אגדת ברונו ואדלה | לרכישה באינדיבוק
אגדת ברונו ואדלה

אגדת ברונו ואדלה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

זה לא ספר מתח. אבל יש בו גופת אישה יפהפייה שמתגלה מעוטרת בכתובות גרפיטי חידתיות ובכלי נשק מימי המנדט. ומככב בו בלש מבריק, שנאלץ לצרף לצוותו נערה חצופה, פרועה וחובבת ספרות בשם זואי, ומומחה לגרפיטי בעל זהות מינית מתנדנדת בשם ַראי. ולכל התסבוכת הזאת נקשרים הסופר היהודי הגאון ברונו שולץ, וזקן בכיסא גלגלים שמסביר לבנו את כל שעליו לדעת על נקמה קטלנית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אגדת ברונו ואדלה”

בקרוב…

פרק ראשון: פגישה מוקדמת

מחסום המשטרה זהר בחשכה כילד שמח בלי סיבה. תאונה. שתי המכוניות ניצבו נוטות בתוך התעלה, ג'יפ שכל חזיתו מחוצה, ותחתיו פיאט קטנה, נסתרת תחת גופו הגדול, כמחפשת מחסה מהגשם השוטף. שוטר מבוגר בשכמייה צהובה האיץ במכוניות המאיטות, "להמשיך, להמשיך, אין מה לראות." אבל האנשים פתחו חלונות, התעלמו מהטיפות, סקרו כל פרט. השוטר נופף בידו בתנועה עייפה. אי־אפשר להיפטר מסקרנים. אז מה אם כבר הסתלקו האמבולנסים ופונו מחזות הזוועה. אנשים חייבים להסתכל.

"להמשיך, להמשיך, אין מה לראות…"

לרגע נחלש הגשם, כאילו המשיכה הסופה הלאה בריחופה הגדול מעל השרון. השוטר בשכמייה הצהובה צעק, "ציון, מה עם הקפה?" וחשב לרגע על אשתו. מה יהיה איתה? הרופאים לא אומרים.

מן החשכה יצאה אליו דמות. רגלי, עובר אורח בודד. השוטר המבוגר האיר בפנסו —

"מרלין? מה אתה עושה פה? כבר לקחו את כולם. אני רק מסדר את התנועה."

רב־פקד יונה מרלין התבונן במכוניות המחוצות.

"וַואי," אמר בנוקשות.

רכב ספורט שחור עצר ליד השוטרים. הנהג הוציא את ראשו מהחלון ותבע לדעת, "זה הג'יפ אשם?" ברק הבליח על פני השמים, ורב־פקד יונה מרלין סימן לנהג באצבע אחת פוקדת להמשיך בנסיעתו. לרגע היסס הנהג, ואז נסוג ראשו פנימה. הוא נסע, לאט, מביט במחזה התאונה.

"לא עוזבים אלה," נאנח השוטר המבוגר, "כל התאונות אותו דבר."

"זה אינסטינקט, אלכס. אנשים חייבים להסתכל מקרוב על מוות שהוא לא המוות שלהם. אינסטינקט. עם דברים כאלה לא מתווכחים."

שוב ניצת ברק. השוטר אלכס ורב־פקד מרלין עמדו זה מול זה כממתינים יחד לקול התגלגלות הרעם, שבושש לבוא. הגשם שב. טיפות מתגברות, סוחפות. הסופה נמלכה בדעתה — היא נשארת כאן, מעל הפרדסים החשוכים והכבישים הרטובים.

"להמשיך, אין מה לראות…" גער אלכס בעוד מכונית שהאטה. לפתע הביט ברב־פקד מרלין במבט חשדן. "מה אתה עושה כאן בכלל? אין פה רצח. מה זה קשור אליך?"

"האמת, המכונית שלי נתקעה, ואני צריך להגיע ל…"

מכשיר הטלפון בכיסו של יונה מרלין צירצר.

"סליחה, אלכס…"

הוא ענה לשיחה והתרחק מאלכס בגבו אליו, בגשם הסוחף.

"תודה שאת חוזרת אלי. יופי. את שומעת, ניסיתי לממש קופונים של 'קפה בטיילת' בסניף שלכם, ושם אמרו לי, המנהל משמרת, שהמימוש זה רק לימי חול, ו…"

מכונית צפרה ואלכס פנה אליה, מה עכשיו? הוא קיווה שבן זוגו ציון יגיע כבר עם הקפה, שייעלם כל הגשם הזה, ושאיתו ייעלם גם רב־פקד מרלין.

רב־פקד יונה מרלין הופיע שוב מתוך מסך הגשם.

"אז, אלכס, יש לך איך לעזור לי? נתקעה לי המכונית, ואני בדרך לגבות עדות פה בסביבה. ראיתי את האורות שלכם ו…"

"אין, יונה… בחיי שאין. אולי מטרייה אני יכול לתת לך."

"אתם פה בטח עוד שעתיים — ואני חוזר עד אז."

השוטר הוותיק פנה בקול אוזל אל שיירת הנהגים, "להמשיך, להמשיך, אין מה לראות…" והביט בָּרב־פקד. "אז באמת סתם באת לכאן? לא בגלל הנהג שצעק?"

"הנהג שצעק?"

פניו של אלכס הרצינו. "טוב… אתה לא מהחקירה… אני לא יודע אם אפשר… אתה שֵד, מרלין. שד. תמיד היית. ברצינות, מאיפה ידעת להגיע?"

"המכונית שלי נתקעה. היא שד."

"מהפיאט הוציאו שניים מתים לגמרי. אבל הנהג בג'יפ, פצוע קשה, לא הפסיק לצעוק: רוצחים! רוצחים! עם המסכת חמצן עליו עוד המשיך לצעוק, אמר שרגע אחרי ההתנגשות, עוד לפני שקלט מאיפה זה בא לו בכלל, ירדו מאיזה מכונית אנשים, והם אומרים לו שלא באו לעזור לו, שלא מגיע לו, מגיע לו למות בגלל איך שהתנהג בכביש. ככה. וכשעוד מכונית עצרה, האנשים האלה אמרו לנהג שהכול בסדר, שהאמבולנס בדרך, ושייסע. ככה. מנעו ממנו לקבל עזרה. מה תגיד על זה, מרלין?"

"ואיך הנהג? יחיה?"

"הבנתי שמצבו לא טוב. פגיעה רב־מערכתית. אבל איך צעק, כמו שור!"

"אז הוא אומר שירדו אנשים מהאוטו שלהם ובכוונה סיכלו את הניסיון לעזור לו?"

"זה סודי, יונה. אני לא אמור לספר דברים כאלה."

"אמר עוד משהו?"

"זה עוד לא רצח, יונה. נו, זה לא חקירה שלך."

רב־פקד יונה מרלין עמד שותק. נינוח. השוטר אלכס לא התאפק —

"הוא אמר שמי שדיבר אליו היה בכיסא גלגלים. ושהיה שם עוד אחד, ענק. ועוד מישהו. שלושה."

"טוב… אז יש סיכוי שאתה נותן לי מכונית?"

ברק אדיר האיר את השמים, ובאורו נראו פניו הממאנות של השוטר אלכס חמורות וחתומות.

"ציון הלך להכין קפה. זה הכי יחס חם שתקבל פה. אני אוהב אותך, מרלין, אבל זה המקסימום."

הרוח גילגלה את מחסום המשטרה על צדו, ואלכס מיהר לייצבו. כשהרים את מבטו, רב־פקד יונה מרלין כבר לא היה שם.

אמיר גוּטפרוינד (נולד ב-23 ביולי 1963) הוא סופר ישראלי ובעל טור בעיתון מעריב השבוע.

גוטפרוינד נולד בחיפה. הוא התגייס לצה"ל כעתודאי, לאחר שסיים תואר ראשון בטכניון במתמטיקה שימושית. בשירותו בחיל האוויר עסק במחקר מתמטי. בעת שירותו הצבאי השלים תואר שני בטכניון בחקר ביצועים ופרסם את שלושת ספריו הראשונים. השתחרר מהצבא בגיל 42 בדרגת סגן-אלוף.

ספרו הראשון "שואה שלנו" זכה בפרס בוכמן בשנת 2001, וספרו השני "אחוזות החוף" זכה בפרס ספיר בשנת 2003. בשנת 2013 זכה גוטפרוינד בפרס פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש רה"מ לוי אשכול.

סגנונו המיוחד ניכר בעברית הקולחת והאמינה, בהיעדר פוזות "ספרותיות", ובתיאור אוהב ואירוני של רגעי מבוכה מול הבלתי נמנע והבלתי-צפוי. בספריו הוא משלב חוויות מנוף ילדותו בחיפה ובקרית חיים. ספריו של גוטפרוינד תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, צ'כית והונגרית.

בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי אבי נשר "פעם הייתי", המספר על עלילות חבורת ילדים בחיפה של שנת 1968. התסריט לסרט נכתב בהשראת ספרו של גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים".

גוטפרוינד מתגורר ביישוב יובלים. נישא לנטע שמיר, ולזוג נולדו שלושה ילדים. בשנת 2011, במהלך כתיבת הספר "מזל עורב", נפטרה אשתו ממחלת הסרטן.‏[1] ההקדשה שבתחילת הספר היא "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך". בין היתר שימש גוטפרוינד כתסריטאי בסדרה בני ערובה.

 

ספריו:

 

שואה שלנו, זמורה ביתן, 2000. הספר קיים גם בגרסה מוקלטת.

אחוזות החוף, זמורה ביתן, 2002
העולם, קצת אחר כך, זמורה ביתן 2005
בשבילה גיבורים עפים, זמורה כנרת 2008
מזל עורב, זמורה כנרת 2013. הספר קיים גם בגרסה מוקלטת.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X