אבוא בלי אוויר | לרכישה באינדיבוק
אבוא בלי אוויר

אבוא בלי אוויר

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73.6
- 39

אישה אחת מגיעה לגיל 50 בדקה ה-90
כבר עשתה וִי על הכול, כמעט: משפחה, קריירה, שִגרה מטופחת ופלוגה של חברות ממש-טובות.
אלא שאז, במקום לשבת רגל על רגל, בוקר אחד היא לא יכולה יותר ככה. כמו מרמיטה שמתעוררת משנת חורף, כל הרעָב שבעולם בפֶּה שלה, והיא חייבת, ממש מיד, עוד חיים.
אמת אמת, מי שרוצָה לחיות יותר מפעם אחת צריכה למות יותר מפעם אחת, היא יודעת. אז היא תמות ואז תחיה, שוב. רק שאת החיים האלה, השנִיים שלה, היא תרוץ בלי אוויר. עד הקצה.
זהו זה, בתמצית, הסיפור כולו: אישה בגודל בינוני, 1.68 מטר, 56 קילוגרם, רצה מול טונות של מציאוּת. נשמע לכם כּוֹחוֹת?

 

יעל ינאי, עורכת ספרים, טְרוֹם-גרושה ואם לארבעה, כתבה את סיפורה של מיכל, שהוא בעצם סיפורה שלה, שהוא בעצם סיפורם של מי שמקיצים יום אחד לצד בני זוגם משכבר בחיק הידיעה החותכת, המקיזת דם: הם לא יכולים להמשיך ככה. לא ככה.

"הספר הזה, "אבוא בלי אוויר", נֶחיה ונכתב כמעט בו-זמנית. הוא הפסקול של החיים שלי. אבל פסקול בדילֵיי קל לחיים, כמו בסרט שהכתוביות מתעכבות טיפה אחרי המילים הנאמרות בקול. כמו הזמן שלוקח לרעם להישמע אחרי שהתהדהד מהברק שהתפוצץ לנו מול העיניים. כן, הספר הזה הוא הרעם שאחרי הברק. כרעם ביום בהיר." יעל ינאי

"אבוא בלי אוויר הוא סיפור אוניברסלי מאוד ועם זאת פרטי ומקורי להפליא. זהו תיאור לא מפוּלטָר ולא מצונזר של שינוי אישי באמצע החיים; מסמך מרתק, עמוק, מצחיק ומדאיג, מרוצף בּאֱמֶת, הכתוב בעוצמה מסעירה ומאיר מזווית חדשה את חיינו כיצורים זוגיים והוֹרִיים, נשים וגברים כאחד." הילה בלום

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אבוא בלי אוויר”

I

אמא של נדב היא ציירת. בעיקר על בדים גדולים. שאלתי אותה פעם מה מרגישים רגע לפני שמתחילים לצייר, מול הבד הלבן הריק. היא אמרה, פחד אלוהים. פחד מוות. זה משתק.
הילדה הקטנה שלי התחילה לצייר. קניתי לה כמה בדים ענקיים. היא נעמדה מול המִשטח הלבן הזה שיותר גדול ממנה, הסתכלה עליו בעיניים נוצצות ואמרה, איזה כיף, הכול יכול לקרות פה.
פחד אלוהים. הכול יכול לקרות פה.
המקום המאוד מתעתע הזה שאני עומדת בו עכשיו.

התסריטאי שלי הוביל אותי לדֶד־אֶנד.
זה לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו. במיוחד כשלהפסיק להתרגל אליו לא מסתדר לנו עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. אבל יום אחד, באמצע הכול, מגיע לפעמים רגע שצריך למשוך לתסריטאי שלנו בשרוול וללחוש לו באוזן, האלוֹ, די עם האימפרוביזציות, עכשיו תסדר לנו הפי־אנד. אבל שמח. כי פעם סיפרתי לאיזה נהג מונית על סרט נהדר שראיתי, ובאמצע ההתלהבות שלי הוא שאל, תגידי, יש לסרט הזה הפי־אנד־שמח? כי אני מזמן החלטתי, הוא אמר ביַדעָנות, לא הולך לסרטים עם הפי־אנד־עצוב.
זה לקח לי המון זמן לא להתרגל למשהו, ובדרך לשם היו לא מעט משיכות בשרוול.
למשל זאת. איתַי, אמרתי ערב אחד לפני שנים לילד שלי, לא הגיע הזמן שתעזוב את התיכון הדפוק שלך ותלך ללמוד מוזיקה ברצינות? איזה בזבוז זמן זה עכשיו, בגיל המלבלב שלך, לא לתת את עצמך עד הסוף לְמה שקורא לך. במקום לשבת בכיתה ולחשֵב פונקציות ומטריצות, לֵך עם הלב שלך, קח את הגיטרה, את הפסנתר, לֵך לטייל איתם. מה פיזיקה עכשיו, ואזרחות, וארבעים ילד בכיתה אפורה וכו' וכו'. בסוף הנאום הנסער שלי הילד שלי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בלי למצמץ, אמא, את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו. עזבי אותי, אני טוב לי ככה.
משיכה בשרוול. בוקר אחד, מול ארון הבגדים, הילדה שלי לא מוצאת חולצה ללבוש לבית הספר (דנה נולדה רביעית ואחרונה, והיא הערבייה שלנו. כי פעם, כשנסענו כולנו במכונית, הקריין ברדיו אמר שלפי סטטיסטיקה אחרונה כל ילד רביעי בישראל הוא ערבי. היא פרצה בבכי. איך לא סיפרנו לה שהיא ערבייה).
אני באה לעזור לילדה שלי. אולי החולצה הזאת, אולי זאת. אבל דנה זועפת. זאת קצרה מדי, זאת משמינה, זאת חונקת בגרון, זאת של חורף, זאת מדי פסים, זאת לא נעימה בגוף. עוברות כמה דקות. דנה מסתכלת עלי במבט מֵבין ועגול להפליא ואומרת בהרבה חמלה, אמא, חבל על המאמץ שלך, החולצה שאני רוצה זאת החולצה שאין לי.
את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו.
החיים שאני רוצה זה החיים שאין לי.
לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו.
אז פיטרתי את התסריטאי הוותיק והנאמן שלי. כי הגיע הזמן לעלות על נעלי הליכה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפס על איזה הר תלול. והתסריטאי שלי, על סף פנסיה, כבר בנעלי בית וגופייה ולגמרי לא בעניין של להזיע.
זה קשה לאללה, לשנות את הסיפור של עצמך באמצע החיים, להתחיל לספר לעצמך סיפור חדש על מי אתה, ומה אתה רוצה להיות, ולמה, אבל אם יש איזה הפי־אנד־שמח בקצה המנהרה, אקדח הזינוק ירה את הירייה שלו.

יום שישי, ארוחת ערב.
מטבח.
שולחן אוכל גדול, מסיבי, מעץ מחורץ.
שישה כיסאות.
משפחה.
אבא, אמא, ארבעה ילדים.
משפחה. שלמה. עגולה.
דרך התריסים מתגנב ריח של קיץ מנומנם.
הכלבה בגינה נובחת. על קיפוד, על פועל סיני, על הזמן שעובר.
בָּאוויר משהו דרוּך. או אולי זה רק אצלי בגוף. אני משתהה, שהזמן לא יעבור. עוד דקה, עוד דקה. רק עוד דקה אחת לפני שנפיל את הפצצה. אלוהים, אנא בכוח. רק עוד דקה שהעולם ימשיך להסתובב כרגיל, רק עוד דקה שהילדים שלי ינשמו כאילו כלום.
חבר טוב שלי, להבדיל אלף הבדלות או לא, משרת במילואים כמודיע נפגעים. הוא מספֵּר על הרגע הזה שבו הוא עומד מול דלת, אחרי שזיהה בביטחון מוחלט שזאת הדלת הנכונה, ושומע המולת חיים מעבר לה. המולת שגרה. ילדים מתרוצצים, ברז מים נפתח, מוזיקה, מישהו מזיז כיסא, צחוק מתגלגל. והוא עומד שם ויודע שברגע שידפוק על הדלת הכול נגמר, נגמרים החיים האלה של המשפחה הזאת שמעבר לדלת, משַנים פאזה לחיים אחרים. והוא מהסס, עוד רגע, עוד כמה שניות, רק עוד שנייה, שיימשכו החיים הישנים והטובים שלהם.
ילדים, אנחנו רוצים לדבר איתכם, נדב אומר ונשען לאחור בכיסא שלו.

דממה. משהו קורס לארבעתם בַּפּנים.
אני מפסיקה לנשום. מילולית. אין אוויר. אין כלום. לבן, חלול. מתחת לשולחן דנה הקטנה נותנת יד לאח הגדול שלה. חמש אצבעות קטנות, עדינות, נבלעות בתוך כף יד מחוספסת. עיר מקלט.
אנחנו רוצים לדבר איתכם, ילדים, נדב אומר. אנחנו צריכים לדבר איתכם. אמא ואני הגענו לאיזה צומת, הוא אומר, ונראה שהדרכים שלנו נפרדות.
אני ממשיכה להפסיק לנשום. אלוהים אלוהים אלוהים. בַּפּנים של הילדים משהו מוּבס. מוּכּה. במו ידינו אנחנו מביסים את הילדים שלנו. זה נגד הטבע. זה נגד שבועת ההוֹרֶה. איך יאנוש קורצ'אק כתב על זכות הילד להוֹוֶה. איזה מלך. זכותנו להווה, לְמה שכאן ועכשיו. ויסלח לנו כל מה שהיה, ויסלח לנו כל מה שיהיה. כבודם במקומם מונח, של ההָיָה והיִהיה. אבל כאן ועכשיו — ההווה. זכותנו.
אני רוצֶה לספר לכם קצת על אמא ועלי, נדב אומר לילדים. אני רוצה לספר לכם על שנינו, על הדרך שלנו, על מי היינו ומה נהיינו. לפני עשרים ואחת שנה בחרנו אחד בשני, אמא ואני. זאת היתה בחירה טובה, מאוד נכונה לזמן שבו היא התקבלה, למי שהיינו אז. שנינו מאוד שמחים עם הבחירה שעשינו. רצינו בית, רצינו משפחה, רצינו קן משלנו. אמרנו לעצמנו, אנחנו נעשה את זה טוב. כמו שצריך. ועשינו את זה טוב, כמו שצריך, כמו שחשבנו שצריך. בְּדרך מאוד מסוימת, מאוד שלנו. אנחנו כל כך גאים ומאושרים בכם, במשפחה שלנו.
אבל השנים עברו. אנחנו כבר לא אותם האנשים של אז, ואלה כבר לא אותן נסיבות. השנים עברו, דברים קרו או לא קרו, ניסינו מאוד להתמודד איתם ולא הצלחנו. עשינו כל מה שידענו לעשות ולא הצלחנו. והגענו לרגע שצריך לבחור מחדש.
העיניים של הילדים שלי כל כך מעוּננוֹת. אני ממצמצת חזק, שהעננים ילכו. פעם, כשהילדים היו קטנים, זה היה אצלי בידיים, לפזר להם את העננים. טיפה מאמץ מצדי — והשמים שלהם שוב התבהרו. אצלי בידיים.
לבחור מחדש זה אומץ, נדב אומר לילדים המעוננים שלנו. תסתכלו מסביב, כל כך הרבה אנשים תקועים שנים בעבודה שהם לא סובלים, בעיר שהם לא סובלים, עם חיים שהם לא סובלים, ואין להם את האומץ לבחור מחדש. כי זה מאוד מאוד כואב לבחור מחדש. ועולה מאוד ביוקר. אבל בין השאר חשוב לנו שתגדלו להיות אנשים שמעיזים לקחת את החיים שלהם בידיים ולבחור מחדש. כשצריך. אם צריך.
אני מסתכלת עליהם, עליו. מעריצה את האיש הזה. אין שום סיכוי בעולם שהייתי מצליחה לחבר עכשיו שני משפטים יחד. אין מצב. ואני אישה של מילים. אבל כזה הוא נדב, כזה תמיד היה, וככזה בחרתי בו אֵי־אז — מישהו לסמוך עליו. אין מצב שיפשל ברגע האמת. הוא מדבר ברוֹך ובכאב ולאט ובהיר ובאינטונציה של שותפות גורל, של נפל דבר, ובקשב סיסמוגרפי לארבעת זוגות העיניים שנעוצים בו. אלוהים, איזה דרך עשינו הוא ואני עד הלוֹם. יציאת מצרים.
האמת היא שאתם כבר כאלה, בלי לשים לב, נדב ממשיך. כל אחד מכם היה במשבצת כזאת, שלא טוב לו, ואחרי יותר או פחות כאבים ופחדים וייסורים והשקעה מטורפת עזב אותה ובחר מחדש. איתַי, למשל, איך שיגעת אותנו עם לימודי תיאטרון בתיכון, ועד שהתקבלת אליהם — לא עברו כמה חודשים והחלטת שהם לא בשבילך. ועזבת. זה אומץ. או אַת, מיקה, איך נדבקת שנים לילדה האיומה ההיא, ואנחנו התפלצנו מהצד ולא אמרנו כלום. עד שיום אחד הבנת וקמת וחתכת, ודי. שלא לדבר על הלקום וללכת שלך, אסף, בצבא, בדם יזע ודמעות. שנתיים של מאבק בעצמךָ, בַּיומיום, בקהות החושים, במערכת נוקשה ואטומה ועיוורת עד מוות, עד שהצלחת לזוז ממנה.
הילדים נועצים בנדב עיניים אבודות, פקוחות לרווחה. כאילו שאם יקשיבו טוב, הכול יהיה שוב בסדר. כאילו שאם יקשיבו טוב טוב, יצליחו לקרוא את המפה החדשה שאבא ואמא משרטטים להם. מפת החיים החדשים. רק אלוהים יודע איזה סרטים מתרוצצים בטירוף מאחורי העיניים האלה. איזה הוליווד. ואולי הם בכלל שמעו רק את השורה הראשונה, וירד קיר, לחצו על mute, והשפתיים של נדב נפתחות ונסגרות מולם בדממה.
כמה טראגי זה, שהמימוש שלנו נקנה בכאב של אחרים. בכזה הֶרס סביבנו.
אמא ואני הגענו למצב שעשינו חלטורה מהזוגיות, נדב אומר, וזה לא מכבד לא אותנו ולא את המוסד הזה של זוגיות. המודל הזה של זוגיות שאתם רואים בבית, אנחנו כל כך לא רוצים שתתבלבלו ותחשבו שככה זה, שככה צריך, שככה טוב. אנחנו כל כך לא רוצים שזה המודל שתסחבו איתכם לדרך.
קצת מעל הראש של נדב, בחיבור בין שני הקירות, זבוב קטן נלכד בקורי עכביש. חרא עוזרת בית. הוא מנסה לנפנף בכל כוחו, לצאת מהסבך הזה שעוטף אותו. המלכודת הזאת לא היתה על סדר היום שלו. והרי בהינף אצבע, כמו קוסמת, אני יכולה לגאול אותו.
אל תטעו, זאת לא המלצה לקום סתם ככה ולעזוב משבצות, נדב אומר. בשביל מה שחשוב צריך להיאבק הרבה, ואמא ואני נאבקנו עד כלות, לבד וביחד, נאבקנו כל כמה שאנחנו יודעים להיאבק. בין השאר כי לפני עשרים שנה עמדנו מתחת לחופה ונדרנו להישאר יחד בטוב וברע. ואנחנו אנשים שמקיימים הבטחות. אבל מגיע רגע אמת שבו אתה מבין שאין מה להיאבק יותר, שנגמר המאבק, ושצריך פשוט לקום ולעזוב את המשבצת הזאת כי שום דבר כבר לא יצמח בה. היא מתה, המשבצת.
המשבצת מתה. אני מתה. הכול מת. מת ועשינו וידוא הריגה. יסודיים שכמונו. כי אנחנו לא אנשים של תנועות חדות. ולא היינו יכולים לעשות את הצעד הזה בלי לדעת שמיצינו הכול, אבל הכול, כדי לעקוף אותו. ולא יכולנו לוֹ. קו ישר במוניטור. כמה טראגי זה, שמי שרוצה לחיות יותר מפעם אחת, חייב למות יותר מפעם אחת.
ואנחנו ממש מבקשים שתסמכו עלינו, אני אומרת כמעט בתחינה. (סופסוף, הואלתם לחזור, מיתרי קול רעועים שלי). תסמכו עלינו. כמו שהיתה לנו הדרך שלנו לגדל אתכם, לפעמים מול כל העולם שהיה לו הרבה מה להגיד על זה, ככה נמציא את הדרך שלנו לפרידה ולהמשך החיים שלנו כמשפחה. תתעלמו מכל הפרידות הנוראיות שאתם רואים סביבכם, אנחנו נעשה את זה אחרת. תסמכו עלינו. אנחנו נמציא מבנה חדש למשפחה הזאת, שימזער נזקים ככל האפשר. לי חשוב שלאבא יהיה טוב, לאבא חשוב שלי יהיה טוב, לשנינו הכי הכי חשוב שלכם יהיה טוב.
אנחנו נעשה את זה כמו שצריך. תסמכו עלינו.
הגיד הזה בצוואר אצל ארבעת הילדים מתוח עד להתפקע. בדממה שמשתררת כל מיני מערכות בגוף, שהודממו באחת, חוזרות לפעול. רוק נבלע, עין ממצמצת, יד נשלחת לגרד את הברך, כמה שיעולים. מיקה משעינה כף יד על השולחן, משעינה סנטר על כף היד. איתַי מתמתח לתקרה, מתמתח ולא מרפה. האצבעות של דנה מזיעות בקונכייה של אח שלה, אסף שלה.
האוויר סמיך סמיך. אל תסתכלו עלי, ילדים. אל תחפשו עלי כלום. רֵיק אצלי. ריק. אין לי מה לתת.
שמישהו יגיד משהו, בבקשה. כל דבר.
איתַי, כמובן, מגיח ראשון. אז זה אומר, הוא שואל בקול צרוד ומכחכח בגרון, אז זה אומר שמעכשיו בבית של אמא יהיה אקמול?
כן, נשמה שלי, כן, יהיה אקמול, עיניים שלי, כן, כפרות, אחרי כל הנאום־רעידת־אדמה הזה, אקמול. ילד שגדל בבית בלי אקמול. נדב מאמין גדול בהומיאופתיה, לגמרי דתי בעניין הזה. כי בבית הזה שיני שום ורטיות וגלולות מכשפה ולתת לגוף להילחם לבדו את המלחמה שלו, לא לעזור לו מבחוץ. ייקח כמה זמן שייקח. אנחנו לא ממהרים. כן, נִשמתי, בבית של אמא יהיה אקמול. ונורופן יהיה. ואופטלגין, גם נוזלי. גן עדן זה הולך להיות, הבית של אמא.

 

בקרוב…

X