אבודה בזמן | יהודית ציפורי | לרכישה באינדיבוק
אבודה בזמן

אבודה בזמן

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 300
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 39

מה היה קורה אילו היית מתעוררת לפתע בבית חולים ומגלה שעשר השנים האחרונות בחייך נמחקו לחלוטין?

 

זה בדיוק מה שקרה לדניאלה ברעם, גיבורת הרומן "אבודה בזמן". מאותו רגע היא מתחילה במסע לאיתור הזמן האבוד, מסע הטומן בחובו גילויים מרעישים על חייה בהווה, על משפחתה, חבריה והאדם איתו היא חולקת את מיטתה.

אבל יותר מכל, זהו מסע לגילוי האהבה שלה ליונתן, אהוב נעוריה שחייו אמנם נעים בציר אחר לגמרי אבל הגורל נועד להפגיש ביניהם שוב. זהו רומן מתח על כוחו של הרצון וכוחם של זיכרונות אבודים שעולים וצפים ומשנים את פני המציאות שוב ושוב.

ביד בוטחת ובפרוזה סוחפת, מובילה אותנו יהודית ציפורי דרך העיניים של דניאלה ויונתן, בזמנים שונים, וחושפת טפח אחר טפח פרטים מהתעלומה הגדולה השוכנת ברומן. מי רודף אחרי דניאלה? מי מנסה לחבל בחייו של יונתן? והאם יש דרך להשיב את הזמן שאבד?

"אבודה בזמן" הוא הספר הראשון בסדרת המתח "זמן אבוד".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אבודה בזמן”

בקרוב…

 

ספטמבר 2014

דניאל

בום בום. בום בום. רעש, דפיקות חזקות. בום בום. טאק טאק. בום בום. הוא מפריע לי, אני לא מבינה מאיפה הוא מגיע, לא מצליחה להתרכז, המחשבות שלי לא ממוקדות, מפוזרות לכל עבר, ואין לי מושג איפה אני. מה אני עושה פה? הרעש הנוראי הזה חייב להיפסק.

הראש שלי כבד וכואב. בום בום. אני מנסה בכל הכוח להתרכז ולהקשיב לקולות, להבין. בום טאק. בום טאק. חושך כבד סביבי, אורות חיוורים בוקעים מפנסי הרחוב. אין לי אוויר, קשה לי לנשום, והריאות שלי שורפות. בום טאק. בום טאק. שוב הרעש המחריד, מטריד, ללא הפסקה. אני רוצה שיפסיק כבר, אני רוצה לנשום, להבין.

כאב חד ברגל גורם לי לאבד שיווי משקל; אני משפילה עיניים לרצפה ומזהה את כפות רגליי היחפות. אני יחפה ורצה בכביש בחושך. הרעש המסתורי הוא קצב פעימות לבי, הדופק כל כך חזק. אני פוחדת שעוד רגע יתפוצץ מהלחץ.

בום בום. מביטה למטה ורואה את הרגליים שלי נעות כמו מעצמן, משמיעות את הקולות טאק, טאק, טאק. אלו הקולות היחידים שאני שומעת — הכול סביבי שקט וחשוך. לעזאזל, אני לא מצליחה להבין איפה אני, למה אני רצה, למה אני יחפה. משהו מפחיד אותי. הפחד מאיים לחנוק אותי, לשתק אותי. אל תעצרי, אל תעצרי, אל תעצרי. משהו בתוכי מצווה עליי להמשיך, ואני בורחת, אין לי מושג ממה.

עיניי נעצמות לשנייה, ואני מועדת שוב, ידיי נשלחות קדימה לעצור את הנפילה. זה לא הזמן לעצור, ליפול, לחשוב, אבל הראש שלי מחפש תשובות. ידיי בולמות את נפילתי, ועכשיו הן שרוטות ושורפות. הריאות שלי בסכנת קריסה מוחלטת. כמה זמן אני כבר רצה?

אני אוספת את עצמי במהירות ומנסה לבדוק היכן אני. הרחוב אינו מוכר לי — שדרת עצים גדולה משני הצדדים, בתים, הרבה בתים, כולם מוקפים בגדרות גבוהות; אין נפש חיה ברחוב.

עוד רגע, עוד שנייה, אני רוצה לנוח, לקחת נשימה.

אני צריכה לקרוא לעזרה. מישהו יבוא ויעזור לי. אני אקרא ל… — אבל אף שם אינו עולה לי. אני לא יודעת למי לקרוא, לא מצליחה לחשוב בברור; אני רוצה לבכות, שמישהו יבוא ויעזור לי.

הנשימות כבדות, החזה שלי עולה ויורד במהירות מטורפת, אסור לי לאבד שליטה, אסור שהלחץ יחסל אותי. משהו מציק לי במצח, אני מושיטה את היד ומשפשפת את המקום הכואב, וידי נרטבת. אני מדממת. אבאל'ה זה השם היחיד העולה לי בראש; אבא שלי.

אולי הוא יכול לבוא לעזור לי. אני נאחזת בדמותו המוכרת, דמעות מאיימות לפרוץ מעיניי, הראייה שלי קצת מטושטשת, והדם מפריע לי לראות, מכסה לי את העין כמעט לגמרי. פאק, אני פצועה. יבבה חלושה בוקעת מפי. תמונה של מדרגות עולה לפתע במוחי — אני נזכרת שנפלתי ממדרגות. הנשימות שלי מתגברות, ואני נחנקת; אסור לעצור, אסור לעמוד, תמשיכי לרוץ, אני שונאת דם. אני בטח חולמת. שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.

צעדי ריצה נשמעים מרחוק. הרחוב כל כך דומם, עד כי ניתן לשמוע את העלים נושרים ונוגעים במדרכה. אני שומעת את הצעדים דורסים את העלים שעל הכביש. מישהו רודף אחריי, ואני חייבת לברוח, לרוץ, להתרחק מפה.

כאב חד מפלח את ראשי, כמעט משתק אותי. אני לוחצת את כפות ידיי על הפצע, אולי הכאב ייעלם, ועוצמת את עיניי. מנבכי הזיכרון עולים, כמו סצנה מסרט, תמונה לא ברורה וקולות, צעקות. לא ברור לי מה אני שומעת, גברים? נשים? הקולות מוכרים, הכול מבולבל. יש לי בחילה, והיא מטפסת ממעמקי הבטן הישר לגרון. אני יכולה לחוש את הטעם המבחיל על לשוני. אסור לי להתמוטט עכשיו, אני חייבת לשמור על קור רוח. הצעדים מתקרבים, הם מאחוריי, עוד כמה שניות והם פה. הראייה שלי מטושטשת, ואני לא מצליחה להתמקד ולראות מי מתקרב.

אני מצווה על עצמי, קדימה, הגעת עד לכאן, אל תיכנעי, תמשיכי לרוץ, אל תתני לאף אחד לתפוס אותך, את חייבת להמשיך. זה עוזר. רגליי נעות. אני שולחת פקודה הישר מהמוח לרגליים, ורגל ימין מתרוממת ועושה את הצעד הראשון; רגל שמאל מיד אחריה, ואני שוב במנוסה. רגל אחרי רגל, צעד אחרי צעד; חייבת להתרחק מהם, חייבת לברוח, לא לעצור.

אני רצה ושומעת את הנשיפות מאחוריי, אך הפחד לא נותן לי לסובב את הראש ולהציץ. כל שנייה חשובה — אם אסובב את הראש, הצעדים יגיעו אליי, ואסור להם לתפוס אותי. אני רוצה לבכות, אבל אין זמן, הצעדים כל כך קרובים… צעדי הריצה שלי ושלהם מפרים את השקט. כפות הרגליים שלי מדממות, האבנים הקטנות שורטות אותן, פוצעות אותן, החול הדק מהאספלט נדבק אליהן, אבל אני לא עוצרת, לא יכולה לעצור. דם ממשיך לטפטף לי מהמצח הישר לתוך העין הימנית, אני לא עוצרת. הנשימה שלי מאומצת, הבחילה כמעט מכריעה אותי, אבל אני ממשיכה לרוץ.

פנסי מכונית קרבים מולי, והקלה שוטפת אותי.

אני אצעק לעזרה, הם יצילו אותי. המכונית קרבה, ואני במסלול התנגשות איתה. אני מאטה מעט את הקצב, מרגישה נשימה על עורפי; הם קרובים אליי, ואני ממשיכה לרוץ ומתחילה לנופף בזרועותיי באוויר למכונית שמולי. המכונית לא מאטה, לא מבחינה בי, עוד מעט ותתנגש בי. יד נשלחת לחולצה שלי ואוחזת בה; בשנייה האחרונה אני סוטה ימינה, הישר למדרכה, וחומקת מהיד ומהמכונית.

הרגל שלי מתעקמת, וכאב חד מפיל אותי לארץ. אני סופרת את השניות, מרגישה את גופי מרחף באוויר; הוא תכף יתנגש במדרכה. אני מרגישה את הנחיתה, את הכאב, את העולם מסתובב. ואז שקט… חושך… שלווה… כלום לא כואב יותר.

 

 

 

2

 

דניאל

העיניים מסרבות להיפתח, ונדמה כי חבורה של מתופפים עברה לגור אצלי בראש; התיפופים שלהם משגעים אותי. אני כל כך עייפה. אני רוצה לראות מה קורה, לפקוח את העיניים, אבל לא מצליחה.

קולות מוזרים מסתננים מבעד לערפל האופף אותי. המוח שלי נותן פקודה לעיניים: תיפָּתחו, וזה מרגיש כאילו יש לי משקולות על כל חלקי גופי. ריח מוזר חודר לי לנחיריים, ריח לא טוב, של תרופות, כמו במעבדות או במרפאות.

עין שמאל נפקחת, עין ימין מסרבת. אני בוחנת את המקום — איש בחלוק לבן עומד מימיני ומניע את השפתיים, אבל אני לא מבינה מה הוא אומר. הוא מדבר אליי? עוד אנשים בחלוקים לבנים מדברים ביניהם, מתעלמים ממני לחלוטין. הם לא מבחינים בכך שעין שמאל שלי בוחנת אותם בחשש.

אני מנצלת את הרגעים האלה ובוחנת את המקום שאני נמצאת בו. אני שוכבת במיטה זרה ומתבוננת על קירות צבועים בירוק מתקלף, משהו עוקץ לי בגב כף היד, ואני רואה מחט מחוברת לי לווריד, וממנה יוצא צינור לשקית תלויה על עמוד מעל המיטה שלי. אני בבית חולים?

משהו קרה לתינוק שלי? לי? אני בסך הכול בחודש השלישי; פחד מזדחל לאורך עמוד השדרה, מעביר בי צמרמורת. אני רק בת תשע עשרה, ואשפזו אותי. המבטים המודאגים בעיני הרופאים אינם מבשרים טובות. הנשימות שלי הופכות קולניות — קשה לי לנשום, אני מרגישה כאילו מישהו מניח שתי ידיים גדולות על הגרון שלי ולוחץ; האוויר מתחיל להיגמר לי, החזה שלי עולה ויורד במהירות. אני עומדת למות, ככה נראה הסוף. מבטי הנוכחים מופנים אליי, מפחידים אותי. רופא מבוגר מביט בי ולוחש משהו לרופא הצעיר. אין לי מושג מה הוא אומר לו, אבל הצעיר ממהר לצאת מהחדר, והרופא רוכן אליי.

"דניאל, את בידיים טובות, הכול בסדר. אנחנו נטפל בך היטב." על מה הוא מדבר? למה הוא מתכוון? מה עם התינוק שלי?

הדלת נפתחת, ואני מביטה לכיוון הפתח; הרופא הצעיר חזר, ולידו עומד אדם. הוא נראה בוגר, שונה. הוא ניגש למיטה שלי בצעדים גדולים, לוקח את ידי בידו ומקרב אותה לשפתיו. אני מרגישה את הרעד שלו — אני באמת עומדת למות? המבט הכואב בעיניו מפחיד אותי. אני מגייסת את כל הכוחות שיש בי ושואלת: "אדם, מה עם התינוק?" המבט המזועזע על פניו מטלטל אותי לגמרי, עיניו מתרוצצות מצד לצד, ונראה כי הוא מבקש עזרה מהאנשים בחדר. הרופא המבוגר פונה אליי שוב.

"דניאל, על איזה תינוק את מדברת?"

אני מביטה שוב באדם ומנסה לקרוא את המבט בעיניו, מבחינה בזיפי הזקן שעל פניו; הוא מביט בי ברחמים. קולי שקט, ואני מנסה לשמור עליו יציב ורגוע, לא להראות להם שאני פוחדת. אני מביטה ברופא.

"התינוק שלנו, אני בחודש שלישי. אדם, תגיד להם." הם אינם מגיבים, אינם מנידים עפעף.

"דניאל, את יודעת איפה את? את זוכרת מה קרה?" הרופא המבוגר פונה אליי שוב, ואני מגלגלת עיניים ועונה בחוסר רצון.

"אני בבית חולים; נראה שקרה משהו עם ההיריון." הקול שלי רועד לפתע, הבכי מאיים לחנוק אותי. "תגידו לי מה קרה."

הדמעות מטפסות לקצה העין. אני פונה לאדם: "אדם, אל תסתיר ממני, ספר לי מה קרה, אני מבולבלת. היינו בחתונה, וחוץ מהחופה אני לא זוכרת כלום; התעלפתי? תגיד לי כבר מה קורה, אתה מפחיד אותי."

אדם אוחז בידי חזק, חזק מדיי, וקולו רועד יותר משלי: "דניאל, את הפלת את התינוק חודש אחרי החתונה."

אני מרגישה כאילו מישהו שפך עליי דלי קרח על מה הוא מדבר? מה זאת אומרת חודש אחרי החתונה? הלילה התחתנתי, הלילה התחתנו; איבדתי את התינוק? אני לא בהיריון?

ידי נשלחת אל בטני, מגששת אחר תנועה כלשהי, אני מלטפת אותה בתנועות מעגליות ומנסה להרגיש את התינוק.

אני משתדלת לא לפרוץ בבכי, לא לצעוק, מגייסת את כל הכוחות שאני מאמינה שיש בי ומנסה להיזכר — לא ייתכן שעבר חודש מיום החתונה ואני לא זוכרת דבר. אני עוצמת את העיניים, והתמונות צפות מולי: לבן, הכול לבן. אמא שלי ארגנה לנו חתונה לבנה. אני שונאת לבן, אבל אני זוכרת את השביל לחופה, שביל ארוך לחופה, טלי ושרון מחייכים אליי מרחוק ומעודדים אותי. אמי אחזה בידי כחוששת שאברח, ואני מרגישה את הציפורניים שלה ננעצות בבשרי. השביל לחופה ארוך, נדמה כאילו אין לו סוף. אדם מחייך אליי ממקומו על במת החופה, ואני מנסה לחייך אליו בחזרה ולהרגיע אותו. אני זוכרת את הרב שבירך, קידש ולא הפסיק לדבר; לא הקשבתי. אני זוכרת גם טבעת גדולה, הטבעת שלי — איפה היא? אדם ענד לי טבעת, שבר את הכוס, וכשהרב אמר 'אתה יכול לנשק את אשתך', הרגשתי איך המתח מרפה מכתפיו. הוא נישק אותי, כולם נישקו אותי.

מה קרה אחרי החופה? למה אני לא מצליחה להיזכר? לאן נעלמו כל האורחים? טלי ושרון — הם היו ממש לידי, איפה הם? עיניי עצומות עדיין, ואני מסרבת לפקוח אותן, מסרבת להתמודד עם הסיפור שהאנשים האלה מספרים לי.

תמונה חדה עולה מולי לפתע —יונתן!

אני מנסה להיזכר — יש לי הרגשה שראיתי אותו מיד לאחר שאדם נישק אותי. הוא עמד מאחורי השער, הוא הגיע, הוא בא לחתונה שלי. אני לא מאמינה, אני מרגישה כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בחזה, לא מצליחה לנשום. למה שיונתן יגיע לחתונה שלי, למה שיגיע, יעמוד בשער ולא ייכנס?

אני פוקחת עיניים. אדם לא משחרר את היד שלי, מחכה שאומר משהו — אין לי מושג למה הם מצפים ממני; אני חייבת להבין מה קורה פה, מסובבת את הראש ומביטה ישירות בעיניו של אדם. הוא תמיד היה כן איתי, הוא יספר לי את האמת.

"אדם, אל תסתיר ממני דבר, אני סומכת עליך." אני רואה דמעה בקצה העין שלו — הוא מנסה להיות חזק, אך קולו לא נשמע.

"דניאל…"

אני מאבדת את הסבלנות — שיפסיק להתנהג כאילו אני תינוקת.

"איפה ההורים שלי? איפה האורחים? איפה כולם? תגיד לי מה קורה. ותגיד לי עכשיו." אני צועקת.

אדם מתכווץ. מה קורה לו, למה הוא שותק כמו דג? הרופא המבוגר מניח את ידו על כתפי ומחזיר אותי בתקיפות לתנוחת שכיבה, מביט בי במבט דואג ואומר בקול רגוע: "דניאל, את קצת מבולבלת. עברת טראומה, קיבלת מכה חזקה בראש, תני לי לשאול אותך כמה שאלות ונמשיך משם."

אני מנסה לשמור על שפיותי, מהנהנת בראש בשקט. הוא שואל אותי "מה שמך?" — כנראה רוצה להוציא אותי מהכלים.

אני עונה לו. "דניאל ברעם." אדם מהדק את אחיזתו, ואני מתקנת: "עכשיו אני דניאל ברעם אלבר. סליחה, אדם, אני עוד לא רגילה לשם החדש."

הרופא מגניב מבט אל אדם וממשיך: "איזה יום היום, דניאל? מה התאריך?" הם השתגעו לגמרי, כאילו יש אפשרות שלא אזכור את תאריך החתונה שלי. המילים יוצאות מפי דרך שיניים חשוקות; רק לא לאבד את קור הרוח.

"אם עבר חודש מהחתונה, אז עכשיו צריך להיות אוקטובר 2004."

המבטים המזועזעים של אדם ושל הרופאים בחדר מחברים אותי לפחד, המבט שלי עובר מאחד לשני, ואני לא יודעת מה לחשוב. הרופא מכחכח בגרונו, אוחז בידי השנייה ואומר לי בקול שקט: "דניאל, היום יום ראשון בחודש ספטמבר, שנת 2014."

החדר מסתובב סביבי במהירות מסחררת, ויש לי הרגשה שאני נופלת, נופלת לתוך תהום, ואין מי שיעצור אותי. יש לי בחילה איומה, והיא מטפסת הישר ממעמקי הבטן שלי, מאיימת לפרוץ מתוכי. 2014, הוא בטוח התבלבל, עכשיו שנת 2004, זה נשמע דומה.

"דוקטור, התבלבלת, אמרת 2014 וזה לא הגיוני, כי עכשיו 2004."

הוא אינו מרפה מידי, מביט הישר אל תוך עיניי ואומר שוב: "דניאל, אנחנו בשנת 2014."

אני מושכת במהירות את ידיי ממנו ומאדם, שולחת אותן הישר אל הפה שלי להחניק את הצעקה העומדת לבקוע ממני, ודמעות גדולות זולגות מעיניי ללא שליטה. אני לא יכולה לנשום. זה לא ייתכן, זה לא הגיוני, אני בת תשע עשרה ורק התחתנתי, לאן נעלמו עשר שנים?

אני שומעת את המכשירים בחדר מצפצפים חזק, והם מפריעים לי להתרכז. אני שומעת צעקות, מישהו צועק ללא הפסקה. זו אני, אני בוכה בהיסטריה. אדם מנסה להושיט לי את ידו, ואני מתכווצת למרכז המיטה, מנסה להתרחק ממנו; מה קורה פה?

מה הם רוצים ממני? אחות נכנסת בריצה לחדר, מחזיקה מזרק בידה, אדם צועק משהו, אני לא מבינה מה הוא אומר, רק שומעת אותו ממלמל שוב ושוב את שמי. הדקירה ביד מטרידה, אך דבר אינו כואב מלבד הלב שלי — כל השאר חסר חשיבות. גופי הופך כבד מרגע לרגע, אני מרגישה כאילו אני מאבדת עליו שליטה, העיניים שלי נעצמות — והכול חשוך.

שקט סביבי. עיניי נפקחות בחשש, ואני לא בטוחה מה מחכה לי, נזכרת במילים של הרופא, שלא מפסיקות להדהד לי בראש. שנת 4102, שנת 4102, שנת 4102. כמו תקליט שבור הוא נשמע. מישהו מתעתע בי, זה לא הגיוני, אף אחד לא מתעורר אחרי עשר שנים ולא זוכר דבר ממה שקרה במהלך השנים האלו. אף אחד. זה רק חלום רע, סיוט. ברגע שאפקח את עיניי, הכול יתבהר, הכול ישוב למסלול הנכון.

עיניי נתקלות במבט הכואב של אדם, היושב על כיסא מול המיטה שלי. שאר האנשים שהיו בחדר נעלמו, הוא מבחין בכך שהתעוררתי ומזנק מכיסאו; הוא שוב לצדי, אוחז בידי. הוא באמת נראה בוגר יותר, הוא יספר לי מה קרה. הוא יחדד את התמונה המטושטשת, שהיא מציאות חיי כרגע.

"אדם, תסביר לי מה קורה פה, לכל הרוחות. אני מרגישה שאני משתגעת." הוא עומד צמוד למיטתי, אוחז בידי, מושך אותה אל פיו ומרפרף עליה בשפתיו.

"דניאל, אני אוהב אותך. את יודעת את זה, נכון?" אני מהנהנת בראשי. "תגידי לי שאת זוכרת, תגידי לי שזה רק היה בלבול רגעי." עיניי מתמלאות שוב דמעות — אני לא זוכרת כלום, ואין לי מושג מה אני צריכה לזכור. אולי אם הוא יספר לי אני אבין, אני אזכר, עשר שנים מהחיים אינן נעלמות להן ככה סתם.

"תספר לי, תסביר לי מה קרה, אני כל כך מבולבלת." אני רוצה שהוא יתחיל לדבר, אני רוצה שהוא יסדר את הכול, כמו שעשה לפני החתונה.

"דניאל, אנחנו נשואים."

את החלק הזה אני זוכרת, "אנחנו נשואים עשר שנים. החתונה שלנו נערכה לפני עשר שנים." כל פעם שהוא אומר 'לפני עשר שנים' יש לי הרגשה, שמישהו מנחית עוד משקולת על החזה שלי, מוציא ממני את האוויר בשיטתיות, לאט ובטוח.

"תמשיך," אני מצווה עליו בלי להסתכל בעיניו.

"החיים שלנו טובים, אנחנו אוהבים זה את זו, מאוד." על מה הוא מדבר? אני מרגישה כאילו הוא קורא טקסט שלא קשור אליי.

"למה אני בבית חולים? מה קרה לתינוק?" אני מתקיפה אותו בשאלות, והבכי פורץ ממני ללא שליטה, מרעיד את המיטה.

אדם רוכן אליי ומאמץ אותי אליו חזק. "שששש… תירגעי בבקשה, אחרת הם יוציאו אותי מכאן." אני מנסה לחנוק את הבכי, לא רוצה שהוא ילך. הוא הדבר היחיד שאני מכירה כרגע בכל הכאוס הזה.

"בבקשה תמשיך."

"חמודה שלי, את עברת הפלה חודש אחרי החתונה שלנו." הוא אינו משקר לי.

"איך זה קרה?" אפשר לראות את העננה השחורה המעיבה על עיניו.

"נפלת מהמדרגות בבית."

דמעות מרטיבות לי את הפנים, מטשטשות לי את הראייה, אבל אני לא מנסה למחות אותן. נפלתי במדרגות, הפלתי את התינוק שלנו, אין היריון, אין תינוק.

"למה אני בבית חולים? מה קרה לי?" אני רוצה לדעת הכול, לשמוע את כל הבשורות הרעות בבת אחת.

"יצאת לרוץ בערב, כנראה נפלת וקיבלת מכה חזקה בראש. אחד השכנים ברחוב מצא אותך מעולפת על הכביש." דבר ממה שאדם אומר אינו זכור לי, דבר אינו מוכר לי, למעט העניין עם המדרגות, אני זוכרת שנפלתי במדרגות, אבל אין בזה היגיון, כי לדברי אדם זה קרה לפני עשר שנים.

אדם מדבר ומלטף את ידי, מנסה להמשיך ולספר לי, אבל רעש מכיוון דלת החדר עוצר בעדו, ואני מזהה את הקול של אמא שלי: למה אותה אני לא יכולה לשכוח?

גברת אילנה ברעם פורצת לחדר ואבא שלי בעקבותיה. לא ניתן להבחין בכך שהזדקנה, אבל אני כן מצליחה לראות את הלבן שנזרק בשערו של אבי. אמא שלי פוסעת הישר למיטתי, מביטה בי במבט ביקורתי וחסר פשרות.

"דניאלה, מה לכל הרוחות חשבת לעצמך, כשיצאת לרוץ באמצע הלילה?" אני מנסה לבחון אותה: שמלתה מגוהצת למשעי, שיערה מסורק כאילו הרגע הגיעה מהסָפַר. אני רוצה לענות לה, אבל היא לא מחכה לתשובה.

"יש לך מושג איך הדאגת את אדם? אותנו? למה שתצאי לרוץ ברחובות, כשיש לך חדר כושר משוכלל בבית? אני לא מבינה, את מוכנה להסביר לי, בבקשה?" אין ספק, היא לא איבדה את הנימוסים שלה. אבא שלי עומד מאחוריה, מחייך אליי ומסמן בשפתיו 'אני אוהב אותך, תינוקת.' דבריו מעלים בי דמעות עוד ועוד, ואני רוצה להושיט לו את ידי, לבקש ממנו שיתקרב אליי, אך המבטים של אמא הורגים אותי.

"אמא, תפסיקי לצעוק, אני לא זוכרת כלום. אני לא יודעת למה יצאתי לרוץ, אני בכלל לא זוכרת שאני אוהבת לרוץ. אז תפסיקי לשאול שאלות מטופשות." היא מביטה בי במבט בוחן ומאשים.

"את מרימה את הקול על אמא שלך? כנראה באמת חטפת מכה חזקה בראש ושכחת עם מי את מדברת, גברת צעירה." חלפו עשר שנים מזורגגות, ואמא שלי נשארה בדיוק אותה אישה. היא מביטה באדם ואומרת לו בקול ביקורתי: "ואתה, אדון צעיר, איפה אתה היית כשדניאלה יצאה לרוץ?" אדם משפיל את עיניו — יש לה השפעה כזו על האנשים סביבה.

"אילנה… הרופא אמר…" אדם אינו מצליח לסיים את דבריו, והיא מתפרצת שוב.

"שמעתי כבר מה יש לרופא לומר. הוא בלבל לי את השכל על אובדן זיכרון, על טראומה, על זעזוע מוח. מה זה השטויות האלה. דניאלה?"

אני מרגישה הלומות פטיש בראש — היא מצליחה להשפיע עליי גם כאן, גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה וחסרת אחריות; דבר לא השתנה, אתמול היא עמדה מולי בחדרי דקה לפני החופה, והנה היא פה היום, השיר אותו שיר, רק המילים השתנו מעט.

אני לא רוצה לענות לה, אני לא רוצה לדבר איתה, אני רוצה שהיא תלך, אני לא מסוגלת להתמודד איתה כרגע. "די, מספיק, אני לא מבינה מה את רוצה ממני. את חושבת שאני לא רוצה לזכור? את חושבת שנעים לי לדעת שאיבדתי עשר שנים? צאי מפה, צאי מפה עכשיו." כאב עמום בראשי, חיי הלכו לאיבוד.

אבא שלי מושך אותה בזרועו ומוביל אותה החוצה, עיניה לא משות מעיניי, מנסה להפחיד אותי במבטה, להוכיח אותי שוב ושוב. המבט שלי מושפל. אדם מנסה לחבק אותי. "בבקשה, תשאיר אותי לבד," אני מבקשת ממנו בקול חנוק.

כשכולם יוצאים, אני מדברת עם אלוהים: בבקשה תעשה שאירדם ואקום הישר למקום הנכון, הידוע והמוכר, עשה שאזכור, עשה שאזכור… בבקשה.

X