אבן, נייר | לרכישה באינדיבוק
אבן, נייר

אבן, נייר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57

"אבן, נייר" נפתח בשמועה. בגוף ראשון, דוקומנטרי, אני מחפש אחר אמיתותה. המוזאון הגדול להיסטוריה וטבע, במקום שבו נולדתי וגדלתי, קיבוץ דן, בגליל העליון, עשוי אבנים של כפר פלסטיני הרוס.

אלא שלא סיפור בילוש מסופר כאן, בספר, לא סיפור של התחקות. כבר במחציתו הראשונה של הפרק הראשון מתאמתת השמועה. מאורכבת בארכיון קיבוץ דן, בארכיון הציוני בירושלים, בזכרונם של חברי וחברות קיבוץ. חברי הקיבוץ פרקו את הכפר, הובילו את אבני בתיו במשאית, מההר אל העמק, ערמו את אבני הכפר על חלקת הכרם הישנה, וצרו ממנו מוזאון להיסטוריה. הונין קראו לכפר.

היסטוריה כותבים במילים, ומילים משנות היסטוריה. כשמשתנה היסטוריה, משתנה גם המקום. איך ישנו המילים את ההיסטוריה שלנו, את המקום שבו אנחנו חיים? "אבן, נייר" מפעיל את המילים, את השפה, ומבקש לשנות כך את המקום באמצעותה. הלוך וחזור, מן הכפר הונין, הלאה ממנו, ובחזרה, בעשרה שערים, בדיוניים בחלקם, בחלקם תעודיים, בפרוזה, בשירה, במחזה, בזרמי-התודעה, מחפש הספר את הספרות ואת האי-ציות. את ההתנגדות ואת שפתה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אבן, נייר”

ביקורות נבחרות

ראיון בגלריה הארץ

 

ביקורת באתר העוקץ

 

ביקורת באתר ערב רב

סוֹפים

אני לא זוכר למה ולא זוכר מתי. זה חשוב לי. אני מנסה. אני חוזר ומנסה. אני חוזר ומנסה ונכשל. אני לא מוצא את רישומיו של הרגע ההוא. שנים עברו כבר מאז. מתי זה היה? ואיך קרה שדיברנו כאילו לפתע בנושא האלום הזה? ומה פתאום לא דיברנו בו עד אותו רגע עלום? ואיך פתאום צץ הדיבור ואז נעלם? ולאן?

אני לא זוכר למה ולא זוכר איך ולא מתי אבל כן זוכר מי זה היה. זה כן. אלא שגם הוא לא זוכר. שאלתי אותו. חבר שלי גימל. כבר שנים אני קורא לו כך, גימל, שם לא רע בשביל אינפורמנט, אלא שלא רק כאן על הכתב אני קורא לו כך, לא לשם ערפול זהותו שמחוץ למחשב הנייד, גם פנים אל פנים לפני חיבוק חברים הוא גימל, בשבילי לפחות, גם אם שמו הפרטי ושם משפחתו מתחילים באות ר' בכלל, סיפור ארוך, לא חשוב למה, מהתקופה שגרנו ביחד בדירה שכורה בירושלים, דירתנו הראשונה מחוץ לקיבוץ. וגימל היה זה שסיפר לי בְיום ומקום שכאמור אין שנינו זוכרים – ולמה בכלל זה חשוב לי? – סיפר לי שבית-אוסישקין, מוזאון בקיבוץ דן, הקיבוץ בו שנינו נולדנו וגדלנו, מוזאון גדול מאבן מסותתת לבנה, שהיה ועודנו לא רק מוזאון אלא גם מין במה, שעליה החזיקו אמי ואמו אותי ואותו בני פחות משנה בטקס חג השבועות בקיבוץ, עשרים שנה ויותר לפני הדירה בירושלים. חג שבועות בקיבוץ. על מדרגות בית-אוסישקין חקלאים מעלים ביכורים, אמהות מציגות פני עם ועדה את פרי רחמן: רם ואני, לדוגמא, אנחנו ועוד בערך תריסר תינוקות, בית-אוסישקין, 1974.

וביחד גדלנו אל בית הילדים בקיבוץ ושבע שנים אחרי אותו טקס היינו שוב חלק פעיל בארוע נוסף של חניכה קיבוצית על אבני המוזאון. טקס כניסה לחברת הילדים. חולצות לבנות מגוהצות, צד אחד אמא צד אחד אבא, מחזיקים ידיים, עוברים תחת שני ענפי דקל שמתחו לכדי שער שדרכו עברנו כולנו, אני, ורם, שנים לפני שנהיה גימל, ועוד בערך תריסר ילדים נרגשים.

אני לא מספר כאן היסטוריה שלמה דרך אותו המוזאון. רעיון נלוז, היסטוריה שלמה. רעיון משיחי. אלא שעל מדרגות אותו המוזאון ישבתי עם גימל וגולדסטאר לרוב ובקבוק וודקה שש-עשרה שקל ושתי מתנדבות שבאו לעשות קצת חיים בקיבוץ. וגימל סיפר לי, שנים אחרי אותו לילה מתוק עם שתי מתנדבות על אבני המוזאון ומשם לזיון נעורים נרגש בבריכת השחייה בליל קיץ חם, גימל סיפר לי שאת המוזאון הזה בית-אוסישקין בנו מאבני הבתים של כפר ערבי שחרב במלחמה שהייתה כאן, אז, בשנת ארבעים-ושמונה.

מה אתה אומר!?

ואללה?!

אצל גימל נשאר אותו הסיפור בגבולות הבדיחה. חה חה. כן כן. אני גם כן צחקתי. אלא שאז, וזהו האז שריבואות אינסופים נשפכים מתוך תיבתו הפרוצה, אלא שאז, כמו זיגמונד פרויד, לקחתי את הבדיחה יותר ויותר ברצינות. ביקשתי לחדור לעומקה. אל מנגנוני פעולתה. סוד הצחקתה. אל מבנה העומק של אותה האירוניה. כמו אידיוט או טרחן או ווינאי מעונב עם מקטרת לא הרפתי. שאלתי מה מצחיק כאן ולמה.

גימל, אני יודע היום, מתחרט כנראה על אותה הלצה, אנקדוטה קטנה שהחדירה בי את אותה אי-הנחת, כאילו בלעתי סוס חי ובועט והוא דוהר בתוכי ואני על גבו לשאול, לברר, לדברר, לחטט, להפוך את שאין לו הופכין, גם לבגוד, לבסוף, אל תוך ארכיונים, חלקם מוכרים וגדולים, חלקם כאלה שכמעט איש לא הופך בדפיהם, איש לא פותח את תיקי הפנדורה עשוים קרטון חום, סוס שדוהר בתוכי ואני על גבו לפגוש בני-אדם, חברים, שכנים, משפחה, והרבה אחרים, מוכרים או זרים, לשמוע, לשאול, להתעקש וללחוץ, דוהר לספר איזה סיפור, לא, לא סיפור, סיפורים, מורחבים עד מאוד, מתפשטים עד אין קץ, סיפורים שאין סוף להם, בעצם, כלומר, המונות אינסופים להם, ממשיכים ממשיכים ממשיכים, ורק כפיפותם לתנאי המרחב עוצרת את התפשטותם שבלי גבול, שבלי גבול, שבלי גבול.

וגימל דווקא הציע לי סוף לסיפור. למשך חודשיים שכרתי חדר קטן בקיבוץ, יותר מעשר שנים מאז שעזבתי. ומהחדר יצאתי לקרוא מסמכי ארכיון, לשאול אנשים. מה היה הכפר הזה שממנו בנו את המוזאון שלנו? ומה פתאום החליטו לבנות כאן מוזאון? ולמה דווקא היסטוריה וטבע? ואיך העבירו את האבנים? איך העמיסו? ומי? ומה הקשר למנחם אוסישקין? כמה מסובך היה השם הזה בשביל תומר הילד, בית-אוסישקין, הסתבכתי אוסישקין אושיסקין אושקיקין אוקיסשקין והיום מוטבע השם על לשוני כמו כווית הגחל בפיו של משה, שואל ב-ב-בית, בית-בית, ב-בית-אוסישקין, אנ-אנ-אנחנו בנינו אותו, טוב, אב-אב-אבל מי היה ז-ז-זה ששם אבן על-על אבן? ומי ש-ש-שם את הכסף? ולמה, אם כבר בנו מוזאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר הערבי ההרוס, הונין קראו לו, ככה גיליתי מתישהו, בארכיון הציוני בירושלים דווקא, למה, אם בנוי המוזאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר שקראו לו הונין, למה אין זכר בתוך המוזאון לכפר הזה בהיסטוריה שלנו? למה אין בו זכר לקיומם של עשרות הכפרים הערבים בגאוגרפיה של עמק החולה? למה בהיסטוריה ובטבע שמבקש המוזאון לייצר אין ומעולם לא היו ערבים כאן? מה פשרה של אותה מחיקה? איך פועלים חוקי המידע? תקנוני הסיפֵר הקולקטיבים? וגם, אם לא בעיקר: איך קשורה אותה מחיקה, אותה הדחיקה, אותו הדיכוי, למחיקתם ולדיכויים של ערבים אצלנו היום, כרגע, לא במלחמה ההיא אלא עכשיו, בעודי מקליד את המילים האלה, ברגע זה ממש.סוֹפים

אני לא זוכר למה ולא זוכר מתי. זה חשוב לי. אני מנסה. אני חוזר ומנסה. אני חוזר ומנסה ונכשל. אני לא מוצא את רישומיו של הרגע ההוא. שנים עברו כבר מאז. מתי זה היה? ואיך קרה שדיברנו כאילו לפתע בנושא האלום הזה? ומה פתאום לא דיברנו בו עד אותו רגע עלום? ואיך פתאום צץ הדיבור ואז נעלם? ולאן?

אני לא זוכר למה ולא זוכר איך ולא מתי אבל כן זוכר מי זה היה. זה כן. אלא שגם הוא לא זוכר. שאלתי אותו. חבר שלי גימל. כבר שנים אני קורא לו כך, גימל, שם לא רע בשביל אינפורמנט, אלא שלא רק כאן על הכתב אני קורא לו כך, לא לשם ערפול זהותו שמחוץ למחשב הנייד, גם פנים אל פנים לפני חיבוק חברים הוא גימל, בשבילי לפחות, גם אם שמו הפרטי ושם משפחתו מתחילים באות ר' בכלל, סיפור ארוך, לא חשוב למה, מהתקופה שגרנו ביחד בדירה שכורה בירושלים, דירתנו הראשונה מחוץ לקיבוץ. וגימל היה זה שסיפר לי בְיום ומקום שכאמור אין שנינו זוכרים – ולמה בכלל זה חשוב לי? – סיפר לי שבית-אוסישקין, מוזאון בקיבוץ דן, הקיבוץ בו שנינו נולדנו וגדלנו, מוזאון גדול מאבן מסותתת לבנה, שהיה ועודנו לא רק מוזאון אלא גם מין במה, שעליה החזיקו אמי ואמו אותי ואותו בני פחות משנה בטקס חג השבועות בקיבוץ, עשרים שנה ויותר לפני הדירה בירושלים. חג שבועות בקיבוץ. על מדרגות בית-אוסישקין חקלאים מעלים ביכורים, אמהות מציגות פני עם ועדה את פרי רחמן: רם ואני, לדוגמא, אנחנו ועוד בערך תריסר תינוקות, בית-אוסישקין, 1974.

וביחד גדלנו אל בית הילדים בקיבוץ ושבע שנים אחרי אותו טקס היינו שוב חלק פעיל בארוע נוסף של חניכה קיבוצית על אבני המוזאון. טקס כניסה לחברת הילדים. חולצות לבנות מגוהצות, צד אחד אמא צד אחד אבא, מחזיקים ידיים, עוברים תחת שני ענפי דקל שמתחו לכדי שער שדרכו עברנו כולנו, אני, ורם, שנים לפני שנהיה גימל, ועוד בערך תריסר ילדים נרגשים.

אני לא מספר כאן היסטוריה שלמה דרך אותו המוזאון. רעיון נלוז, היסטוריה שלמה. רעיון משיחי. אלא שעל מדרגות אותו המוזאון ישבתי עם גימל וגולדסטאר לרוב ובקבוק וודקה שש-עשרה שקל ושתי מתנדבות שבאו לעשות קצת חיים בקיבוץ. וגימל סיפר לי, שנים אחרי אותו לילה מתוק עם שתי מתנדבות על אבני המוזאון ומשם לזיון נעורים נרגש בבריכת השחייה בליל קיץ חם, גימל סיפר לי שאת המוזאון הזה בית-אוסישקין בנו מאבני הבתים של כפר ערבי שחרב במלחמה שהייתה כאן, אז, בשנת ארבעים-ושמונה.

מה אתה אומר!?

ואללה?!

אצל גימל נשאר אותו הסיפור בגבולות הבדיחה. חה חה. כן כן. אני גם כן צחקתי. אלא שאז, וזהו האז שריבואות אינסופים נשפכים מתוך תיבתו הפרוצה, אלא שאז, כמו זיגמונד פרויד, לקחתי את הבדיחה יותר ויותר ברצינות. ביקשתי לחדור לעומקה. אל מנגנוני פעולתה. סוד הצחקתה. אל מבנה העומק של אותה האירוניה. כמו אידיוט או טרחן או ווינאי מעונב עם מקטרת לא הרפתי. שאלתי מה מצחיק כאן ולמה.

גימל, אני יודע היום, מתחרט כנראה על אותה הלצה, אנקדוטה קטנה שהחדירה בי את אותה אי-הנחת, כאילו בלעתי סוס חי ובועט והוא דוהר בתוכי ואני על גבו לשאול, לברר, לדברר, לחטט, להפוך את שאין לו הופכין, גם לבגוד, לבסוף, אל תוך ארכיונים, חלקם מוכרים וגדולים, חלקם כאלה שכמעט איש לא הופך בדפיהם, איש לא פותח את תיקי הפנדורה עשוים קרטון חום, סוס שדוהר בתוכי ואני על גבו לפגוש בני-אדם, חברים, שכנים, משפחה, והרבה אחרים, מוכרים או זרים, לשמוע, לשאול, להתעקש וללחוץ, דוהר לספר איזה סיפור, לא, לא סיפור, סיפורים, מורחבים עד מאוד, מתפשטים עד אין קץ, סיפורים שאין סוף להם, בעצם, כלומר, המונות אינסופים להם, ממשיכים ממשיכים ממשיכים, ורק כפיפותם לתנאי המרחב עוצרת את התפשטותם שבלי גבול, שבלי גבול, שבלי גבול.

וגימל דווקא הציע לי סוף לסיפור. למשך חודשיים שכרתי חדר קטן בקיבוץ, יותר מעשר שנים מאז שעזבתי. ומהחדר יצאתי לקרוא מסמכי ארכיון, לשאול אנשים. מה היה הכפר הזה שממנו בנו את המוזאון שלנו? ומה פתאום החליטו לבנות כאן מוזאון? ולמה דווקא היסטוריה וטבע? ואיך העבירו את האבנים? איך העמיסו? ומי? ומה הקשר למנחם אוסישקין? כמה מסובך היה השם הזה בשביל תומר הילד, בית-אוסישקין, הסתבכתי אוסישקין אושיסקין אושקיקין אוקיסשקין והיום מוטבע השם על לשוני כמו כווית הגחל בפיו של משה, שואל ב-ב-בית, בית-בית, ב-בית-אוסישקין, אנ-אנ-אנחנו בנינו אותו, טוב, אב-אב-אבל מי היה ז-ז-זה ששם אבן על-על אבן? ומי ש-ש-שם את הכסף? ולמה, אם כבר בנו מוזאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר הערבי ההרוס, הונין קראו לו, ככה גיליתי מתישהו, בארכיון הציוני בירושלים דווקא, למה, אם בנוי המוזאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר שקראו לו הונין, למה אין זכר בתוך המוזאון לכפר הזה בהיסטוריה שלנו? למה אין בו זכר לקיומם של עשרות הכפרים הערבים בגאוגרפיה של עמק החולה? למה בהיסטוריה ובטבע שמבקש המוזאון לייצר אין ומעולם לא היו ערבים כאן? מה פשרה של אותה מחיקה? איך פועלים חוקי המידע? תקנוני הסיפֵר הקולקטיבים? וגם, אם לא בעיקר: איך קשורה אותה מחיקה, אותה הדחיקה, אותו הדיכוי, למחיקתם ולדיכויים של ערבים אצלנו היום, כרגע, לא במלחמה ההיא אלא עכשיו, בעודי מקליד את המילים האלה, ברגע זה ממש.

תומר גרדי חי בדרום תל-אביב. פרסם שירים וסיפורים במוסף תרבות וספרות של הארץ, מטעם, מעיין, ומעל במות אינטרנטיות שונות.

עורך כתב העת סדק. עוסק בשפה, באופני פעולתה. בדברים שלהם היא מסוגלת, במרחב הציבורי שאותו חולקים בני האדם.

אבן, נייר הוא ספרו הראשון.

X