אגדה אבודה | לרכישה באינדיבוק
אגדה אבודה

אגדה אבודה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 223
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 50
- 35

"אגדה אבודה", רומן הביכורים של יוסיפה חרפק-עמיקם, מגיש לקורא הישראלי סיפור משפחתי המסופר בגוף ראשון, בגילוי לב ובאירוניה דקה מפיה של תמרי הבת הצעירה מתוך שני ילדים, דור ראשון בארץ להורים ממזרח אירופה שעלו ארצה כציונים. כיצד נראים חייה של משפחה בורגנית בתל אביב הקטנה? למה מרגישה תמרי כי מעולם לא הייתה רצויה לאימה? מה הקשר לילדותה והתבגרותה של אימה בעיירה נידחת בפולין? איך מתמודדת תמרי, עם מחלת הסרטן המתגלה אצל אחיה והיא רק בת 13 ?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אגדה אבודה”

בקרוב…

משוחררת

ערב ט' באב 1987

עמדנו בצהרי היום החם מול תלולית עפר טרייה ובה תקוע שלט קטן. אימי נפטרה יום קודם לכן. עתה הבאנו אותה אל מקום מנוחתה האמיתי, לצד אחי, בנה האהוב, ואבי יקירי. שתי המצבות זהות. בקרוב תתווסף עוד אחת. זאת המשפחה שלי, עכשיו הם ביחד. עשרים וארבע שנים אני מגיעה עם אימי לחלקת הבית הנצחי שלנו, מזהה את הקברים, אומרת שלום בשקט גם לשכנים, למעלה מעשרים שנים אנחנו מכירים, ואף פעם לא הפרענו אחד לשני. אולי רק השאלנו צנצנות לפרחים. השמש קופחת מעל ראשינו. החזן פותח בפרקי תהילים. אני לא ממש צריכה לעקוב אחר דבריו, אותם אני מכירה בעל- פה: תחילה פרקי תהילים לעילוי נשמתה, לפי אותיות נשמה, אחר יבוא קדיש, ותפילת אל מלא רחמים. את טכס הקריעה של החולצה כבר עברנו. החזן ממשיך, אחר כך יאמר דודי "קדיש" ואני יכולה לומר בליבי את המילים, גם אלו שבארמית. מחשבותיי נודדות הרחק משם. תמונות רצות למול עיני, ההלוויה של אבי, ההלוויה של אחי. גם אז היה חם מאד. היו המוני אנשים, אלא שהיה יותר מקום כי זו הייתה חלקה חדשה.-שוב אנחנו חונכים בית חדש, שכונה חדשה. כמו בימי ילדותי.את הלוויות אני זוכרת לפרטי פרטים. כשאחי נטמן, אימי התעלפה. היה זה באמצע חודש תמוז. אני נבהלתי. נזכרתי בעצמי כילדה קטנה הרואה שמורידים את אימה לאמבולנס. חברה טובה של אימי החלה לטפל בה, מישהו חיבק אותי ונתן לי מים והמשיכו בטקס.שתים עשרה שנים לאחר מכן אבי נפטר. הייתי המומה, כלל לא הייתי מוכנה לכך. הוא לא היה צריך למות כל כך מהר. עברו רק שלושה שבועות מיום הולדתו השישים וחמשה. כשחזרנו מהלווייתו עוד עמד על השולחן סידור הפרחים היבשים ששלחו לו עמיתיו לעבודה, כאילו ידעו שפרחים יבשים יחכו שלושה שבועות.הייתי מאד נסערת ממותו הפתאומי. אפילו לא נפרדתי ממנו. ביום שישי עוד עבד. במוצאי השבת חש מיחושים קלים בבית החזה וליתר ביטחון אושפז להשגחה. הוא עוד הספיק להרגיע אותי בטלפון שאין צורך למהר בלילה לתל אביב, שאבוא בבוקר. אימי לא סלחה לעצמה שלא הגיעה מוקדם יותר. היא תמיד הקפידה שאת זריקת האינסולין יקבל יחד עם כוס הקפה וארוחת הבוקר ולא לפני. בבית החולים לא השגיחו, הוא קיבל זריקה, נפילת הסוכר גררה התקף- לב ממנו לא יצא למרות ההחייאות הרבות שעבר. בבית זה לא היה קורה. אימי טיפלה בו כמו בכלי שביר מזכוכית יקרה. נסעה כל יום להביאו לעבודתו ולהחזירו הביתה. העבודה שמרה על נפשו העייפה, הוא כבר התקשה ללכת, ואימי לא סמכה על נהגי המוניות שיהיה להם סבלנות לעזור לו לצאת מהמונית. אימי ואני היינו שבורות. כאשר עמדנו בבית ההלוויות, לפני טכס "הקריעה" הייתי צריכה להגיד את "ברכת צידוק הדין." אמרתי "לא!" כולם ניסו לשכנע אותי ואני בשלי: "לא!", דממה. פעם ראשונהמזה עשרים ושש שנים לא פחדתי לפתוח את פי ולדבר בנוכחות כל כך הרבה אנשים: "אני לא אגיד את צידוק הדין. אני לא מסכימה עם המילים, עם הכוונה שבברכה הזאת. הוא לא היה צריך לקחת תחילה את אחי, ולאחר מכן את אבי." לא יכולתי לעצור את עצמי ופרצתי בבכי. אימי חיבקה אותי וניסתה להרגיעני. כעבור מספר דקות דומיה בהן נשמעו רק קולות בכי, ביקש דודי בקול שבור שנמשיך בטקס. ליד הקבר, כשטמנו את אבי , כיסה הקברן בעפר את הקבר החדש. הוא נשען ברגלו על קבר אחי. אני נתקפתי היסטריה וקראתי לעברו: "אתה דורך על אח שלי." אימי חיבקה אותי, היינו אז מחוברות כגוף אחד, היא ידעה מה איבדתי. אולי הפעם ניסתה להיות חזקה בשבילי. דודי ממשיך ב"קדיש" על אימי: "יתגדל ויתקדש שמי רבא." אני קפואה. מחשבות מתרוצצות במוחי נושאות אותי הרחק משם… בת דודתי סיגי מחבקת אותי ונותנת לי מים, היא לוחשת: "תשתי, תשתי שלא תתייבשי" והיא יודעת למה. היא, עליזה חברתי היקרה ותלמה – סגנית המחלקה וידידת נפש, רק הן יודעות שאני בתחילת הריון נוסף. איני יודעת אם ההיריון תקין, אם לעובר יש דופק, אם הפעם יחיה. אני מתפללת בליבי שהפעם אלד ילד בריא ושוב תהיה לי משפחה אמיתית. אימי כבר הייתה חולה כשביקשה, אחרי ההפלה הקודמת, שלא אבייש אותה עם בטן של הריון בהלווייתה. הטקס הסתיים, אנשים מניחים אבן, הקבר הטרי מתמלא זרי פרחים . עליזה מצדי האחד, ותלמה מצדי השני מלוות אותי. אני מסובבת את ראשי ואומרת "הנה כל המשפחה שלי." שוב אני נזכרת איך באחת הפעמים כשעלינו לבקר את אחי ואבי, אימי שאלה אותי אם אני כועסת שלא שמרו חלקה נוספת לצידם. נדהמתי, אמרתי: " טוב שלא, הייתי מקבלת את זה מאד קשה. מי מכין חלקת קבר לנערה בת 13?" אימי נרגעה מעט, הציתה סיגריה ושלובות יד פסענו בשביל המפריד בין החלקות. אני מביטה בפרחים על הקברים שלצדיי השביל, חלקם נבולים, חלקם יבשים ואני מרחמת עליהם שאיבדו כך את יופיים ורעננותם, אני כבר לא מביאה פרחים למתים, אני מעדיפה להביא אותם רעננים וזקופי ראש לאנשים אהובים שיודעים לאהוב, לשיר, לחייך.עוד מבט אחורה, נפרדת ממשפחתי, עכשיו הם שוב יחד ולשלושתם תהיינה מצבות זהות. אחרי מות אחי, אימי טיפחה את שתי החלקות משני צדדיו כגינות קטנות. כשאבא נפטר הזמינה שתי מצבות זהות לאלו של אחי. המצבה "שלה" עמדה מיותמת 12 שנה, ללא כיתוב, מחכה, אז כבר הרגשתי כאב ובדידות. היא לא סמכה עלי שאטפל בכל הסידורים כמוה, היא רק אמרה שהיא רוצה שיחתכו את המצבות מאותה אבן. בליבי אני נפרדת ממשפחתי . לאימא ולעצמי אני ממלמלת בשקט:

משוחררת, משוחררת , משוחררת…

יוסיפה חרפק-עמיקם למדה עבודה סוציאלית ובריאות הציבור באוניברסיטה העברת בירושלים. עבדה בתחום הפסיכיאטריה של הילד ולאחר מכן במחלקות האונקולוגיות בבית החולים "הדסה" בירושלים, העיר ש"אימצה" אותה, בה קבעה את משכנה והביאה לעולם את בנה היחיד .

"אגדה אבודה" הוא רומן הביכורים שלה .

X