אביגיל | לרכישה באינדיבוק
אביגיל

אביגיל

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 269
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
- 37

לילה אחד, בחורף של שנת 1070 לפני הספירה, פקד אסון את אביגיל: יותם, בנה יחידה, נרצח במיטתו.
אביגיל, אישה עצמאית וסוערת בעולם הנשלט על ידי גברים, מבקשת למצוא את רוצח בנה אבל נתקלת בחומות של סירוב ושקרים. איש בארץ ישראל, המחולקת בין עברים לפלישתים, לא מוכן לסייע לה ונדמה שרבים אפילו מנסים למנוע ממנה למצוא תשובות לשאלות שהיא מעלה בחקירתה: האם קשור רצח בנה להיעלמותו של נביא העיר? מה תפקידו של שמשון בתעלומה? ומה יודעת דלילה ומסרבת לספר?
אביגיל מסרבת להיכנע, וככל שגוברות הסכנות והתלאות הופך המרדף בעקבות הרוצח למסע יוצא דופן של שחרור, שסופו יפתיע אפילו אותה.

אביגיל, ספרו העשירי של אמנון ז'קונט, היסטוריון ומבכירי סופרי המתח בישראל, הוא רומן בלשי המתרחש בתקופת המקרא ומצטיין בעלילה מותחת אבל גם במבט רענן על זמן היסטורי מורכב ומרתק.
ספריו של ז'קונט היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אביגיל”

"פרח", אמרה ושלחה יד זהירה ללטף את ראשו.
עיניו נותרו קפואות, מסתוריות ושקועות במחשבות שלעולם לא יחלוק איתה. מתחת לעורו נולדה התכווצות מטרידה. ידה השתהתה עד שנרגע, ואז ירדה, מרפרפת על גבותיו.

"יותם פרח שלי", אביגיל שבה ואמרה, מדגישה כל הברה, "פרח".

משהו בו נפקח. "פרח שלי", חזר על דבריה בקול רפה.
היא נשקה על מצחו וחיבקה את גופו הדק. לִבּה יצא אליו. היה בו יופי צלול ושובה לב: תווי פנים רכים שזהרו אל העולם בתמימות אין קץ, שפתיים מודגשות ועיניים גדולות בגוון ירקרק-בוהק. גם עיניה שלה היו ירוקות, ובעולם של בני אדם בעלי מבט חום ושחור היה בכך משום אות שניתן לפרש לטובה וגם לרעה.

הרוח הביאה איתה מן העיר את ניחוחו החם של לחם הערב מעורב בריח עשן. "עוד מעט נלך הביתה", היא לחשה על אוזנו. הוא ניסה לקום, מגורה מריח המזון. אביגיל משכה אותו אל חיקה, עדיין לא מוכנה להיפרד מן המתיקות שחיבוקיו השרו עליה. הוא נאבק להיחלץ. היא קירבה את פיה אל לחיו ונשפה ברוך על עורו עד שנרגע. אחר כך עצמה את עיניה ונשמה את ריחו, ריח מתוק חמוץ של ילד-גבר.

כשישובו העירה – יהיה עליה להלך לצדו, כיאות. מאז ילדותו הייתה החורבה שבראש הגבעה הקירחת מקום המפלט שלהם. רק שם לא הפריע לה איש ליצור עם בנה את הקשר היחיד שבו נענה לה – המגע.

"עוד מעט נלך", שבה ואמרה.

מגרונו התגלגל גרגור חרישי, והיא חשה בכוח הבלתי מרוסן שפעם בשריריו. הוא פער את פיו וצרח אל ההד שלרגליהם: "עוד מעט נלך! עוד מעט נלך!"

אביגיל ליטפה את עורפו וחשה בשריר שהתקשח למגעה. הוא פלט עוד כמה קריאות ואביגיל נטלה את ידו והעבירה אותה על שפתיה, נושפת עליה הבל חם.

היא סיגלה לעצמה את הנשיפה על עורו כדרך ליצירת קשר עוד כשנולד, לפני חמישה עשר חורפים. הוא היה תינוק שקט במיוחד, שלא בכה וגם לא פקח את עיניו עד שעברו שני מולדי ירח. כששמורותיו נפרדו לבסוף, היה בהן מבט מרוחק, מסתורי, ואלדד בעלה האמין שהוא חוזה במראות אלוהיים. אביגיל הייתה מפוכחת יותר. בליבה קינן חשש שמשהו השתבש. היא הניחה מתחת ליצועו צלמית קטנה של עשתורת, מלכת השמים, שתוליך אותו בבטחה בדרך שבחרה לו. היא לא האמינה באֵלָה, וגם לא באלים אחרים ששמותיהם נלחשו בחשאי כדי שלא יגיעו לאוזניהם של כוהני אדונָי. אבל לא עלתה בדעתה דרך אחרת לבטא באמצעותה את אהבתה. היא לא יכלה לעורר את תינוקה בנשיקות, בערסולים או בחיבוקים. הוא נותר נוקשה ומנותק, אדיש אליה, כאילו רק גופו כאן ונשמתו מרחפת ברקיעים הגבוהים. אף על פי כן היא אהבה אותו, לא משום שיצרה אותו אלא מפני שבמהלך השנים הפך לתמצית של ישותה, של כל מה שהשקיעה בו והצליחה ללמדו.

עתה היו כל חושיו מרוכזים בחרדון שהתחמם על סלע בשמש אחר הצהריים. חרק גדול חתר באוויר. נחיריו של יותם התנפחו במתח. החרדון שלח לשון ארוכה וצד את החרק. יותם צחק, מסכם לעצמו בסתר מוחו את שראה. מבטו נדד הלאה. עיניו שוב הצטעפו ואביגיל ידעה שהוא קולט דבר-מה שעוד לא הגיע אל חושיה.

"הוא", אמר פתאום.

"מה?", שאלה, "מה עכשיו?"

"הוא! הוא!" קולו נעשה רם וחרד יותר. אביגיל ניסתה להבין את כוונתו לפני שיתחיל להתפרע. הוא פקח את עיניה באצבעותיו, אחז בסנטרה וסובב את ראשה לכיוון הדרך שלמרגלותיהם. תהלוכה של גברים מזוקנים, עטויי גלימות צחורות צעדה במרחק, נושאת טסי ארד מנצנצים ועליהם ירקות ונתחי גדיים שחוטים שקיבלו מן האיכרים בשדות, קורבן הערב.

"הוא! הוא!", שב יותם וזעק בהתרגשות.

אביגיל אימצה את עיניה. כוהני אדונָי היו שקועים בהילוכם האיטי. הרוח נשאה אליה הדים של ניגון מונוטוני שזימרו. בראשם זיהתה דמות גבוהה וזקופה. חנן הנביא.

על אף המרחק שביניהם חשה אביגיל בעוצמה שקרנה ממנו. זקנו היה עבות וסמיך מזקנם של הכוהנים והוא שטף כאשד שחור על גלימתו הצחורה. קולו היה קשה ורם, וגם כשאמר דברים של יום יום הם יצאו מפיו כבשורה הרת גורל. עתה נדמה לה שהסב את ראשו אל הגבעה ונעץ בה מבט. לבה של אביגיל צנח. היא ידעה שאיש לא יעז להתקרב אל החורבה שבראש הגבעה, שם שכנו על פי השמועה רוחותיהם של תושבי העיר הכנענים שנטבחו עם הכיבוש. ואולם, בה במידה עלולה נוכחותה שם לחשוף אותה ללשונו הארסית של הנביא באחד מנאומיו הקנאיים.

"הוא! הוא!" צרח שוב הנער וקפץ.

הכוהנים הגיעו אל שער העיר ונבלעו מעבר לחומה. ענן האבק שהקימו שקע והדרך שבה ונגלתה. אישה פסעה שם באור העז ששלחה השמש הנמוכה. ידה האחת כיתפה צרור גדול עטוף בבד, והשנייה – אחזה בזנבה של פרדה. הפרדה שלהם, עם הפס השחור שחוצה את גבה במדויק.
אביגיל נשטפה בזיעת תדהמה. "איך ראית אותם בתוך האבק?"

"איך ראית אותם בתוך האבק? איך ראית אותם בתוך האבק?" חזר יותם אחריה בארשת אטומה.

אביגיל צמצמה את עיניה, להיטיב לראות. על גב הפרדה ישב בעלה, גופו רכון לפנים בתנומה של אחר צהריים. היא החזירה את מבטה אל האישה. זו אינה משרתת. כבר יש להם אחת, ואלדד – אף שהיה עשיר למדי – חס על כל גרגיר שעורה ממזווהו; זאת גם לא בת-משפחה רחוקה שאלדד אסף לביתם. הדרך עלתה היישר מגת, הקרובה בערי הפלשתים, ולאף בית אב עברי לא היו שם שלוחות.
נשאר רק הסבר אחד.

היא שבה והשקיפה על האיש הקטן שהתנודד על גב הפרדה, ויכלה לדמיין את קורת הרוח שמן הסתם שפוכה על פניו. האישה החדשה שהביא תשכב אתו בלילות, ובימים תכין לו את המעדנים שאהב. אחרי תשעה חודשים, אולי קצת יותר, תעניק לו את הדבר שאליו נכסף יותר מכול – יורש ראוי. בן שלם, לא פגום.

כמו בכל פעם שבה חשבה על הפגם, היא חשה מדקרה בשיפולי בטנה, תזכורת לאותו לילה כאוב שבו ילדה את יותם, וגופו שיסע את אברי-היַלְדָה שלה. באופן נפתל, היא אהבה את הכאב ואת ההרס שהשאיר בה. הייתה בכך הבטחה שלא תלד עוד ולכן גם חסינות בפני האיום של מוות במהלכה של לידה שריחף מעל נשים כה רבות. בשנים הראשונות, הכאב שב והתעורר, מלווה בנחלים של דם, בכל פעם שלא הצליחה לחמוק מתשוקתו של אלדד. בשל כך, עשה לו אלדד מנהג לרדת תכופות אל ערי פלישתים וכששב משם, היה שולח לעברה מבט מתריס, מבלי שידע עד כמה שימח אותה.
הפרדה, עם האיש שעליה והאישה האוחזת בזנבה, כבר עמדו בשער העיר. אביגיל עוד הרהרה רגע, תוהה מה תעשה, ומיד קמה ממקומה, הברישה את שמלתה מאבק ומלכלוך ואחזה בידו של בנה. "הביתה", אמרה.

"הביתה, הביתה", חזר אחריה אך לא זז ממקומו.

"מהר הביתה". במהלך השנים, סיגלה לעצמה בשיחותיהם את דיבורו המקוטע. לפעמים ניסתה לדבר אליו במשפטים ארוכים יותר, אך הוא היה נחרד וכורע תחת עומס הצירופים והמשמעויות שלא הבין. כששוחחה אתו, עשתה זאת בזהירות, כאילו אחזה בידיה קור דק, שעלול בכל רגע להישמט מידה, ואז שניהם יאבדו זה לזו. היא הייתה בת שלושים קיצים, ועוד מעט תחשב לזְקנה. איש לא אהב אותה מלבדו, ולו לא היה אדם מלבדה. ביחד הם היוו יחידה רופפת שהצליחה לשרוד בשולי חייהם של אלדד ושל העיר צובה.

אמנון זַ'קוֹנְט (נולד ב-3 באוקטובר 1948) הוא סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח, סיפורים קצרים, ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות.

 

נולד ברמת גן למשפחה ממוצא בלגי. באחדות משנות ילדותו שהה בבלגיה.

 

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית, אך הפסיק את לימודיו בתום שנות לימוד אחדות עקב פציעה קשה במהלך השירות הצבאי (שנעשה בחופשת הקיץ). פציעה זו מנעה ממנו להשתתף בלימודי השנה האחרונה, ולאחר שהחלים ממנה התגייס לשירות סדיר.

 

עם צאת ספרו "מלכודת דבש", שגיבורתו קרויה דפני ברנסטיין, סיפר ז'קונט:

 

"ובד בבד, דפני ברנסטיין היא גם אני, בתקופה הכי קשה של חיי, אחרי הצבא, לפני שמצאתי את דרכי. אז היו לי תואר אקדמי שלא הושלם, עסקים כושלים, יחסים קשים עם שלטונות המס ועתיד לא ברור. וכמו דפני, גם אני שאלתי את עצמי, מה מותר ומה אסור, מה המחיר שאני מוכן לשלם תמורת הצלחה ומה הליקויים העמוקים שבאופיי. חששתי שיש בי נטייה מועדת למעוד ושאלתי את עצמי אם יש בכוחי לשנות את גורלי"
– ראיון שנתן לירון לונדון

 

ז'קונט נישא, ומנישואים אלה נולד בנו היחיד, גילן. הוא החל לעבוד בסוכנות הביטוח של חותנו, ובמהלך הזמן רכש את הבעלות עליה. פעילותו כסוכן ביטוח וכאיש עסקים העניקה לו בסיס כלכלי איתן. במחצית השנייה של שנות השמונים נפרד מאשתו. הוא פגש את הפסיכולוגית ורדה רזיאל (ויזלטיר), שהפכה לאשתו השנייה.

 

ז'קונט החל לכתוב בשנת 1980. כל ספריו, למעט "איש הסגריר", היו רבי-מכר. משנת 1988 משמש כעורך בהוצאת הספרים "כתר", שבה יצאו לאור מרבית ספריו וכן פועל בהוצאות ספרים אחרות. עד היום (2008) ערך כמאה ספרים ובהם כל ספריו של אורי אדלמן, וכן ספרים של יגאל לב, אורלי קראוס וינר, יהודית רותם, אדיבה גפן, אורה מורג, ליעד שהם, מיכאל בר זוהר ואחרים.

 

במקביל לקריירה הספרותית שלו, היה ז'קונט פעיל בשוק ההון, הביטוח והנדל"ן. בשנת 1997 פרש מעסקיו וחזר לאוניברסיטה, שם קיבל תואר שני ותואר שלישי בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת תל אביב. עבודת המוסמך שלו, משנת 2002, נושאת את השם: "דיוקנו של הקיסר כאיש צעיר – השתקפותם של המושגים טובת המדינה, היוזמה האישית והמריטוקראטיה בתפיסת עולמו של נפוליאון בונאפרטה, על פי יצירותיו הספרותיות". עבודת הדוקטוראט שלו, משנת 2006, נושאת את השם "ד"ר שלמה רובין (1823 – 1910) – ספריית השכלה של איש אחד". לימד היסטוריה וכתיבת פרוזה באוניברסיטת תל אביב. כיום כותב ספרים וסדרות טלוויזיה, פועל כעורך ומלמד כתיבת פרוזה.

 

בשנת 2002 הגיש ביחד עם רעייתו ורדה, תוכניות ייעוץ ואירוח בטלוויזיה, ומאז 2003 הנחה ביחד איתה סדנאות לניהול יחסים. בסוף שנת 2004 החל לכתוב את הטור "מנהרת הזמן" בירחון החדש "כותרת", שלא האריך ימים. באותה תקופה נפל קורבן להתקנת תוכנה מסוג סוס טרויאני במחשבו, אירוע שהתפתח ל"פרשת הסוס הטרויאני", שבה התגלה כי תוכנה כזו הותקנה גם במחשבים עסקיים רבים, לשם ריגול תעשייתי.

 

בשנת 2006 החל לפרסם במוסף "הארץ/ספרים" טור דו-שבועי בשם "מתיקיה של ע. צופיה", ובו חידה ספרותית.

 

בשנת 2008 עברה רעייתו ורדה, מ'רדיו ללא הפסקה' ל'רדיו 99', למשך מספר חודשים, והגישה שם תוכנית ייעוץ יומית בת שעתיים, חמישה ימים בשבוע. בצהרי יום שישי אמנון הצטרף אליה והשניים הגישו תוכנית שהייתה מבוססת על ויכוחים ושיחות ביניהם וכן על שיחות עם מאזינים.

 

בשנת 2011 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ, כרמית גלבוע ורחל פייג וישניא, את הרשת החברתית תרבותית 'גיבור תרבות', בה מתעדים גולשים את חוויותיהם מיצירות ספרות, קולנוע, מוזיקה, במה וטלוויזיה, ומקיימים על כך דיונים עם גולשים אחרים. באותה שנה גם נטל על עצמו לכתוב, על פי הזמנתה של הוצאת 'ידיעות ספרים' את הביוגרפיה של מאיר עמית, שראתה אור בשנת 2012. בינואר 2013 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ את 'גיבור תרבות – בית הספר לכתיבה', המציע קורסים לכתיבה מקצוענית בתחום הספרות, העיתונות, התיאטרון, הטלוויזיה והאינטרנט. סביב ז'קונט ואברמוביץ התגבשה נבחרת של מרצים ובהם דנה ספקטור, ארקדי דוכין, גיורא חמיצר, רן שריג, נרי ליבנה, דניאל סלומון, ורדה רזיאל ז'קונט ואחרים.

 

בשנת 2014 יצא לאור ספרו העשירי של ז'קונט – 'אביגיל', נסיון חדשני לשלב סיפור בלשי עם מרחב-זמן תנ"כי, הסיפור מתרחש בשנת 1070 לפני הספירה ובמרכזו אישה עצמאית, מרפאה בעשבים, שאינה מסכימה עם המגבלות שעולם הגברים מטיל עליה, ובניגוד לרצונם של כל הסובבים אותה יוצאת למסע בילוש מפרך לגלוי זהותו של רוצח בנה. בין היתר, מעלה הספר את נושא הדחף לנקום ואת השאלה מדוע במקרים רבים רק נקמה תספק מרפא לחיים שנהרסו.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X