תיקון אחר חצות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

תיקון אחר חצות

תיקון אחר חצות

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 490
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
- 44

"יש באיצקוביץ הקסם שיש בסופרים ובסיפורים גדולים, היינו הניצוץ… שעושה ספרות מעולה." [יורם קניוק]

פאני קייזמן יוצאת בעקבות הבעל שנטש את אחותה הבכורה. אם לא תגרור אותו באוזנו לאשתו ולילדיו – לפחות תחתים אותו על גט. השנה היא 1894 ופאני, גיבורה יוצאת דופן, נקלעת למסע ברחבי האימפריה הרוסית שיטלטל את כל עולמה. ממש כמוה, גם שותפיה המשונים לדרך עומדים לאבד ולמצוא את עולמם.

לעתים נדירות נתקלים הקוראים בספר שכזה. תיקון אחר חצות הוא רומן מזהיר. הכול יש בו: דרמה עשויה להפליא, רודפים ונרדפים, בלבולי זהויות, עבר כאוב והומור פרוע. ועל אף הכול, גם קמצוץ של מזל.

 

“איצקוביץ’ יצר רומן מאז’ורי שמזגזג בחדווה בין גיבורים ועלילות.” גילי איזיקוביץ, הארץ

“אפוס מונומנטלי שלא נגמר, שסוחף אותנו ובעיקר לא מתחנף לקורא או לקהל שלו.”

סיכום השנה בספרות 2016, הערוץ הראשון

“תיקון אחר חצות מתייחד באותו שילוב משעשע–רציני, פארודי–גרוטסקי–אירוני של עבר והווה, היסטורי ואקטואלי. הווי שבו המציאות עולה על כל דמיון. הבלתי אפשרי הוא האפשרי. הפנטסטי הוא הריאלי."

פרופ’ נורית גוברין

“המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ’ להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות.” צור ארליך, מקור ראשון

“תענוג נדיר. לא רק ספר סוחף. ספר גדול. עמוק. רחב.”

פרופ’ רות גביזון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תיקון אחר חצות”

בקרוב…

תחינתי לפני הקוראים הנכבדים לרחם עליי, אישה גלמודה ועצובת רוח, אשר אישי עזבני בחג הפסח, רק חמש שנים אחרי הנישואים, ושלושה ילדים בריאים לנו. ויהי בדרך אל פינסק להביא פרנסה לביתו, וישלח ויקרא לי ואבוא אחריו עד חג הסוכות. ועתה נעלמו עקבותיו, ונמסר לי כי ראוהו במלון אורחים במינסק, ואחר כך נצפה על עגלת מסילת הברזל בדרכו לקִיֶיב, ואנוכי יושבת קשת רוח, במצור, בעירום, בחוסר כול, ואין מושיע לי. אשר על כן, קוראים נכבדים, אולי יודע מי מכם איה מקום אישי? רחמו עליי והשיגו ממנו לפחות גט פיטורין כדת. מוכנה ומזומנה אני לתת כספים, עד חמישים ומאה רובל, ביד כל מי שיגאל אותי מעולו של אישי. סימניו הלוא המה: שמו מאיר-יענקל הירש מהעיירה דרוֹהיטשין, שנותיו עתה ארבע ועשרים, קומתו ממוצעת, שערו בְּרוֹין, קווצותיו תלתלים, זקנו בהיר, עיניו גְרין, ולו אם ואח בעיר אוּזליַאני. אנוכי המתאוננת, אסתר הירש בת שלמה וייזלפיש זצ"ל.

 

ב.

 

עוד באותו נושא

אחד ועוד אחד, ג'וג'ו מויס

קראו את הפרק הראשון מתוך "אחד ועוד אחד" של ג'וג'ו מויס

לכתבה

 

אישה מסכנה אסתר הירש, חושבת לעצמה מֶנְדֶה שְפַּייזְמַן בעודה שוכבת על גבה ותוחבת מתחת למזרן את פיסת הידיעה המקומטת, שגזרה מגיליון ישן של "המגיד". כמה הייתה רוצה לפגוש את אסתר הירש האומללה ולשוחח עמה על עניינים שבלב. היא יודעת שהייתה מצליחה להאיר את עולמה החשוך של אסתר זו בכמה נרות: שלושה גוזלים בריאים יש לה? בעצמה אמרה. חמישים ומאה רובל בכיסה? לפחות! בלי עין הרע. רק טיפשה גמורה תציע את כל הונה בלי להשאיר משהו בצד. אז מה יש למהר ולפרסם ידיעה בעיתון? מדוע לסחור לעין כול בשמה ובשם משפחתה? הלוא אפשר היה בכסף הזה לשכור חוקר מהגויים, בריון עשוי בלא חת, שרדוֹף ירדוף את מאיר-יענקל שלה ולא יניח לו אפילו בחלומותיו, שישבור את כל שיניו וישאיר רק אחת לכאב שיניים.

 

שוב שולפת מֶנדֶה את גזיר העיתון, נזהרת שלא להזיז את הכתף שעליה ישן בנה יענק'לה ורק מחלצת מעט את ראשה כדי לשחרר את הצוואר התפוס, שבתה מירְל מתעללת בו במרפקיה. מהחדר הסמוך עולות הנשימות הכבדות של חמיה וחמותה, שיזכו לחיים ארוכים. נחירותיהם מקיצות בטרם עת את הגבר, והלה קורע את גרונו בשיגעון כמי שמפציר בחמה הסרבנית לעלות. עוד מעט, יודעת מֶנדֶה, תצטרך גם היא לקום, להבעיר את התנור, להלביש את ילדיה בעודם ישנים ולשים להם בקערת פח קצת חלב עם גריסי כוסמין. ודאי יתלוננו על הטעם העבש, והיא תבקש מרוחלה חמותה כפית סוכר, אחת לשניהם. ורוחלה תסתכל עליה בקמטים ישרים ותנזוף, "אין סוכר! נִיט! נגמרה החגיגה!" ואולם אחרי כמה רגעים תיאנח ותמתח את זרועותיה במאמץ גדול, עד שתצנח צנצנת הסוכר מהמדף העליון אל ידיה, מעשה ריבון. כל בוקר נמזגת כפית סוכר אחת, במרורים.

 

ומה יש בידיעה הזאת על אובדנה של אסתר הירש המסכנה, שכבר שבועיים מֶנדֶה הופכת בה ומעיינת בה? אף שקשה לה להודות, הידיעה הזאת מסבה לה עונג, וכמותה גם שתי המודעות שקדמו לה בגיליון אחר של "המגיד" – כותרת האחת "צעקה!" וכותרת השנייה "בקשה גדולה!!!" – ועוד עשרות ידיעות דומות, שמגיעות מדי יום ביומו מכל קצות תחום המושב. נשים עזובות, נשים עגונות, נשים אומללות, נשים שלימזליות, נשים שבעליהן נטשו אותן בהבטחות מרמה ומקסמי שווא: אחד נוסע אל אמריקה, דִי גוֹלְדֶענֶע מדינֶה, כדי להביא אחריו את המשפחה לניו יורק, אחר מפליג לפלסטינה לחטוף מכות מהשמש, איש מבטיח לאישתו שהוא נוסע העירה ללמוד מלאכה ואז מתאהב בחוגים של משכילי אודסה, אב נשבע לבנותיו שיחזור עם נדוניה שמנה ופתאום שומעים שהוא "מנשק מזוזות" בבּוֹרדֶלים של קִייֶב. מֶנדֶה יודעת שצרת רבים נחמת שוטים, ובכל זאת פושטת בה מין שביעות רצון שמתגברת על כל רגש של שותפות גורל נשית. היא אינה כמותן, ולעולם לא תהיה כמותן. היא לא רצה לפרסם מודעות, ולא שולחת מברקים לעיתונים, ולא מתלוננת בפני ראשי הקהילה, ולא מפיצה ברבים את תיאורו של צבי-מאיר שפייזמן, האיש שהחריב את עולמה. לא ולא. היא לא תהיה הצרת-רבים-נחמה של אף שוטה. העניין מובטח.

עוד באותו נושא

כריכת הספר "ארץ דיבת חלב ודבש" שכתב עו"ד רון לוינטל

קראו פרק מספרו של עו"ד רון לוינטל, "ארץ דיבת חלב ודבש"

לכתבה

 

איבריה של מֶנדֶה כואבים אפילו במנוחה, כאילו הייתה השינה כרוכה במאמץ רב. מן החדר הסמוך של הזקנים מסתנן ניחוח זיעה חמוץ, שיהיו בריאים. מהבוקר שורר בבית ריח של בית כנסת הומה צמים. אפילו על הצחנה של הורי בעלה עליה להודות לקדוש ברוך הוא, כי מי יודע מה הייתה מריחה כעת אם לא היו מכניסים אותה ואת ילדיה תחת קורת גג. אמנם אכסנייתם דלה: בּוּדְקֶע שחור וישן, מט לנפול, עשוי עץ נרקב, ובו שני חדרים קטנים ומטבח. אבל קירות אטומים יש, ורצפת חימר, ורעפים מעץ וחלונות עם זכוכית עבה. ולעתים מרחב מחיה מצומצם הוא יתרון, ודאי אם התנור במטבח מופקד על חימום הבית כולו. אמנם עוף לא מגישים פה, ובקציצות הדגים של שישי בערב יש מעט דגים והמון בצל. אך בּוֹרְשְט עם לחם שחור יש בכל סעודת צהריים, וצ'וּלנְט בלי נתח בשר בשבת איננו אסון נורא כל כך.

 

בקלות יכלו השפַּייזמַנים להתנער ממנה, הלוא את בנם צבי-מאיר לא סבלו ממילא. בגיל צעיר סמכו עליו שיביא כבוד לשמם ושלחו אותו לישיבת ווֹלוֹז'ין המפוארת כדי שיהיה למדן עילוי. אבל אחרי שנה שמעו שבנם מכריז בראש חוצות שכל הרבנים שם צבועים, ושהגאון החסיד בכבודו ובעצמו היה מתבייש בהם. "חבורה של בטלנים" כינה אותם, "לא יותר משתדלנים שמעמידים פני חכמים, יודעים הם רק לשנן ולדקלם פסוקים מהגמרא". לפיכך עזב צבי-מאיר את וולוז'ין והחליט שמוטב לו להיות רוכל עני מאשר חכם וגדול בתורה, אם חוכמה פירושה תככנות, חמדנות ועיוורון.

 

וכך, מתוך בחירה, נהפך לרוכל, אך גם אז מצא סיבות להאשים ולהתאונן. היה לו לצבי-מאיר מנהג משונה, שהיה מעמיד את עגלתו בשוק אך לא משדל את העוברים והשבים לקנות את סחורתו. חושב לעצמו פלוני: אם הוא איננו נוהג כסוחר, מדוע אנהג אני כלקוח? וממשיך בדרכו. וכי איך רוצה האדם לאכול לחם? עליו לזרוע ולדשן ולקצור ולהזיע וללוש את דמעתו ואת זיעתו בבצק. אבל צבי-מאיר שפייזמן עמד בשוק כרב הקהילה וחשב שהבריות תימשכנה אל עגלתו כפי שהן נוהרות אל בית הכנסת בליל שבת. "המתפללים", בכל אופן, חשבו אחרת. חלקם טענו שמדובר בעצלן, אחרים גרסו שגאוותו משבשת את דעתו, והפשרנים פסקו שגאווה ועצלנות תמיד משתרגות זו בזו. כך או כך, הרובלים הספורים שעברו בין ידיו של צבי-מאיר עברו מידו הימנית לידו השמאלית ולהפך, וביתם של השפייזמנים היה מן העניים שבמוֹטֶלֶה. לפני עזיבתו הגיעו לתחתית. במקום נרות הציתו שמן, ולחם שחור אכלו עם תפוחי אדמה לא מקולפים. כשניסתה מֶנדֶה לדבר על לבו והשיאה עצות בנוגע לעסקיו, אמר לה: "כשהתרנגולת מתחילה לקרוא כמו תרנגול, זה הזמן להביאה אל השוחט." רוצה לומר: לא חשוב, השם ישמור, המבין יבין.

 

לחץ בחזה מקשה על מֶנדֶה לנשום, ילדיה מצטופפים עמה על מיטת יחיד. גופה מאובן כדי שלא יתעוררו הגוזלים, ונפשה זועקת: מה לי ולילדים האלה? ומיד היא נתקפת אשמה – השם ישמור! הגוזלים שלה! בלי עין הרע! – ומתפללת אל ריבון כל העולמים שישאיר לה רק את הגוף כדי שתוכל לפרנס אותם ולהיות משענת לשנתם, ושייקח ממנה את המחשבות שהולכות ומתמלאות ברעיונות כפירה כמו נהר היַסוֹלדָה, שכל אביב עולה על גדותיו ומציף את חבל הארץ פּוֹלֶסְיָה בביצות שחורות.

עוד בוקר עני אורב לה ולילדיה ומחזר על פתחי היום. יענק'לה ילך ל"חדר", ומירל תעזור לה בניהול משק הבית של משפחת גולדשמיט ברחוב השוק, הרחוב של עשירי מוֹטֶלֶה. יחד תקרצפנה את האריחים של התכשיטנים בבית האבן המפואר ותצצנה שוב במחרוזת פניני האלמוג של הגברת גולדשמיט, שלושת אלפים רובל ערכה, שווי חיים שלמים של פרנסה דחוקה. משם תעבורנה "לנהל" אצל משפחת טבקסמן ותחלופנה על פני בית המרזח, אולי גם שם צריך ידי מנהלות, ואז ישראל טייט, הבּאלֶעבּוֹס של בית המרזח, ירשה לה להתחדש בעוד גיליון ישן של "המגיד" שאיש כבר איננו חפץ לקרוא.

 

מטליות וסמרטוטים, צמר ברזל ודליים, מרצפות ותנורים, קערות פח וכיורים. כך מגרדות ציפורניהן את הזמן, בית אחר בית, וריח חומרי הניקוי נדבק בעורן ובנשמתן. היום נגמר בשקיעת החמה כדי שתוכלנה להתאושש בשביל יום המחר. המעגל נסגר עוד לפני שנפתח, ונהר היַסוֹלדה הולך ועולה על גדותיו.

 

ג.

 

פעם בשבוע מגיעה מהכפר אוּפּירַוָוה, המרוחק שבע ויורסטאות ממוֹטֶלֶה, אחותה הצעירה של מֶנדֶה, פאני קייזמן, ומחליפה את מירל בעבודת הניקיון, כדי שתוכל מירל אחייניתה להצטרף אל בנותיה שלה לשיעורי עברית וחשבון. עבודת הניקיון בזויה ואינה מתאימה לרעיה ולאם, ומנדה מתייסרת על שהיא גוררת את אחותה הרכה בשנים לקחת חלק במלאכה שהיא עצמה מוכרחה לעסוק בה מחמת חרפת רעב. כיוון שמנדה אינה יודעת כיצד להודות לפאני, היא נוהגת כלפיה ברשעות. על כל דבר שפאני עושה או אומרת מוכיחה אותה מנדה על פניה: לא כך מנקים, ובמטאטא הזה כבר אין זרדים, אינה רואה? ומדוע שכחה להבריק את מסגרת החלון, והיא מוכרחה לחסוך בסבון אחרת יתבזבז כל השכר על חומרי הניקוי.

 

מנדה יודעת שאחותה אינה צריכה את הגרושים שמרוויחים בניקיון. פעם אחת ראתה מנדה שפאני משלשלת לכיסה של מירל את המטבעות שהרוויחה במקומה. מנדה העלימה עין, אך כעסה הלך והעמיק. איך היא מעיזה? שככה תבוא מן הכפר היישובניקית הזאת, תרים את האף, תחלק טובות ותפזר כספים רק כדי להוכיח עליונות? ומה יגידו עליה, על מנדה, שהיא לוֹוה כספים מאחותה הקטנה? האם תגזול התרנגולת את מזונה של הפרגית? השם ישמור!

 

וכבר הגדישה פאני את הסאה כאשר עוד לא עברו שני ירחים מאז לכתו של צבי-מאיר והיא הציעה לאחותה הבכורה לעבור לגור אִתה בכפר, "הלוא הילדים ישמחו להיות ביחד, אחות, וגם לנו יהיה נחמד". מנדה הפגועה אמרה שהחיים בכפר אינם מתאימים לה כלל, קל וחומר ליענק'לה ולמירל, וסיננה את המילה "וַוייט", שפירושה רחוק, נידח, או אפילו מופרד.

פאני שתקה, אך מנדה ידעה שאחותה מבינה בדיוק את כוונתה. אלו מין יהודים מתגוררים היום בכפרים? רק משוגעים או בדלנים. ממתי מה שטוב לרוב היהודים לא מספיק להם? מה רע במקום כמו מוֹטֶלֶה, עיירה מן השורה עם בית כנסת ובית קברות ובית מרחץ ומקווה? מה יש להם לחפש בקרב הגויים בלב שדות וביצות שחורות? מי יגן על ביתם מפני התקפות של בריונים אנטישמים?

 

"וַוייט," אמרה מנדה שוב, ופאני העמידה פנים שאינה שומעת, ואז הוסיפה מנדה, "לפעמים אני לא מבינה את נתן-בֶּרל. מה יש לו לחפש בכפר?"

 

שרבוב שמו של נתן-ברל היה משגה חמור, מתיחה מיותרת של החבל המתוח ממילא. פאני שלחה בה מבט קר ואטום, כמי שיכולה להתיז את ראשה של אחותה הבכורה בלי להניד עפעף. לרגע אחד נבהלה מנדה כל כך שהציצה לבדוק שידיה של פאני במקומן ולא נשלחו אל הסכין. מתחת לשמלתה, יודעת מנדה, פאני מסתירה את הסכין שנתן לה בילדותה אביהן המנוח, אשר גידל אותן לבדו אחרי שאִמן נתבקשה לישיבה דחופה של מעלה.

 

"נתן-ברל יודע מה הוא עושה," פסקה פאני ולא הוסיפה. מעולם לא הצליחה מנדה להבין את פשר השידוך של אחותה הצעירה, לא כל שכן את הצלחתו. נתן-ברל קייזמן היה גברתן בעל מידות גדולות, קרוב יותר לגוליית מאשר לדוד, ששתיקותיו המרובות נחשבו בעיני קרוביו לחכמה נסתרת ובעיני הרחוקים יותר לנחשלות שכלית. בתפילות בית הכנסת התנדנד בקצב משלו, וניכר כי שכלו אינו משיג את מה שלבו חושק. הוא היה שזוף כגוי ועב בשר כשיכור, ופרווה פלומתית שחורה ירדה מעורפו, התעבתה על זרועותיו והסתלסלה סביב כריות אצבעותיו. כל יום עם שחר קם נתן-ברל לטפל בכבשים ובעזים שלו, ומהחלב גיבן גבינות צאן משובחות שיצא שמן בפלך כולו. כשמנדה וצבי-מאיר היו באים לבקר אותם בכפר, המתינו בכיליון עיניים שיוציאו להם את מגש העץ המשולש שעליו מונחים חריצי גבינה, שנמסו בפה והחלישו את הדעת. גושים צהובים, ירוקים וכחולים, מרים וחריפים, נוטפי שומן ותוססים, טעימים מכדי להיות מהעולם הזה, ערֵבים מדי לחֵך יהודי.

מנדה אינה מעיזה לספר לפאני אלו שמועות היא שומעת עליהם. אמנם בשבתות ובמועדים מגיעים הקייזמנים כולם אל בית הכנסת של מוֹטֶלֶה, אפילו בשלג ובקור, ואף שהם מתקבלים בריחוק צונן בקרב הקהל הם דורשים בשלום מכריהם ומפזרים חיוכים לכל עבר. אבל פורחות עליהם שמועות שהם מתחברים עם גויים, המסכנים, ולא רק לשם מסחר ומיקח, אלה באים אצל אלה יחד עם הילדים, מיטיבים את לבם ביין ובגבינות ומשיחים ביידיש, בפולנית וברוסית בערבוביה. אומרים שביתם עשוי לבנים ורק מצופה בעץ כדי לא לעורר קנאה. אומרים שהכסף נוזל לקייזמנים מהאוזניים. אומרים שבחצר הקימו להם חדרון מרווח לעשיית צרכים עם חמישה פתחי אוורור וחבית נטועה בקרקע, ופעם בשנה הם מוציאים את החבית ומערבבים בקש לשם דישון גינת הירק שבחצרם. ולפיכך אם יזדמן לפלוני לסעוד אצלם, מוטב שיתרכז בגבינות ויפסח על הכרוב והצנונית, והמבין יבין. אומרים שפאני כבר למדה את שפת המקום ומיטיבה לדבר פולנית ורוסית, ובעלה, כך אומרים, אינו יודע מילה בעברית: מתנדנד הוא בבית הכנסת כמו עשב חיטה ברוח, גולם אמיתי. אומרים שצדקה הם נותנים פחות ממעשר ואת השאר משחיתים על הערלים, ולא שמעו בכלל על "עניי עירך קודמים". אומרים ש…

ומנדה מתייצבת מול הסיפורים הזדוניים כחומה בצורה להגן על אחותה הצעירה: איך נשמה של יהודי יכולה להתערבב בנשמה של ערל? אבל כך משיחים בקהילה, לקייזמנים יש נאמנות חצויה, זיקיות של ממש. ואם היו מתגוררים בברלין או במינסק, כבר מזמן היו הולכים בדרכי צאצאיו של מנדלסון ומתנצרים.

 

מנדה יודעת שלפעמים מה שאומרים חשוב יותר ממה שמתרחש באמת, ולכן דחתה בנימוס את הצעתה של פאני להתגורר עמם בכפר. "צבי-מאיר," כך אמרה לאחותה הצעירה באמונה שלמה, "יחזור גם יחזור אל ביתו. הלוא את מכירה אותו. הוא איננו מוכן להסתפק במועט. אם נגזר עליו להיות סוחר ולא תלמיד חכם, טבעי שירצה להרחיב את עסקיו. מה יאמר אם ישמע שילדיו רחקו אל הכפר והפכו ליישובניקים?"

תחושת עונג מוזרה פשתה באיבריה של מנדה כשהביעה אמון בבעלה, ושוב לא הייתה מוכנה לשמוע מפאני דבר על נטישת העיירה ומעבר לכפר העלוב. וגם כעת, עשרה ירחים להיעדרותו של צבי-מאיר אינם זמן רב כל כך, וב"המגיד" כבר קראה על עגונות שחיכו יותר מחמש שנים ואיבדו תקווה עד שלבסוף, בלא התראה, שבו בעליהן אל ביתם.

 

והיום, כמו בהזמנה, מצפה למנדה הפתעה. מרוב שהייתה טרודה בענייני דיומא שכחה את הט"ו בסיוון לשנת התרנ"ד. עשרים ושישה אביבים מלאו לה הבוקר, ואחותה ובִתה רקמו תוכנית מאחורי גבה. היום אין פאני מחליפה את מירל אלא את מנדה, כדי שתוכל אחותה הבכורה לצאת ליום חופש ולעשות ככל העולה על רוחה. הן כבר חשבו על הכול, התככניות, וההשגחה העליונה עשתה יד אחת אִתן והוסיפה מזג אוויר נפלא. אחרי העבודה יעברו אחותה ובתה בשוק ויקנו מטעמים, ובערב יתקינו לה סעודת מלכים. אפילו מהרב מוישה-לייזר הלפרין השיגו הבטחה לברכה. בינתיים יכולה מנדה לנוח בביתה ולקרוא, או שמא תעדיף להתחדש בשביס, או אולי אפילו תרצה לצאת מהמולת העיירה ולחלץ את עצמותיה בטיול אל היערות שמעבר לנהר. הרב מוישה-לייזר הלפרין ביקש למסור במיוחד שיום הולדת הוא הזדמנות להיוולד מחדש.

מנדה נבהלת מעניין הלידה המחודשת. הספק מתחיל לנקר במוחה: איך תוכל לנוח בשעה שהן עובדות בפרך? ובשביל מה ברא יחידו של עולם את השמים ואת הארץ בשישה ימים ולא בשבעה? הלוא בכל שבוע יש לה יום אחד של מנוחה. והשתיים מוכנות לכל טיעון: "שבת היא המלכה, חג הקדוּשה, ויום הולדת הוא חגו של החול."

 

ומנדה מתנגדת: "לשם מה נחגוג לי יום הולדת, כאילו יש בזה מן ההישג? הלוא לכל נוגש יש יום הולדת, לכל נוכל, לכל מרצח."

 

והשתיים: "ומה פשעה של מנדה? היותה אשת חיל? אם מסורה? אחות יקירה?"

ומנדה מתבלבלת: "ומה איבדתי ביערות?"

והשתיים: "אוויר נפלא! פטל שחור! אוכמניות! ענבי שועל! צאי ליהנות קצת מהעולם הזה."

ומנדה נוזפת: "העולם הזה? העולם הזה הוא…" רצתה להגיד: נורא, ארור, ומצאה את עצמה מגמגמת מפני בתה. "וחוץ מזה," המשיכה, "פירות יער מיועדים לפריצים מפינסק ולא ליהודים ממוֹטֶלֶה."

והשתיים: "ובכן, היום מנדה היא בתו של הצאר."

ומנדה מבטלת: "נסיכה שאין לה אפילו איך לחצות את הנהר."

והשתיים מצחקקות: "ידענו שתמציאי מכשולים. על הכול חשבנו וכבר נדברנו עם ז'יזֶ'ק."

ומנדה מופתעת: "בסירה אחת עם שֵייגֶעץ?"

והשתיים מתייאשות: "ז'יזֶ'ק אינו גוי."

ומנדה מתעקשת: "ז'יז'ק המסכן אינו יודע מה הוא, השם ישמור."

והשתיים סונטות: "בעיני מנדה כולם מסכנים ואומללים." מנדה נותנת באחותה מבט עקום ופונה לגעור בבתה: "ומה עם הלימודים? לא אכפת לך להפסיד שיעורים?"

דמעות עולות בעיניה של מירל, ופאני לוחשת למנדה באוזן: "תני לה, אחות, הרעיון היה שלה. נשלים לה את השיעור אחר כך, אני אדאג לזה." ומנדה רוגזת על שכּל אימת שפאני פונה אליה היא מכנה אותה "אחות", כאילו אין הדבר ברור מאליו ובכל פעם יש להדגישו. כך או כך, היא מבינה שהשתיים דחקו אותה לפינה, וכעת לא בשביל עצמה היא צריכה לחגוג אלא בשבילן. העניין הוכרע.

יניב איצקוביץ' הוא מחבר הספר "דופק" – שזיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים – והרומן "אדם וסופי". הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. תיקון אחר חצות הוא ספרו השלישי.

X