אותה. הוא התקרב כדי לחבק אותה, אבל היא נרתעה ודחפה אותו. מייד התיישב ליד השולחן והיא הגישה לו אוכל בדממה.
הוא סיפר לה בעייפות על אירוע שהרגיז אותו בעבודה, על הבוס שלא נותן לו מנוחה ושכבר נמאס לו, לג'ייקוב, מהנסיעות הארוכות האלו. באותו רגע נפלט לאשלי, בלי לחשוב בכלל, שאולי כדאי לו לצאת למין חופשה קצרה, אבל לבדו, כי לה אין חשק לצאת.
האמת הייתה שאשלי קיוותה שהוא יתנגד ולא יסכים לצאת. לה היה חשוב לדעת שהוא רוצה לצאת רק איתה, אבל ג'ייקוב לא קלט את זה ופשוט הסכים להצעתה.
"כן," הוא אמר, "באמת מתחשק לי להיות ב-סן חוזה. אני מתגעגע למשפחה ולהורי," וכעבור יומיים ארז כמה דברים בתיק ונסע.
בתשע בלילה הוא התקשר כדי להגיד לה לילה-טוב. הוא סיפר שאחיו ואחותו הגיעו היום לפני הצהריים ועזבו לפני כמה רגעים.
"אוהב אותך, מתוקה. את לא יודעת איזה תודה מגיעה לך על זה שהסכמת לתת לי לנסוע לכאן."
אשלי פלטה נשיפה. (אוף, היא לא הרגישה פנויה להשתפכות שלו). היא שמעה אותו צוחק ואומר שיש לה היום חלק במצוות כיבוד אב ואם שלו ושהוא כבר מתגעגע אליה ולילדים.
אשלי וג'ייקוב מסטון היו נשואים כמעט אחד עשרה שנים.
משפחת מסטון הייתה משפחה טיפוסית אמריקאית. הבית שלהם, בעל שתי הקומות, שכן בפרבר של לוס אנג'לס. כאן היא נולדה וחיה. היא אהבה את העיר הזאת, העיר המאוכלסת ביותר בקליפורניה, עם הבקעות הרחבות שבדרום המדינה הזאת, עם ההרים שמקיפים אותה, העמקים, היערות והאוקיינוס הפסיפי, שאליו היו נוסעים בילדותה.
במשך השנים התפתחה ושגשגה בעיר הזו תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה של ארצות הברית. זה גרם לה ולחברותיה המתבגרות לחלום ולתכנן את עתידן בתעשייה הזאת.
רובן חלמו להיות שחקניות מפורסמות אבל אשלי הייתה מפוכחת. היא ידעה שהיא לא כל כך יפה, גם לא כל כך חטובה ולכן תכננה להשתלב בה ככותבת תסריטים. אחר כך החליטה שאולי יותר טוב אם תהיה בימאית או אפילו מפיקת סרטים. היא קראה ספרים והתעניינה בהיסטוריה של העיר הזאת וציפתה להפוך למפורסמת וידועה בזכות הידע שלה, לא פחות מחברותיה שהיו כולן יפות ממנה.
היא קראה שהעיר הזאת נקראה בתחילה בשם ששעשע אותה.
"El Pueblo de Nuestra Snora Reina de los Angeles de la Porciuncula" שפירושו היה: "העיר של גבירתנו, מלכת המלאכים, על חלקת האדמה הקטנה."
בנם הבכור, דניאל, נולד בשנה השנייה לנישואיהם. אחרי לידתו חזרה אשלי למשרד רואי החשבון "ג'פרי את ג'פרי," שנמצא במרחק של כעשר דקות הליכה מביתם. זה היה למעשה השיקול היחיד שגרם לה לחזור לעבודה.
בתקופה הזאת הייתה חוזרת לדבר ולהתרפק עם ג'ייקוב על תוכניותיה משנים קודמות.
זה קרה יום אחד כשהציצה לאחת ממגירות השידה שלה, שם שמרה משהו שכתבה פעם. לפני שנים הפכה את אחד הספרים שאהבה לתסריט של ממש, אבל גנזה אותו במגירה שלה, יחד עם שאר תוכניותיה. עברו אומנם שנים מאז, אבל זה תמיד פיעם בה.
כשהייתה יושבת עם ג'ייקוב לצפות בסרטים העירה מידי פעם שהיא הייתה עושה את הדברים אחרת, וציפתה לשמוע מה אומר בעלה. מכיוון שהוא לא הגיב היא סיפרה לו שקראה על קורס מתקדם לכתיבת תסריטים ושאלה מה דעתו על כך, אבל ג'ייקוב התחמק מתגובה כי הוא לא היה מעוניין שאשלי תצא ותפתח לעצמה קריירה, במיוחד לא בתחום הזה.
ג'ייקוב היה איש של בית, איש של משפחה, ולכן אמר שטוב לו ככה ושישנם דברים שצריכים להבין שזמנם כבר עבר, נגמר וזהו.
לא, אשלי ממש לא הסכימה איתו. כשהמשיכה לדבר על הנושא והתעקשה לקבל ממנו תגובה הוא היה עונה תשובות, כמו: "אולי פעם, נראה…" או: "כשיבוא הזמן, וכשדניאל קצת יגדל." כשהיא המשיכה להתעקש ולדבר על זה הוא הוסיף ואמר: "יש לך מקצוע אחר וחבל על הזמן ועל הכסף שלנו."
ככה נשארו פני הדברים (וגם אשלי עצמה לא הייתה מספיק החלטית והשאירה אותם בצורה כזאת).
כמעט שש שנים אחר כך נולדה אמילי ואשלי החליטה להישאר בבית עד שימלאו לילדה שנה. אבל זה לא מה שבאמת קרה כי היא נשארה לבסוף בבית ולא יצאה לעבוד.
יום רדף יום, כשכל יום דומה לשאר הימים. בכל בוקר, כשקמה, לא היה לה בשביל מה להסיר את הטרנינג או להחליף אותו לבגד יפה, שיתאים לעיניה הירוקות. גם לא היה צורך להתאפר, כי לאן היא הולכת? היא נשארת בבית, בין הכיור לבין מכונת הכביסה.
לפעמים הייתה אשלי מתיישבת מול המראה בחדרה ומהרהרת אם זה טיפשי יהיה עכשיו למרוח סומק או לצייר קו שחור מסביב לעיני השקד שלה. היא ידעה שבעוד רגע היא תקום לנקות, למלא בגדים במכונת כביסה ואחר כך תבשל צהריים לילדים שיגיעו הביתה.
תמיד סיימה את הרגעים האלו כשהיא שולחת חיוך קצר למראה שעל הקיר ואוספת את שערה היפה לזנב סוס. פסי הבלונד הטבעי שהיו משובצים בו, (שעליהם הייתה פעם גאוותה), נבלעו בגומייה שכרכה על השיער האסוף.
לאחר שנולדה אמילי, היו ימים שאשלי יצאה עם מארי, חברתה, שגם היא הייתה אם לפעוט. השתיים היו קובעות לצאת לקניון. שם הן היו סוקרות את חלונות הראווה ונכנסות למדוד בגדים או נעליים.
הריגוש היחיד שזכרה מאותה תקופה היה לפני כשנתיים, כשהתיישבה על כיסא גבוה, מול דיילת איפור של חברת "לוריאל" וקיבלה ממנה טיפוח אישי. יש לה צילום סלפי עם הדיילת היפהפייה והמטופחת, שגלש כבר מזמן ונעלם למעמקי הטלפון הנייד שלה.
היא זכרה שבאותו יום חזרה בהרגשה נפלאה הביתה ומיהרה לסיים עם עבודות הבית הרגילות. היא השכיבה את אמילי הקטנה לישון, הכינה ארוחת ערב והמתינה לג'ייקוב.
הוא, כרגיל, הגיע מאוחר, עייף עד מוות מיום עבודה מתיש ומהנסיעה הארוכה, ואפילו לא הבחין בפניה המטופחות של אישתו. רק התיישב לשולחן והביט בצלחת שהניחה לפניו. טעם מעט והתנצל שהוא לא כל כך רעב כי בדיוק היום היה להם אירוע קטן בעבודה.
"איזה אירוע"? היא שאלה (משתדלת לתפוס את מבטו ולחייך אליו בשפתיה המשוחות בוורוד), והוא סיפר שאכל קוראסון קטן ושתה כוסית או שתיים לחיי אווה, (השנואה עליו), שהייתה הבוסית של המחלקה השניה.
בבוקר, כשראתה את הכרית שלה צבועה בצבעי הקשת של האיפור שנמרח עליה, נזכרה באכזבתה.
האמת הייתה שאשלי כבר איבדה מזמן את התחושה של 'להיות נחשקת' וגם כבר לא ציפתה לזה, ומה שקרה למחרת רק חידד את הדברים בהרגשתה.
גם למחרת בערב חזר ג'ייקוב 'לא-רעב', ואמר משהו על ישיבת וועד. הוא סיפר לה שהנושא היה קליטת עובדים חדשים, או משהו דומה, ושם הוגש להם כיבוד קל.
אשלי האמינה לו, אבל לעצמה היא חשבה למה ג'ייקוב לא מצא לנכון להתקשר אליה, כדי שהיא לא תמתין לו עם ארוחת הערב (כשהיא למעשה שוכחת איך היא כועסת עליו תמיד כשהוא מודיע לה שהוא מאחר).
אחר כך הוא התיישב מול הטלוויזיה בסלון והצביע על שלולית שנצצה על הרצפה.
"הנה, תראי, יאנג שלך הביעה כאן את דעתה," אמר והוסיף: "היא כבר כמעט שבועיים אצלנו ועדיין לא מחונכת. לא נמאס לך לנקות אחריה?"
כשסיים לדבר הוא קם בעייפות וניסה לשכנע אותה לבוא איתו לישון, אבל היא לא הסכימה להצטרף אליו, כי היא כעסה עליו, כעסה מאוד, ולא ידעה להגדיר כרגע מדוע.
היום אשלי הייתה לבדה.
היא חזרה למיטה, כיסתה בשמיכה רק את רגליה אבל לא הצליחה להירדם. היא הדליקה את המנורה לצידה והציצה בשעון. כמעט שתיים. היא התיישבה על המיטה, ייצבה את הכרית מאחורי גבה ונשענה עליה.
על השידה היה מונח ספר פתוח, שכבר יותר משבוע קראה בו. את הספר הזה ראתה כשהציץ מתיקה הקלוע של דבי, חברתה, כשהשתיים נפגשו. על הכריכה נראתה אישה, יושבת על כיסא מנהלים ומשוחחת בטלפון. דבי סיפרה לה את קיצור העלילה ואשלי הוקסמה ממנה.
זה היה סיפור על אישה שנבחרה ליושבת ראש הוועד והפכה במקום עבודתה לסמכות עליונה, לדמות שהכל התנהל ונשק על פיה. האישה שבספר הייתה נשואה לבעל אוהב ומפנק, אם לבן ובת, ואשלי מצאה את עצמה בודקת את עצמה לעומת האישה הזאת. אשלי קנאה בכבוד שההיא קיבלה, בחייה המעניינים והמלאים והשוותה אותם לחיי השיגרה היומיומיים שלה ואחר כך גם לבעלה, שתמיד היה טרוד בעבודתו.
עכשיו היא הביטה בכרית הריקה שלצידה ודיברה לעצמה.
"מה יש לי עכשיו? כלום." היא החזירה את הספר לשידה, כיבתה את האור ועצמה עיניים.
פתאום כל כך התגעגעה למשהו אחר והרגשת הבדידות צרבה את נשמתה, וכמו תמיד, היא פשוט ברחה אל מחשבותיה.
כבר תקופה ארוכה פנטזה אשלי וחלמה על מישהו שיצרה בדמיונה. היא חלמה על דמות של גבר, אחד ומיוחד, כזה שמילא את נשמתה והשאיר אותה ערה למשך שעות.
לדמות הזאת לא היו פנים. אשלי המציאה בדמיונה איש שאהב בדיוק את הדברים שהיא אוהבת, שחשב תמיד כמוה ואחד שלא היו לו חיים בלעדיה. האיש גם הבין וידע מה נכון להגיד לה ומתי להניח לה לנפשה. הכי חשוב שהוא היה תמיד זמין בשבילה ומסור רק אליה. זה היה נסיך חלומותיה. כרגע העלתה אותו שוב למחשבותיה ונרדמה בחיוך ענק.
בבוקר התעוררה כשאמילי והכלבה קפצו עליה.
עדיין הייתה חשיכה בחוץ ואשלי הדליקה את האור והביטה בביתה הקטנה. לחייה של הילדה היו סמוקים מאוד ונזלת הייתה מרוחה על כל פניה החמודים. אשלי הצמידה שפתיים למצחה וחשה שיש לה חום. טוב, אז אין ברירה, היום היא לא תשלח אותה לגן סופיה. הילדה השתעלה בשיעול עמוק ואשלי תהתה אם כדאי לגשת איתה למרפאה.
בחצי השעה הבאה העירה את דניאל, עודדה אותו לשטוף פנים ולצחצח שיניים, מרחה פרוסה בדבש (הוא לא אהב ריבה וגם לא שוקולד למריחה) ושלושתם נכנסו למכונית.
כשחזרה עם הילדה הביתה צלצל הטלפון. זו הייתה לינדה, השכנה. אשלי הרימה גבה בהפתעה, כי זו פעם ראשונה שלינדה התקשרה אליה. לינדה דיברה בכעס.
"הגורה שלכם, זו המוכתמת בשחור ובלבן, משכה בגדים מחבל הכביסה שלנו וקרעה אותם."
אשלי לא זכרה שיאנג הקטנה יצאה החוצה והחלה לחפש אותה עכשיו בין החדרים, כשהטלפון עדיין צמוד לאוזנה. היא מצאה אותה משתעשעת עם גרב ששלפה מארגז המלוכלכים באמבטיה ושמעה את לינדה ממשיכה לדבר.
"זה נכון שהיא עדיין גורה, אבל היא נמצאת באחריותך ולכן את צריכה לפצות אותנו על הבגדים הקרועים."
"היי, לינדה, אין סיכוי בעולם שהכלבה הזאת הגיעה עד לכביסה שלכם. היא גם לא יוצאת החוצה לבד."
את לינדה זה לא שכנע והיא רתחה מזעם.
"תקשיבי לי, גברתי, אם את מטפלת בכלבה שלך כמו שאת מטפלת בבעלך – זה רע מאוד," ואשלי השתתקה באימה.
היא ישבה לחשוב על הדברים ששמעה עכשיו והחליטה להתקשר לאימה. היא סיפרה לה שג'ייקוב טס להוריו ואחר כך גם סיפרה על ההערה של לינדה, השכנה.
אימה המהמה ואמרה שאולי יש משהו בדברי השכנה, והוסיפה משפט חכם, שלא התאים לה כל כך, אבל הרגיז את אשלי.
"אל תשכחי, אשלי שלי, שאורח לרגע רואה כל פגע, אז תחשבי שוב על מה שהיא אמרה לך."
אשלי סיימה במהירות את השיחה הלא-מפרגנת ולא-מעודדת הזו.
היא ידעה שאימה אוהבת אותה, אבל יחד עם זאת לא הצליחה אף פעם לקבל ממנה גיבוי. למרות זאת היא לא למדה את הלקח ובכל פעם ניסתה לשתפה מחדש, ובכל פעם התאכזבה.
אמילי הקטנה התרפקה עליה, חמה ועייפה. הילדה השתעלה חזק ואשלי התקשרה למרפאה וקבעה להגיע לשם בצהריים.
בשעות הבוקר המאוחרות התקשרה מארי, חברתה, והתעניינה מדוע אשלי לא הגיעה היום לבריכה בקאנטרי קלאב, והוסיפה גם שדארין, הבחור ששוחה איתן בבריכה, חיפש אותה והתעניין למה אשלי לא הגיעה היום, ואשלי קראה בהתרגשות.
"באמת? דארין? תישבעי. הוא ממש שאל עלי? מה בדיוק הוא שאל? נסי להיזכר."
מארי צחקקה, נהנית מההתרגשות של אשלי וניסתה לצטט מה בדיוק הוא אמר.
"חכי, תני להיזכר. נדמה לי שהוא שאל משהו כמו: 'מה קרה לחברה שלך, ההיא עם העיניים הירוקות'." אחר כך סיפרה לאשלי בדרך אגב שהיא מתכתבת איתו בפייסבוק ושמו דארין מאס.
למרות שאשלי לא שמה לב שדארין למעשה אפילו לא זכר את שמה, זה גרם לה להרגיש פתאום מחוזרת. מרגע שסיימו את השיחה עלה מצב רוחה ואפילו את המקלחת לאמילי היא עשתה בהנאה, למרות שהילדה צרחה והתנגדה נמרצות להתפשט.
במשך שעות הבוקר היא גלגלה במחשבתה שוב ושוב את העובדה התמימה שמישהו מחפש  אותה ומצב רוחה השתפר. היא בישלה את ארוחת הצהריים בחשק רב ותלתה כביסה תוך כדי שירה. בחדר המשחקים היא מצאה שלולית שתן נוספת, כמעט יבשה, ושטפה את הרצפה בכל החדרים. אחר כך הוציאה את הגורה לטיול קצר, כשהיא מקווה שתצליח לגרום לה להבין שהיא חייבת לעשות את צרכיה בחוץ.
כל אותה עת גלגלה אשלי שוב ושוב את השיחה שלה עם מארי.
האמת הייתה שאשלי אפילו לא זכרה איך נראה הבחור מהקאנטרי, כי הם שחו במים ורק לשניות ראתה אותו עולה מהם לשפת הבריכה. רק זכרה את גופו החסון, את עורו הכהה שהבריק מהמים, כשרץ לחדר הכושר. פתאום נזכרה שמארי אמרה שהיא בקשר איתו בפייסבוק.
אשלי לא הכירה את הפייסבוק וקראה לדניאל, בנה. בעשר דקות פתח דניאל לאימו דף, הסביר לה איך מבקשים חברות ואיך גולשים בו ובדקה הבאה כבר עבר למשחקיו במחשב.
בערב, אחרי שהשכיבה את אמילי לישון, התיישבה מול המחשב. היא הציצה לבדוק אם בנה לא מסתכל ורשמה את השם: 'דארין מאס.'
דמותו הכהה התגלתה לעיניה והיא לחצה על המילה "חברים," כדי לבקש ממנו חברות.
הייתה לה הרגשה כאילו היא מתכוננת לדייט והיא התרגשה כמו נערה. עכשיו ישבה אשלי והמתינה, אבל כלום לא קרה, והיא עברה לסלון, לראות אם יש תוכנית בטלוויזיה. מכיוון שלא הייתה כזו היא החליטה לישון היום מוקדם.
למחרת בבוקר הזדרזה לפתוח את הפייסבוק, אבל עדיין לא הגיעה תשובה או אישור מדארין. מייד רשמה למארי שאלה בנייד:
"מדוע דארין לא חוזר אלי בפייסבוק ולא מאשר חברות?"
במקום תשובה רשמה לה מארי שהיא יוצאת עכשיו לבית הקפה שלהן ושהן, החברות, מחכות לה.
כבר כמעט חודש לא נפגשה אשלי עם חברותיה, דבי ומארי, בקפה השכונה, "קפה ארומה".
מהחדר נשמע שיעולה העמוק של אמילי ואשלי היססה. מצד אחד אמילי לא מרגישה טוב, אבל מצד שני – הפגישות האלו היו למעשה הבילוי היחיד בשבילה. חבל היה לה לוותר על הפגישה היום, כי היא אחת מהרגעים שהוסיפו עניין לחייה המשמימים. היא לא ידעה מה להחליט.
כדי להעביר את הזמן נכנסה לפייסבוק לבדוק אם הגיע אישור חברות מדארין, כשלפתע ראתה פוסט של קבוצת מוסיקה, והתלהבה.
לפני נישואיה, וגם אחריהם, בתקופת הריונה עם דניאל, השתתפה בקבוצת מוסיקה. חברי הקבוצה היו מופיעים בבתי החולים, בבתי אבות או במתנ"סים שכונתיים והתחלקו ביניהם בתפקידים. חלקם עזרו להקים מקהלות וחלק אחר עסקו בהקמת תזמורת מתוך אנשי המקום. היא השתתפה בקבוצה הזו שעודדה אותם גם לנגן.
הזיכרון של אותם ימים העלה חיוך על שפתיה, אבל היה לה ברור שזו תקופה שחלפה לבלי שוב. היום אין סיכוי שתמצא זמן וכוח להופעות כאלו, אבל נשארה בה אהבה גדולה לפעילות המוסיקלית הזאת ולכן המשיכה לשוטט בסקרנות בדף הקבוצה.
לפתע ראתה תמונת גבר בהיר שיער, שמבטו היה כחול ותקיף. דמותו מצאה חן בעיניה והיא לחצה עליה.
שמו היה וויליאם גראנינג. אשלי גלגלה את שמו על לשונה ואפילו הצליל של שמו נשמע לה ערב באוזנה הפנימית. מיד שלחה אליו בקשת 'חברות', כשהיא מקווה שהבחור הזה יחזור ויאשר אותה כחברתו הוירטואלית. היא הרהרה שאם וויליאם נמצא בין חברי קבוצת מוסיקה הרי שכנראה מובטח שיהיו להם נושאי שיחה מעניינים ואולי אפילו הם יאהבו את אותם דברים. אשלי תמיד אמרה שמוסיקה היא תקשורת ותקשורת היא מוסיקה, אז אולי הוא נשלח אליה משמים.
בדף שלו ראתה סרטונים שהוא שיתף. בכולם היו שירים שמושמעים ברדיו אך המכנה המשותף לכולם היה האינטימיות, האהבה והחברות. מיד החליטה שזהו זה, שהיא פגשה ומצאה היום אדם רגיש, כי אם הוא אוהב מוסיקה זה סימן שהוא טיפוס שיבין אותה. כן, זה מתאים לה מאוד וזה גם יהיה אדם אמיתי ולא גבר דמיוני.
בטלפון שלה נשמע צליל של כניסת הודעה והיא הציצה בה.
"את מגיעה?" היה רשום בה ואשלי השיבה ב-"כן" קצר…

ורדה פוקס נולדה והתבגרה בצפון תל אביב. לאחר נישואיה עברה להתגורר עם משפחתה במושב.

היא סיימה סמינר ועבדה כמורה, תוך לימודיה לתואר ראשון במגמת ייעוץ חינוכי, ועברה להיות יועצת חינוכית בחטיבות הביניים. השלימה את התואר השני בטיפול משפחתי וסיימה דוקטורט במדעי ההתנהגות.

לאחר פרישתה לגמלאות קיבצה את הסיפורים שהדהדו בראשה במשך שנים, ופרצה עם ספר הביכורים שלה "חטופים", שלימים הוסב שמו ל-חטופה, והוא קיבל את ברכת נשיא המדינה. אחריו פרסמה את אסטרי – ספר פנטזיה על ניצולת מעבורת בכוכב זר ,אוי בואי תראי – יומן ליווי לחולה סרטן, חטופה בכור האיראני – ספר המשך בסדרת "חטופה" על סוכנת 'מוסד' בפעולה, ואת הסוד הגדול, המבוסס על סיפור אמיתי.

X