אהבה באוויר | לרכישה באינדיבוק
אהבה באוויר

אהבה באוויר

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76
- 39

 

פגישה מקרית עם גבר זר במטוס מטילה את אֵליז בִּירְדֶן לסערת רגשות מסחררת. פתאום היא מוכנה להמר על הכול – על חיי נישואיה הנוחים, על ביתה הנאה בשכונה האמידה ועל מעמדה בקהילה. היא פוצחת ברומן מסעיר ומסוכן, נפתחת לאפשרויות חדשות ומפסיקה לומר "לא". תחת זאת, היא מרשה לעצמה להיסחף בזרם ה"כן", לטבוע בנחשול ההיענות.
השינויים החלים באליז מעוררים את חברותיה לבחון מחדש את חייהן ולתהות על קנקנם של סקס, נישואים, אהבה וחופש.
במוקדם או במאוחר תיאלץ אליז להתמודד עם השלכות מעשיה. היא מודעת לזה היטב, אך כיצד תוכל להיחלץ ממצבה אם אינה יודעת מה היא רוצה באמת?

 
אהבה באוויר מספק תיאור סוחף, מהורהר, סקסי, מציאותי וקולח של חיי נישואים מודרניים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה באוויר”

"הספר הוא פינוק: פיקחי, חריף ומרתק."

פיפל מגזין

 

 
"אולי הסיפור כבר מוכר, אך רייט מספקת זווית מרעננת, ומעטים הכותבים שיכולים ליצור דמויות סימפטיות כשלה."

פבלישרס ויקלי

לא הייתי אמורה לשבת לידו. זה קרה בפוּקס.
זו השבת האחרונה באוגוסט, ואני בפיניקס לרגל תערוכת קדרות. זכיתי בפרס על זיגוג ומכרתי שבעה־עשר פריטים, בגלל זה אני במצב רוח מצוין. בְּבוקר הטיסה הביתה אני יוצאת לטיול רגלי בקניון המשתרע מאחורי המלון. אריזונה היא מקום מתעתע. בשעות הבוקר קריר ואפשר לטפס בנחת עד קצה המסלול, אך כעבור שעה, כשמתחילים לרדת, השמש מגיעה למרומי השמים והראש מתחיל לכאוב; ואז נזכרים שבמערב, בניגוד למזרח, אנשים מתים מחום. כשאני מגיעה לתחתית המסלול יש לי סחרחורת נוראה. אני מרכינה את ראשי מעל לברזייה בלובי המלון ומזרימה מים על עורפי עד שראייתי מתבהרת.
אני נוסעת לנמל התעופה, מחזירה את המכונית השכורה, עוברת בבידוק הביטחוני, מצלצלת הביתה, אוכלת בוריטו וגוררת את המזוודה למטוס. האיש שיושב לידי, במושב 18A, מתחיל מיד להסביר לי במבטא כבד שֶבנו תקוע במושב 29D ושהוא לא ממש יודע אנגלית, ואולי לא אכפת לי להתחלף איתו במושב? 29D הוא מושב זוועתי, קרוב לסוף ובאמצע השורה. אני לא רוצה להתחלף. רוטב הבוריטו טיפטף לי על החולצה והשיער שלי התייבש בצורה מוזרה מפני שהרטבתי אותו במי הברזייה. חם לי ואני עייפה ורק רוצה להגיע הביתה. אבל כשטוֹרִי היתה קטנה ביקשתי עזרה מזרים בטיסות לא פעם, ורובם היו נחמדים מאוד. אז אני אומרת, "בכיף," תוחבת את המגזין שלי לתיק ומדשדשת לקצה המטוס.
מתברר שהילדון הנ"ל הוא בחור בן שלושים. אני מצביעה על כרטיס העלייה למטוס שלי, על הכרטיס שלו, ואומרת, "פאפא, פאפא," כדי להבהיר שאנחנו מתחלפים במקומות, אבל מתברר שאביו דיבר אמת. הוא לא מבין מילה באנגלית. כל האנשים בסביבות שורה עשרים ותשע מתחילים להביע עניין במתרחש, והדיילת מתחילה לדבר צרפתית, מסיבות השמורות עמה. רגע לפני ההמראה הוא מואיל לקום סוף כל סוף ולהתקדם לעבר פאפא היקר. אני משתחלת על פני הבחור שבמושב 29C, וכשאני צונחת למושבי עולה בדעתי שאולי הפעם לא היה כדאי לעשות מעשה טוב. אבל אני טועה. הפעם הקארמה פעלה מהר יותר מבומרנג.
האיש במושב 29E אומר, "נחמד מצדך."
הוא גבוה מאוד. גבוה עד כדי כך שהוא נאלץ להטות את רגליו ולפלוש מעט לשטח שלי. אני שואלת אותו לכבוד מה נסע לאריזונה. הוא אומר שכדי לטפס על הר. הוא בנקאי השקעות, ובסופי שבוע הוא מטפס על הרים. הוא שונא טיסות.
הוא פונה קצת לעברי, ואני פונה לעברו. אני אומרת לו שמוזר בעיני שמטפס הרים מפחד מטיסות, אבל הוא מניד את ראשו. הוא אומר שזה עניין של שליטה ומספר לי על הדבר הכי מפחיד שקרה לו תוך כדי טיפוס. לפני שנים, כשעדיין היה טרי בתחום, היה קשור למטפס אחר שלא הידק את הטבעות כראוי, ושניהם החלו להחליק. הדבר הכי גרוע בעולם, הוא אומר, הוא להגיע לאמצע צלע ההר, מעבר לנקודת האל־חזור, ולהבין פתאום שאתה לא יכול לסמוך על שותפך לטיפוס. אני שואלת אותו מהי נקודת אל־חזור, והוא אומר שבכל טיפוס יש נקודה שממנה הירידה מסוכנת לא פחות מאשר העלייה. אני מהנהנת; הייתי אמורה להבין את זה לבד.
הוא שואל אם אני נשואה, ואני אומרת שכן, כבר תשע שנים. "תשע," הוא אומר לאט, כאילו טמונה עוצמה כלשהי במספר הזה. "תשע שנים זה בערך האמצע." אני לא מרגישה שאני באמצע חיי הנישואים שלי — אבל גם לא בתחילתם או בסופם. בעיני, הנישואים הם דבר בלתי מדיד, בלתי ספיר. האיש ממושב 29E מרכיב אוזניות. כבר קיבלנו את הוודקה ואת הבייגלה שלנו.
"זה ספורט מוזר," הוא אומר. לוקח לי רגע להבין על מה הוא מדבר. "בכל פעם שאני מעפיל לפסגה אני חושב בלבי שבני אדם לא אמורים להיות שם, אנחנו לא אמורים להגיע לשמים. בכל פעם אני חושב, 'זהו זה, זה הטיפוס האחרון שלי,' אבל אז אני חוזר הביתה ואחרי כמה שבועות מתחשק לי לטפס שוב."
"כשמתחילים קשה להפסיק, כנראה," אני אומרת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי מישהו משתמש בפועל "להעפיל". אבל הוא עצם בינתיים את עיניו ונשען לאחור, כאילו הסיפור התיש אותו.
אני מוציאה את מגזין הנשים שלי, ועל השער כתוב "48 שיטות לפנק את הגבר שלך במיטה". קניתי את המגזין רק בגלל המאמר הזה. בניגוד לכל היגיון, עדיין מקננת בי האמונה שאוכל להציל את נישואי באמצעות סקס. ג'רי — קוראים לו ג'רי — פוקח את עיניו ומעיין בדף מעבר לכתפי. דקת התנומה כנראה נסכה בו חיים חדשים, כי לאחר שהציץ ברשימה הוא מציע שכל אחד מאיתנו יכתוב שלושה דברים שברצונו לנסות. נכון שיהיה מגניב אם שנינו נכתוב אותם דברים?
אני חושדת שסביר מאוד שנכתוב אותם דברים. גם הוא נשוי, כמובן. הוא התחתן עם מישהי שפגש בתור לרישום לקורסים בשנה א' באוניברסיטת מסצ'וסטס. אחרי תקופה ארוכה יחד הם הסתכלו זה על זה וחשבו לעצמם, "למה לא?" שני בנים ואז בת, והוא מת על הילדים, על הבת במיוחד — היא אהבת חייו — אבל אשתו, זה כבר סיפור אחר. הוא מפשק את רגליו לרווחה, כאילו עליו לדחוק אותי הצידה כדי לחזק את עצמו.
"לא קל להיות נשואים," אני אומרת לו. "זה הדבר היחיד שנכשלתי בו בחיי."
מעולם לא אמרתי דבר כזה לאיש. מעולם לא אמרתי את המילה "נכשלתי", אך היא מתגלגלת מלשוני כמו עובדה מוצקה. אולי כך צריך לערוך וידויים — ככה סתם, באוויר, בפני זרים. אני מחכה שינסה לשכנע אותי שאני טועה. אלוהים יודע שלוּ אמרתי דבר כזה בבית, עשרות אנשים היו מזדרזים לתקן אותי עוד לפני שהייתי מסיימת את המשפט. הם היו אומרים שאני מבולבלת בגלל הוודקה או בגלל הגובה מעל לאדמה. ואולי רק רציתי להגיד משהו דרמטי כדי לסקרן את האיש הזה ולגרום לו להסתובב אלי שוב במושבו. תמיד אפשר להציל את הנישואים, יאמרו לי חברי, על אחת כמה וכמה נישואים חלקים ומסודרים כמו שלי. לא, מה פתאום נכשלתי. אנחנו בסך הכול עוברים תקופה קשה.
אבל האיש לא מתקן אותי. הוא מחייך ופותח בקבוק וודקה שני. ידיו נאות מאוד. אני אוהבת גברים בעלי ידיים נאות, ידיים שקל לדמיין אותן מרפרפות במורד גופי, ידיים שגורמות ללב לפרפר, אפילו כשהן מבצעות פעולה פשוטה ויומיומית, אפילו כשהן פותחות שקית בייגלה או מסדרות את כיוון האוויר במזגן.
"הרשימה?" הוא אומר ומצביע על המגזין.
"יש לך דף?"
הוא שולה משהו מכיסו. "את יכולה להקליד בבלקברי שלי."
"אתה רוצה שאקליד שלושה דברים שאני רוצה לעשות במיטה בבלקברי שלך? ותמחק את זה אחר כך?"
הוא מחייך. "מתישהו כן."
הטיסה עוברת מהר. כשהטייס אומר שבקרוב ננחת בדאלאס אני מופתעת לגמרי, כאילו שכחתי שאני במטוס. "מותר לי להחזיק לך את היד?" שואל ג'רי. הנחיתה היא החלק השנוא עליו. בעת הנחיתה הסיכון להתרסקות הוא הגדול ביותר, הוא אומר, ומסביר שגם מטפסי הרים נהרגים בעיקר בעת הירידה. הוא מחייך שוב וחושף טור שיניים צחורות וחזקות. בדמיוני אני רואה אותן תולשות בשר מעצם. ידיים נאות ושיניים טובות. רואים עליו שהוא טיפוס כזה, דון ז'ואן כזה. הוא טיפוס שפוגש נשים בגובה שלושים אלף רגל מעל לאדמה ומשכנע אותן להקליד פנטזיות מיניות בבלקברי שלו, אבל משום־מה זה לא מפריע לי. הוא שואל כמה זמן תימשך חניית הביניים שלי בדאלאס.
כמעט שעתיים. לדעתו כדאי שנלך לשתות משהו. יש לנו די זמן לשתות משהו. רק לשתות, זה הכול. הוא אומר שיש לו קצת סחרחורת בגלל הטיפוס. היה לו יום מוזר ומתיש. הוא נאלץ להחליף טיסה ברגע האחרון, ואולי הוא זקוק למשהו שיחדש את כוחותיו. אני יודעת שהוא מנסה למרוח אותי. הוא בטח עושה דברים כאלה כל הזמן. הרבה אנשים שוכבים עם אנשים שפגשו בטיסה, מתכרבלים יחד תחת השמיכות הדקות במטוס או באכסניות הזולות שמאורגנות על ידי הסעות לנמל התעופה. סטוצים מזדמנים, לא יותר. אני בכלל לא אמורה לדבר איתו. לא שכבתי עם איש מלבד בעלי כבר תשע שנים.
"אפשר ללכת לשתות משהו," אני אומרת.
"עכשיו מגיע החלק המסוכן," הוא אומר ואוחז בידי.
אנחנו נוחתים בלי למות. הוא עוזר לי להוריד את המזוודה שלי מהתא שמעל שורה שמונה־עשרה. אנחנו עוברים במנהרה ומוצאים לוח זמנים. בתחתית הלוח מהבהבת השעה 17:22.
"לא יכול להיות," אומר ג'רי.
היינו אמורים לנחות בשעה שלוש ארבעים וחמש. ציפתה לי חניה של שעתיים בדאלאס. אני מציצה בשעוני, אבל הוא עדיין מכוון לזמן אריזונה, וכשאני מוצאת את הטיסה לשרלוט בלוח הזמנים, מתברר לי שהיא יוצאת בעוד ארבע־עשרה דקות. "מה השעה?" שואל ג'רי את הבחור שעומד מאחורינו, שירד גם הוא מהטיסה שלנו ומן הסתם לא יודע יותר מאיתנו. הוא מביט בנו ברחמים ואומר, "חמש עשרים ושלוש," ואז מוסיף, "זאת היתה טיסה מחורבנת, עשינו מיליון סיבובים."
הטיסה שלי יוצאת משער ארבעים ושתיים, וכרגע אני בשער שבע. ג'רי גר בבוסטון. הטיסה שלו יוצאת משער שלושים ושבע בעוד עשרים דקות. "נו, מהר," הוא אומר. "צריך להזדרז." קל יותר ללכת בעקבותיו מאשר לחשוב, לכן אני עוזבת את לוח הזמנים וחוצה את המסדרון הארוך המוביל לשערים במספרים הגבוהים. אנחנו תולים את התיקים על כתפינו, פוצחים בריצה ומזנקים על המסוע. יש לי כאב בחזה ובחילה.
"אנחנו פראיירים," אומר ג'רי. "אפשר לשכוח מהטיסות וללכת לבית מלון. אנחנו בדאלאס, אף אחד לא מכיר אותנו כאן. נוכל להגיד שפיספסנו את הטיסה." אנחנו צועדים במהירות על המסוע, עוקפים במיומנות זוגות וזקנים כאילו הם מכשולים במשחק מחשב, עד שאנחנו מגיעים לאישה עם עגלת תינוק ונאלצים לעצור.
הוא מעיף בי מבט. "העלבתי אותך."
"לא," אני אומרת. "אני חושבת." אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסות ממילא, גם אם נמשיך לרוץ. אם נפסיק לרוץ, השקר לא יהיה ממש שקרי — שקר מהסוג החביב עלי. הוא צודק. אנחנו בדאלאס, ואיש לא מכיר אותנו. הוא מחליק את ידו מעלה ומטה על עמוד השדרה שלי, ואני נצמדת אליו קלות ומרגישה את עצם הירך החדה שלו דוקרת את מותני. המסוע הוביל אותנו בינתיים לשער שש־עשרה והשעון מורה חמש עשרים ושבע. סביר להניח שלא נספיק.
"אני לא חייב לחזור עד הפגישה שיש לי ביום שני," הוא אומר.
"מחר יום שני."
הוא מקמט את מצחו, כאילו חושד שאני טועה.
המסוע נגמר בשער עשרים ושתיים. אני רואה דוכן שמוכרים בו מים מינרליים, אבל אין זמן. אני תולה את תיקי על כתפי הימנית, הוא תולה את תיקו על כתף שמאל, ובידיים אחוזות אנחנו מתחילים לרוץ שוב. אנחנו רצים ורצים, ונמל התעופה מתמשך לנצח, כמו בחלום. בשלב מסוים הוא מציץ בי ואומר, "יהיה בסדר." מה? מה יהיה בסדר? תוך כדי ריצה אני קולטת בחטף את השתקפותי בקיר מכוסה מראות. החולצה שלי מוכתמת ברוטב בוריטו והשיער שלי התייבש באופן מגוחך ואני מתחילה לומר לו שבדרך כלל אני לא נראית כל כך גרוע. אך זו לא האמת לאמיתה. אני נראית גרוע לעתים די קרובות, ולמעשה אני מנסה להגיד שאני מסוגלת להיראות טוב בהרבה. אני מתבוננת בו ומחפשת סימנים לכך שהוא תמיד עושה דברים כאלה, כי הוא נראה כמו טיפוס שתמיד עושה דברים כאלה. הוא גבוה וחסון ויש לו שיניים חזקות שנועדו לתלוש בשר מעצמות, ובדיוק אז — כשהשעון מורה חמש שלושים ושתיים — הוא מושך אותי הצידה, ואני באה בעקבותיו ללא התנגדות לחדר התפילה של נמל התעופה, ושם הוא משליך את התיק שלו, מניח את ידיו על כתפַי ומנשק אותי.
זו מהנשיקות שדומות לתחושת נפילה, להישמטות רצפת המעלית מתחת לרגליים, וכשאני מתנתקת ממנו לבסוף אני רואה לפנַי ציור קיר של ישו. מעין ישו בגרסה היספנית, שטוחה ומעוקמת, ידיו ארוכות וצנומות ומושטות לעבר מטוס 747. מבט נוגה אך אוהד נשקף מעיניו. הוא כנראה ראה כבר הכול בחדר התפילה הקטן של נמל התעופה בדאלאס.
"אני צריך את הכרטיס שלך," אומר ג'רי. "כרטיס ביקור."
"טוב," אני אומרת. הדם עלה לראשי ואוזני מצלצלות. אנחנו צועקים כמו זוג מטפסי הרים שמוכרחים להתגבר על צליפות הרוח הקולניות. "אבל אסור לך להתקשר אלי. אני נשואה."
"אני יודע," הוא אומר. "אני עשיר."
"אתה עשיר?"
"אני מתכוון שאני מרוויח הרבה כסף. אני לא יודע למה אני מרוויח הרבה כסף, אין לי מושג למה משלמים לי כל כך הרבה, אבל זה יכול להקל את המצב." הוא מעיף מבט בישו.
מה זאת אומרת, להקל את המצב? לראשונה מתעורר בי חשד. הוא כמו שחקן שסטה פתאום מהתסריט, ואני לא יודעת מה לומר. עד עכשיו הוא היה חלקלק. יכולתי לדמיין אותו מתנתק ממני בחלקלקות מבלי להותיר כל סימן. כבר התאמנתי בראש על הסיפור שאספר לקלי מחר בטלפון ותיארתי לי איך היא תצחק על החוויה הקלישאתית. אֵלִיז שותה שתי וודקות כפולות ונותנת לגבר זר לפתות אותה בנמל התעופה ("שתית וודקה מרובעת," תגיד קלי. "מה בדיוק חשבת שיקרה?"). אליז מתמזמזת בחדר תפילה ("כשישו היספני מציץ בך מהקיר".) אליז מתקדמת לעבר המטוס שלה, ואילו הגבר מתקדם בכיוון הנגדי, לעבר מטוס שייקח אותו לעיר אחרת, לחיים אחרים ("אין מה לעשות, קורה," היא תגיד לי כשאשב על דלפק המטבח בביתי, שפופרת הטלפון צמודה לאוזני ורגלי מתנדנדות כה וכה. "לא קרה שום דבר רציני, אז אין טעם לשקוע ברגשות אשמה.") קלי היא החברה היחידה שהכירה אותי כששתינו היינו צעירות ויפות ואימפולסיביות, כשעולמנו היה גדוש בגברים מכל הסוגים וחיינו, שהוכתבו על ידי סקס, סיחררו אותנו וזרקו אותנו לשלל מצבים, שבמבט לאחור נראים כמו סצנות מסרט. רק היא תבין מדוע התנחמתי כשגיליתי שאני מכילה רסיס מהבחורה שהייתי בעבר. מדוע התנחמתי כשגיליתי שאף על פי שנהייתי מבוגרת וחשדנית ונשואה למכביר, חיי עדיין יכולים לסחרר ולזרוק אותי. כשגיליתי שאני עדיין זוכרת איך מנשקים גבר מבלי לדעת את שם המשפחה שלו.
לפתע הגבר שעומד לפני כבר לא נראה כמו דון ז'ואן. הוא נראה נבוך ומגומגם ואמיתי. הוא מנסה להבהיר לי משהו, משהו שלא ישתלב יפה בסיפור שאני מתכננת לספר לקלי. אני מקרבת את אצבעותי לפיו כדי להשתיק אותו, אבל עבר זמן רב מאז הייתי במצב כזה, וייתכן שהתסריט השתנה. אם חלה טעות, אין ספק שאני זו שטעתה.
הוא מסיט את ידי הצידה ולוחץ אותה לרגע כדי לרכך את הדחייה. "לא," הוא אומר. "אני חייב להסביר לך. המכונית הראשונה שלי היתה אי־אם־סי פייסר. זוכרת את הדגם הדפוק הזה? אם היו מתנגשים בו, הוא היה מתפוצץ. קיץ שלם ישנתי באוהל על המרפסת האחורית של סבתא של חבר שלי כי אני ועוד כמה חבר'ה תיכננו לעבור לניו אורלינס ולהקים להקת בלוז, אבל בקושי ידענו לנגן והיינו מסטולים רוב הזמן… חייתי על אטריות אינסטנט כאלה, שנמכרות ארבע בדולר. לא היה לי מושג שיום אחד אני אהיה בנקאי מניאק ועשיר שעולה על מטוס כל שני וחמישי. נראה לי שעד היום לא נסעתי במחלקת תיירים כבר חמש שנים, היית מאמינה? התעכבתי ופיספסתי את הטיסה שלי. בכלל לא הייתי אמור להיות על הטיסה הזאת. את מבינה מה אני מנסה להגיד? בכלל לא הייתי אמור להיות על הטיסה הזאת והכסף הוא לא הזהות האמיתית שלי, הוא רק… לא יודע, הוא נותן לי אנרגיה, והוא יכול להקל את המצב. זה כל מה שאני מנסה לומר, הכסף יכול להקל את המצב." הוא שואף אוויר במהירות. "את כועסת עלי?"
אני מנידה את ראשי. הוא מנשק אותי שוב. הפעם הוא מתנתק ראשון, ואני תלויה באוויר, בין סנטרו לכתפו, עיני עדיין עצומות ופי פתוח. "כרטיס," הוא אומר לתוך שערי. "אני צריך את הכרטיס שלך."
אני משתדלת לא להתעלף. אני מצמידה את הגב לקיר ופוקחת את העיניים. ג'רי מפנה את מבטו ומיישר את מכנסיו. פניו סמוקים כפני נער. אני מפשפשת בתיק היד שלי ונתקלת בעטים, בסוכריות מנתה לרענון הפה, בטמפונים — אבל לא בכרטיס שעשוי לשדרג את הטירוף הזה לזמן עתיד.
"אני רועדת," אני אומרת כשהוא מכניס משהו לכף ידי ואנחנו פוצחים שוב בריצה מחוץ לבית התפילה, לעבר שער שלושים ושבע. אנשים עומדים בתור לכניסת המנהרה.
"אלווה אותך לשער שלך," הוא אומר. "אם תפספסי את הטיסה שלך, אני אפספס את שלי." אני מביטה בצג שמאחורי דלפק הקבלה. הטיסה שלי היתה אמורה לצאת לפני שתי דקות. אני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון, וידיעה זו מעבירה בי רטט של עונג. כעת אנחנו צועדים. נשארו עוד חמישה מספרים עד לשער שלי, ומתחת לשלט המכריז "שרלוט" עומדת רק אישה אחת במדי יו־אס איירווייז. "עוד אפשר לעלות?" אני שואלת ונדהמת מהאדישות שבקולי. היא שואלת מה שמי, ופתאום מתחוור לי שטרם גיליתי אותו לג'רי. היא מעיפה מבט בצג ואומרת, "הם עדיין לא המריאו. אני יכולה להעלות אותך."
בטיסה מפיניקס לדאלאס קראנו על פי התור את העצות מהמגזין, וג'רי בחר שלושה דברים שהוא אוהב שנשים עושות במיטה. מתוכם אני זוכרת רק שהוא אוהב נשים שמראות בבירור שהן מעוניינות. נשים שמשליכות את עצמן על הגבר. שלוקחות את העניינים לידיים. כל הגברים אוהבים נשים כאלה. אני יודעת שהוא רוצה שאהיה כוחנית והחלטית, ההפך מרעיה טיפוסית, האישה הקלילה, האגרסיבית והבטוחה בעצמה שפוגשים בערים זרות, ואני, כמובן, פורצת בבכי.
***
ג'רי מנשק אותי שוב, אך מרוב חולשה אני מתקשה להזיז את שפתי. אני נשמטת מלשונו כמו מטפס הרים שמחליק מההר בגלל פגם בציוד.
אני מתנתקת ממנו וחוצה את המנהרה בעקבות האישה מיו־אס איירווייז. אני לא מביטה לאחור. אני מושכת באף תוך כדי הליכה, והיא נוגעת בזרועי ואומרת, "לא קל להיפרד בנמל תעופה." מעולם לא עליתי למטוס אחרי כולם. כל הנוסעים מסתכלים עלי כשאני נחבטת בדברים בדרכי למושב הפנוי היחיד. אני רואה גברת מבוגרת נחמדה ורוצה לספר לה הכול, אבל המדף העליון מלא, ובשארית כוחותי אני דוחפת את המזוודה שלי מתחת למושב שלפני. כרטיס הביקור של ג'רי מוטל מקומט בכף ידי. בסוף לא מצאתי את הכרטיס שלי, ולכן הוא לא יוכל להתקשר אלי. רק אני יכולה להתקשר אליו, וזה לא טוב. אם אתקשר אליו, הוא יֵדע תמיד שיכולתי לצאת מהסיפור הזה ללא סיבוכים, אבל בחרתי מרצוני לנהל רומן, בלי להתחשב בעובדה שהוא נשוי ושאני נשואה, הוא ידע שאני בחרתי, שאני רציתי, שידעתי היטב למה אני נכנסת כשהרמתי את השפופרת והתקשרתי.
כשהמטוס מתרחק מהשער שורה עלי שלווה או, בעצם, שורה עלי סערת רגשות משונה שגורמת לי להעמיד פנים שאני רגועה. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין ישו מצויר, צנום ושטוח, מניף את המטוס שלי אל על. ג'רי לא אוהב נחיתות, אבל לי יש בעיה דווקא עם המראות. אני לא אוהבת להיות מוטלת לאחור במושבי. ברגעים אלה אני ממלמלת תפילות בנוסח "בידך אפקיד נפשי", ואולי בעצם "בידך אפקיד רוחי". אני לא מוצאת היגיון רב בשני הנוסחים, אבל בעת המראה אני מוכנה להגיד הכול. הייתי מוכנה אפילו להתפלל בלטינית או בארמית או בסינית ליתר ביטחון, אילו רק ידעתי את השפות האלו. אבל היום אין לי כוח להתמקח עם אלוהים. אין מה לעשות, כולנו נמות מתישהו.
אני פוקחת עיניים ומביטה סביב. הגברת הנחמדה שלידי מרכינה את ראשה ומניעה את שפתיה. מצוין. היא תתפלל בשביל כולנו. אם אלוהים יחוס עליה, סביר להניח שגם אני אנצל בזכות קרבתנו הפיזית. אני מביטה בכרטיס והוגה בראשי את שמו. אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי. אני לא בטוחה מה המשמעות של כל זה. אני מצמידה את ידי לירכי הרועדות ושומעת את המנועים מטרטרים מתחתינו. עליהם לאזור כוח רב כדי לדחוף אותנו גבוה אל השמים, שאליהם איננו אמורים להגיע כלל, אך בכל זאת אנחנו מגיעים, לפעמים.

קים רייט כתבה על טיולים, מזון ויין במשך יותר מעשרים שנה. זכתה פעמיים בפרס על שם לוֹאֶל תומס על עבודתה. חיברה את מדריך "Walt Disney World with Kids" של Fodor´s, ומאמריה התפרסמו במגזינים שונים, ובהם "ווג". היא מתגוררת בשרלוט, קרוליינה הצפונית.

X