אדוני הארץ | לרכישה באינדיבוק
אדוני הארץ

אדוני הארץ

שנת הוצאה: 2005
מס' עמודים: 640
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

שלושים ושמונה שנים אחרי הניצחון הצבאי המזהיר של יוני 1967, כשבעקבותיו החלו יהודים להתנחל בשטחים הכבושים, ישראל היא חברה שפירות הניצחון הרעילו אותה. ההתנחלויות היהודיות בשטחים והכיבוש הצבאי הנמשך בגינן, שינו ללא הכר את החברה בישראל, את הצבא, את הכלכלה, את השפה, את דיוקנה  ואת מעמדה בעולם. הם הפילו ממשלות בישראל, גרמו לרצח ראש הממשלה, והביאו את הדמוקרטיה הישראלית ואת התרבות שלה אל עברי פי תהום. אולם התפתחותן של ההתנחלויות לא הייתה אפשרית בלעדי הסיוע המסיבי שקיבלו ממנגנוני המדינה, בלי ההכשר המשפטי שזכו לו, וללא קשרי התועלת והחיבה שנרקמו בין המתנחלים לבין צמרת הצבא. בניין ההתנחלויות וטיפוחן נעשו כל השנים בסמכות וברשות, וביוזמתן ובעידודן של ממשלות ישראל לדורותיהן.     חשבון ההתנחלויות המלא טרם נעשה. איש לא נתן עד היום דין וחשבון על מעורבותו בפרשת ההתנחלויות. מפני שזולת היותה של החברה הישראלית דמוקרטית, אנושית ורציונאלית פחות, ולעומת זאת גם ענייה, מפולגת, ורוויה יותר שנאה ומחלוקת בשל ההתנחלויות, חיי הרוב המכריע של הישראלים נמשכו באין מפריע בעוד ההתנחלויות כובשות את מדינת ישראל מזה והורסות את הפלסטינים מזה.   הספר "אדוני הארץ" הוא ניסיון ראשון לעקוב אחר סיפור ההתנחלויות כולו, האידיאולוגי, הפוליטי, החברתי, והתרבותי, ואחר הקשר המורכב שלו עם מדינת ישראל. הספר משרטט את המהלך הכפול, של תנועת ההתנחלות מזה, החדורה מיומה הראשון תחושה של שליחות דתית לאומית קדושה, ושל כניעתם של מוסדות המדינה נוכח הכוח המשיחי שפרץ אל המרחב הציבורי מזה. זה סיפור עצום; מורכב, סמוי וחמקמק בשנותיו הראשונות, פראי, טרגי, וכל- נוכח ככל שהשנים נקפו. זה סיפור ידוע מאוד וגם עלום מאוד. מטרת מחבריו של הספר היא לחשוף את מה שניסו להסתיר מאיתנו, או שלא רצינו לראות, במשך שנים, ולהעלות את הנושא לדיון ציבורי מושכל יותר דווקא בעת הקריטית הזאת להתנחלויות, ויותר מכך, לישראל.   בדיון המסעיר, המעמיק והמלומד שהוא מביא, אדוני הארץ הוא ספר מרגיז וטורד שלווה, אך גם חשוב וחיוני לכל אזרחית ואזרח מודאגים בישראל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אדוני הארץ”

ב־27 בספטמבר 1967, ימים אחדים לפני ראש השנה,15 עשתה שיירה קטנה של כלי רכב את דרכה מן היישוב נחלים אל גוש עציון, ואיש צעיר ונאה בעל עיניים בורקות נהג בה. בערבו של אותו יום נתקעה היתד הראשונה של כפר עציון ושל ההתנחלות היהודית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, צעד קטן של המתנחל הראשון חנן פורת במסע ענק שהוא וחבריו סחפו אל תוכו את החברה הישראלית כולה. דרכם של סיפורים מהפכי־היסטוריה שכאלה, שהם מגששים לאחור ומחפשים לעצמם התחלות מיתולוגיות. האגדה מספרת אפוא שכשחנן פורת היה בן חמש, הוא טיפס על מגדל השמירה של כפר עציון ושומר־הלילה כיוון למענו את הזרקור אל הכפרים הערביים שהקיפו את קיבוצו. ״כל כך הרבה ערבים סביב, ואנחנו לבד?״ נבהל הילד. ״אצלם החושך ואצלנו האור,״ הרגיעו השומר.16 תשע־עשרה שנים אחרי שפונה מביתו, יחד עם שאר ילדי הקיבוץ הדתי ונשותיו, ועם שלושה קיבוצים שכנים, ראה חנן פורת שוב את האור. בשבעה ביוני 1967 קיבלה חטיבה 29 של חיל הרגלים הירדני, שהיתה מוצבת בהר חברון, פקודה לסגת אל הגדה המזרחית של נהר הירדן. צה״ל, שפורת נמנה עם לוחמיו, היה הצבא היחיד שנותר ממערב לנהר. הפריצה עם חטיבת הצנחנים אל עבר העיר העתיקה בירושלים היתה בבחינת צעד ראשון בשיבה שלו לגוש עציון. המיתוס שרקם בשום־שכל סביב השיבה אל הבית שבכפר עציון מזכיר את ״סיפורי המפתחות״ של פליטי 1948 מיפו ומן הגליל, ואת חלום השיבה הפלסטיני.

 

״משקרבנו לכפר [עציון], גברה השמחה שבלב… חברים החלו מתווכחים בלהט על המיקום המדויק של בריכות המים, הרפת והלול,״ שיחזר לימים חנן פורת, המתנחל הראשון בגדה המערבית שזה עתה נכבשה מידי הירדנים. הדימוי שחלף במוחו של הפליט היהודי של מלחמת 1948, ששב להתנחל בכפרו, היה דווקא מילותיו של מחמוד דרוויש על החזרה לכפרו שלו, ברווה שבגליל המערבי. מבועת מעצם ההשוואה, מיהר פורת למחוק את קווי הדמיון בין געגועי חולין של פליטים ערבים לאדמתם לבין האמונה היוקדת, היונקת מההבטחה האלוהית, בזכות ההיסטורית של עם ישראל לשוב לארצו. ״ערבי השב לכפרו זה אנושי ונוגע ללב,״ אמר פורת, אולם ״יהודי השב לכפרו זה דבר שמעבר לנוסטלגיה. זו היסטוריה. זו מטא־היסטוריה.״17 בחלוף עשרים ושבע שנים, לאחר שבירך את הסובבים אותו ב״פורים שמח״, שעה קלה אחרי שמתנחל מקרית ארבע רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, הסביר פורת כי ההרוגים הערבים הם מבחינתו אנונימיים כמו מתי בוסניה.18 ״חנן חש כאדם שהולך לפני המחנה ורואה את האור,״ אמר עליו חוקר מחשבת ישראל והציונות הדתית הלאומית, אביעזר רביצקי, ויריב פוליטי של פורת ושל חבריו מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. ״כשאתה בתוך מהלך אלוקי, והאל לצדך, אתה מאבד בהדרגה את הרגישות לסבל הזולת. אתה נעשה אטום, אתה רואה את המהלך הגדול, ודברים קטנים כמו בני אדם נעלמים. אדם בעל תפיסה גאולית כזאת, רק השלם מספק אותו. כל שאינו שלם נתפס כבגידה."

עקיבא אלדר הוא בעל טור ופרשן מדיני בהארץ וחבר הנהלת העיתון. מאמריו ופרשנויותיו מתפרסמים בכלי תקשורת בארץ ובעולם. הוא מחבר הספר מארב ירושלמי: המהלכים להעברת שגרירות ארצות-הברית לבירה (יחד עם נמרוד גורן, בהוצאת מכון ירושלים 2003). בסוף שנות השישים היה קצין מטה במפקדת יהודה ושומרון. בתפקידו ככתב קול ישראל בשנות השבעים סיקר את מפעל ההתנחלויות, וכפרשן פוליטי הוא מלווה מקרוב נושא זה.

 

עדית זרטל, היסטוריונית וחוקרת תרבות, מלמדת במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. היתה ממקימי כתב העת זמנים והעורכת שלו בשנים 1996-1970, לימדה באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת. פרסמה מאמרים וספרים רבים בתחומי המחקר שלה הקשורים בשואה, בציונות ובישראל. ספרה האומה והמוות (2002) פורסם בגרמנית ובצרפתית, ויראה אור באנגלית (Cambridge University Press 2005) ובקטלאנית. קובץ מאמרים של חוקרים ישראלים בעריכתה, חנה ארנדט – חצי מאה של פולמוס, ראה זה לא כבר אור (הקיבוץ המאוחד 2004) ועתיד לראות אור באנגלית.

X