אבא בלי אבא | לרכישה באינדיבוק
אבא בלי אבא

אבא בלי אבא

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 222
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 96
- 40

אבות שהתייתמו מאב בגיל צעיר מספרים למחבר הספר, שחוקר את השפעות האבדן, על נוכחות אביהם המת בחיי היומיום: בזוגיות, בהורות ובקריירה. תופעות כגון חזרה בתשובה, רגשי אשם, קשיי אינטימיות ואימוץ דמויות אב מוארות באור חדש, וסיפורי המשתתפים משרטטים את האופן שבו מתוך הכאב בוקעות תקווה חדשה ואפשרות לתיקון.

בשפה קולחת ובלוויית מובאות מן הקולנוע, מן הספרות היפה ומן התרבות הפופולרית, המחבר מציע הסבר פסיכואנליטי מפתיע למניעים הסמויים, הלא־מודעים, לבחירותיו של אדם שהתייתם מאב. יחסיו המורכבים של היתום עם שתי הנשים החשובות בחייו — אמו ורעייתו — זוכים לדיון מעמיק ופרק מיוחד מוקדש לסוגיות קליניות בטיפול הפסיכואנליטי ביתומים מאב.

תופעת היתמות וחוויית האבהות מעולם לא זכו להתבוננות כמו זאת המוצגת כאן. ספר זה ייגע בכל מי שחווה אבדן בחייו ובכל מי שמכיר אדם המתמודד עם אבל, אולם הוא יכול לספק תובנות חשובות גם לכל המתעניינים בפסיכולוגיה ובתורתם של פרויד, יונג, ויניקוט ואחרים, ולהאיר באור חדש את תחושותיהם ובחירותיהם.

ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני, מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה. בעת כתיבת הספר שימש פסיכולוג אחראי במחלקה הסגורה למבוגרים א' בבית החולים 'גהה'.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אבא בלי אבא”

בקרוב…

פרולוג
אבא לוקח את שי לדרבי

 

שי בן שלושים וארבע. הוא נשוי ויש לו בת, רוני, בת שלוש וחודשיים. הוא שכיר במשרד עורכי דין. שי אהוד על כולם, שנון וחרוץ. יש לו רק בעיה קטנה שמפריעה לו לפעמים. בעצם, מפריעה לאחרים יותר מאשר לו: שי מאחר, כמעט תמיד, לכל מקום. הבדיחה הקבועה במשרד היא שאם שי אינו מאחר, סימן שלא יגיע כלל. שי פנה למאמן אישי כדי לקבל כלים להתגברות על הבעיה. הקואוצ'ר בנה אתו רשימת מטרות, תרגילים, טבלאות לתכנון יעיל של הזמן, מיפוי של הגורמים שיכולים לגרום לו לאחר והדרך למנוע אותם מראש — למשל, לצאת מוקדם יותר, לארגן את הדברים ביום הקודם, להשתמש בתוכנות ניווט כדי לעקוף פקקים. זה עזר, בעיקר על הנייר. הריב הגדול עם נועה על כך ששכח את יום הולדתה התגמד לעומת מה שקרה כשהחמיץ את תחילת מסיבת יום הולדת שלוש של רוני בגן. הגננת אמנם הציעה לשוב ולהרים את רוני על הכיסא בנוכחותו ('ולא לשכוח פעם אחת לשנה הבאה'), אבל זה לא היה זה. המבט של רוני כשהגיע, בשלב שבו הילדים כבר אכלו עוגה, החזיר אותו לשבריר שנייה לגיל שתים עשרה ועשרה חודשים.
בעוד חודשיים יחגגו לשי בר־מצווה. אבל ביום רביעי הקרוב שי ואבא שלו הולכים לראות את המשחק של מכבי חיפה בדרבי מול הפועל. שי מתרגש כל כך שהוא אינו נרדם; יש לו צעיף ירוק ואבא שלו גילה לו בסוד — 'לא לספר אפילו לאימא!' — שבמשחקים חשובים כמו זה, הוא מקפיד ללבוש תחתונים ירוקים בשביל המזל. ביום רביעי באחת וחצי בצהריים בדיוק יבוא אבא של שי לאסוף אותו מבית הספר, מוקדם, כדי שיספיקו להגיע בנחת לאצטדיון קריית אליעזר. בלי אחים קטנים ובלי אף אחד אחר: רק אבא ושי. ההתרגשות רק מחדדת את חושיו, ולאורך היום הוא 'מפגיז': במתמטיקה הוא פותר על הלוח, מול כולם, את התרגיל שכתבה המורה; בספרות הוא היחיד שיודע לצטט מתוך 'שברירים' שהכיתה הייתה אמורה לקרוא להיום. בשעה החמישית כבר קצת קשה לו להתרכז. באחת וחצי יישמע הצלצול ושי יזנק לברזלים שמחוץ לשער בית הספר, שם קבע עם אבא. אלא שבאחת ואחת עשרה דקות נכנסת המנהלת לכיתה עם דוֹד עמוס, אח של אימא — מה הוא עושה פה?
אחר כך דברים רבים קרו לשי השני: היו הרבה מכוניות, ומישהי בכתה וחיבקה אותו, ורב אחד פנה אליו, ואנשים דחפו לו ליד דף מנוילן עם מילים בארמית שדוֹד עמוס קרא להן 'קדיש', והיו פזורות במקום אבנים שצמחו מן האדמה. אחר כך היה אירוע בר־מצווה שעשו לו, ומה שמדהים זה שהכול בעצם המשיך כרגיל, רק קצת יותר במעומעם, ולפעמים היה משהו עצוב בלי הסבר. והשנים עברו, ובתיכון התפלאו המורים ששי 'לא מממש את הפוטנציאל שלו' ומתחבר לכל מיני טיפוסים מפוקפקים, ובצבא הוא דווקא התעשת וכמעט קיבל תואר חייל מצטיין, ואחרי השחרור שי השני גם למד באוניברסיטה ופגש את נועה והתאהב בה והיא בו, והם החליטו להתחתן. באותו זמן בערך התחילו האיחורים.
ושי הראשון? הוא זינק מהכיתה משנשמע הצלצול באחת וחצי, ועד היום הוא שם, על הברזלים, אבל לא לבד. בכל פעם שהוא מאחר, הוא גורם לאחרים להצטרף אליו, לחכות לאבא שכבר לעולם לא ייקח אותו לדרבי הגדול.
*
שי — אין זה שמו האמתי, כמובן — היה מהאחדים שענו לפנייתי שנשלחה בדואר (כלומר, בלי שאטלפן בעצמי לברר נכונות להשתתף). לפגישתנו הראשונה לא הופיע, ומסר ששכח להודיע לי שייאלץ לדחות את הפגישה; את הפגישה שנקבעה תחתיה דחה למועד מאוחר יותר; במועד השלישי, ככל שנקפו הדקות בבית הקפה שבו קבענו לקיים את הריאיון, התחלתי לדאוג שמא קרה לו משהו. טלפנתי שוב ושוב, ללא מענה. הרגשתי שאני חייב לפגוש אותו ויהי מה, כאילו עתיד המחקר תלוי בשי בלבד. שי לא הגיע לפגישתנו ולא חזר אליי. בעודי עושה את דרכי חזרה מבית הקפה, בניסיון להשלים עם חוסר התוחלת שבציפייה כי שי ייענה לחיזוריי הנואשים, התרקם ונכתב הקטע לעיל. מדוע אפוא בחרתי לפתוח את הספר דווקא במרואיין שמעולם לא הגיע? הרי ראיינתי 32 יתומים מאב?
בחרתי לפתוח דווקא ברקע הבדוי לאי־היענותו של שי לא מפני שאני סבור שאיחורים כרוניים מאפיינים יתומים — כל שאר היתומים מאב שראיינתי הגיעו בזמן. ממילא אין לי גם דרך לדעת עד כמה התיאור הזה דומה לתחושותיו של 'שי' המציאותי, זה שיצר עמי קשר ואז נעלם. בחרתי לפתוח בסיפורו של שי כי אני מאמין שכשחווים אבדן פתאומי, הרגישות להתחלות ולסופים, לנוכחות ולהיעדר, מתחדדת. רגישות זו נמצאת בעיקר בחלק הלא־מודע של הנפש.
המשורר יאיר הורביץ איבד את אביו בהיותו בן שמונה, ואחד משיריו בספרו הראשון, המוקדש לאביו ולזכרו, נפתח במילים 'אתה מחכה לשווא'.2 גם שי מחכה לאביו לשווא על הברזלים, ובתורו גורם לאחרים לחכות לו, לשי. סיפורו של שי מדגים את העוצמה הבלתי־מילולית שבה שי מספר את סיפורו שוב ושוב, מפקיד בידי אחרים את כאבו של הילד הממתין לאביו עד בוש (וראו אצל מטלון, 2008). במובנים רבים רגשות יכולים להיות כפופים לחוקים פיזיקליים כמו למשל חוק שימור האנרגיה. האנרגיה הנפשית שמאיימת למוטט את שי — האימה לנוכח היעדר האב — אינה מתפוגגת סתם כך, אלא מתגלגלת לאחרים בסביבתו, המשמשים לה כלי קיבול. בפסיכואנליזה קוראים לתופעה הזאת בכמה שמות: חזרה כפייתית, הזדהות עם התקפן, הזדהות השלכתית ועוד. יקיריו של שי חווים במקומו את ההמתנה, החרדה, האכזבה והכעס של אותו ילד על הברזלים, ושי זקוק לקרבתם מאחר שהם מהווים במובן מסוים חלקים מנפשו שלו. בה בעת, שי עשוי להגיב בדחייה על מאמציהם של יקיריו 'להגיע' אליו; הוא עשוי להתרשם שהם תלותיים, נודניקים, נואשים מדי. הם עלולים להזכיר לשי את הילד הנואש שבו. ייתכן שכך התרשם ממני כשטלפנתי אליו שוב ושוב ממקום שבתי בבית הקפה המיועד לפגישה.
אני מנסה להבין את היעדרותו של שי גם בהקשר של ההזמנה להתראיין בנושא אבדן האב. רבים מהמשתתפים בקבוצת היתומים אמרו שהם רואים בהשתתפות במחקר זה שליחות, כדי שאחרים יוכלו להפיק תועלת מן העדות שלהם בנוגע לרגשי היתמות והאבהות. כמה משתתפים הוסיפו שהייתה זו בעבורם גם הזדמנות להיכרות מעמיקה יותר עם עצמם ועם סיפורם. ייתכן ששי היה מסוקרן בנוגע להזדמנות הזאת, ואז נבהל ממנה; במילותיה של המשוררת רחל, הסכנה היא שבריאיון כזה שוב יציף הכול ושוב הכול יסעיר, 'אף סכר־שכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה' (מתוך השיר 'פגישה'3). לעתים מצאתי את עצמי, כמראיין, נאבק בדחף לאחר לפגישות במהלך המחקר, או לדחותן (שלא לומר לבטלן).
חשש נוסף יכול לנבוע מהאפשרות שהסיפור הפרטי יֵצא לרשות הרבים. אם להמשיך להיתלות במילותיה של רחל המשוררת, יכול להיות איום נוסף בחשיפה האישית של המשתתפים במחקר: 'ואת תוגתו של הלב הכורע / יד כל במנוחה תמשש' (מתוך השיר 'ספר שירי'4). אף שכולם חתמו על הסכמה להשתתף במחקר, והובטחה הגנה על זהותם, המפגש עם הסיפורים יכול להיות לא פשוט למרואיינים.
אני מודה לשי על ה'חצי פגישה' שהעניק לי ועל הסיפור שסיפר לי בדרכו. דומני שהיסוסיו לנוכח הפגישה עמי משקפים לא רק את תחושתו של שי עצמו; מרואיינים רבים חשו אולי רגשות מעורבים בכל הנוגע להשתתפותם במחקר זה. להבדיל משי, הם הכריעו בעד קיום הפגישה, ואני אסיר תודה להם על שראו בפגישה עמי אפשרות לדבר על אודות החיים לנוכח מות האב ועל נכונותם לחלוק את רשמיהם.

עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני, מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה. בעת כתיבת הספר שימש פסיכולוג אחראי במחלקה הסגורה למבוגרים א' בבית החולים גהה.

X