קצה הנצח - טרילוגיית המאה 3 | לרכישה באינדיבוק
קצה הנצח – טרילוגיית המאה 3

קצה הנצח – טרילוגיית המאה 3

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 960
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 128
- 39

ג´ורג´ ג´ייקס, ﬠורר־דין שחור שסיים זה ﬠתה את לימודיו, מתלבט היכן יוכל להשפיﬠ יותר במאבק למען זכויות האדם: האם בממשל של קנדי בוושינגטון, או בעבודה לצידו של מרטין לותר קינג. אלה הן שנות השישים, והעולם כולו סוﬠר מטלטלות ושינויים.

 

במוסקבה, טניה דבורקין עובדת ככתבת בסוכנות ידיﬠות רשמית, ומפיצה בסתר חומר חתרני נגד המשטר. היא יודﬠת כי אם תיתפס, איש לא יוכל להצילה מציפורני הקג׳׳ב. אחיה דימקה, ﬠוזרו של מנהיג ברית־המועצות חרושצ׳וב, מתמנה לפקח על משלוח חשאי של טילים גרﬠיניים לקובה. לחרדתו הוא מגלה כי מהלך זה מאיים להﬠלות את הﬠולם כולו בלהבות.

 

ובינתיים, חומה הולכת ונבנית במרכז אירופה. רבקה הופמן, שנרדפת בידי השטאזי, נחושה לברוח מביתה במזרח ברלין אל המﬠרב תוך סיכון עצום. אולם היא יודﬠת שאם תﬠשה זאת, אולי לא תראה עוד לﬠולם את משפחתה האהובה.

 

בלונדון, סצנת המוזיקה גועשת. להקה חדשה ﬠם צליל מלהיב בשם הביטלס מתחילה להתנגן ברדיו, ודייב ויליאמס, שמנגן עם להקתו במועדונים קטנים, חולם להיות כוכב כמוהם ולכבוש את העולם. חלומותיהם, אכזבותיהם ותקוותיהם של אנשים אלה ושל מיליוני אחרים הם הדלק המניﬠ את סיפורה של המחצית השנייה של המאה הﬠשרים. קן פולט מפליא לתאר את נקודות השפל והשיאים של תקופה מונומנטלית, שבסופה צפוי לﬠלות אופק חדש ﬠל בני-האדם.

 

קצה הנצח הוא הספר השלישי ב"טרילוגיית המאה" של קן פולט.

שני הספרים הקודמים בסדרה, ´נפילת ענקים´ ו´שקיעת העולם´, ראו אור בהוצאת מודן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קצה הנצח – טרילוגיית המאה 3”

1

 

רֶבֶּקה הופמן זומנה על ידי המשטרה החשאית ביום שני גשום אחד בשנת 1961.
הכול החל כבוקר רגיל. בעלה הסיע אותה לעבודה בטְרַבַּנט 500 החומה שלו. ברחובות הישנים היפים של מרכז ברלין עדיין ניכרו בקיעים מהפצצות המלחמה, פרט למקומות שבנייני בטון חדשים ניצבו בהם כמו שיניים תותבות שלא הותאמו לשכנותיהן. הנס חשב על עבודתו תוך כדי נהיגה. "בתי־המשפט משרתים את השופטים, את עורכי הדין, את המשטרה ואת הממשלה – בעצם את כולם, חוץ מקורבנות הפשע," הוא אמר. "זה צפוי בארצות מערביות קפיטליסטיות, אבל תחת המשטר הקומוניסטי בתי־המשפט צריכים לשרת את העם. אלה שעובדים איתי כנראה לא מבינים את זה." הנס עבד במשרד המשפטים.
"אנחנו נשואים כמעט שנה, ואני מכירה אותך כבר שנתיים, אבל אף פעם לא פגשתי אף אחד מאלה שעובדים איתך," אמרה רבקה.
"הם ישעממו אותך," הוא אמר מייד. "כולם עורכי דין."
"אין ביניהם נשים?"
"לא. בכל אופן לא במחלקה שלי." תפקידו של הנס היה מנהלי: מינוי שופטים למשפטים, קביעת לוחות זמנים, ניהול אולמות משפט.
"הייתי בכל זאת רוצה לפגוש אותם."
הנס היה גבר חזק שלמד לשלוט בעצמו. רבקה, שהסתכלה עליו, ראתה בעיניו הבזק מוכר של כעס עקב התעקשותה. הוא שלט בו בכוח הרצון. "אני אארגן משהו," הוא אמר. "אולי נלך כולנו לאיזה בר ערב אחד."
הנס היה הגבר הראשון מבין הגברים שפגשה רבקה שהגיע לרמתו של אביה. הוא היה בטוח בעצמו וסמכותי, אבל תמיד הקשיב לה. היתה לו משרה טובה – לא לרבים היתה מכונית פרטית בגרמניה המזרחית – ואנשים שעבדו בממשלה היו בדרך כלל קומוניסטים מושבעים, אם כי הנס, למרבה הפלא, היה שותף לספקנות הפוליטית של רבקה. כמו אביה, גם הוא היה גבוה, נאה ולבוש היטב. הוא היה הגבר שתמיד חיכתה לו.
רק פעם אחת בתקופת החיזור שלהם התעורר בה ספק, לזמן קצר. הם היו מעורבים בתאונת דרכים קלה. הכול היה באשמתו של הנהג האחר, שיצא מרחוב צדדי בלי לעצור. דברים כאלה קרו מדי יום, אבל הנס רתח מזעם. אף שהנזק לשתי המכוניות היה מזערי, הוא צילצל למשטרה, הראה לשוטר את התעודה המעידה על תפקידו במשרד המשפטים ודאג שהנהג האחר ייעצר בגלל נהיגה מסוכנת ויוכנס לכלא.
אחר כך הוא התנצל לפני רבקה על שיצא מכליו. היא נבהלה מן הנקמנות שלו, והיתה קרובה לסיום הקשר ביניהם, אבל הוא הסביר שזו לא היתה התנהגות רגילה מצידו, וייחס אותה ללחץ בעבודה. היא האמינה לו. האמון שנתנה בו התברר כמוצדק: הוא מעולם לא עשה עוד דבר כזה.
לאחר שיצאו כזוג במשך שנה, וישנו יחד ברוב סופי השבוע חצי שנה, תהתה רבקה בליבה מדוע לא הציע לה להינשא לו. הם לא היו ילדים: היא היתה בת עשרים ושמונה, הוא בן שלושים ושלוש. לכן היא הציעה לו נישואים. הוא נדהם, אבל השיב בחיוב.
עכשיו הוא נעצר מחוץ לבית־הספר שלה. הבניין היה מודרני ומצויד היטב: הקומוניסטים היו רציניים בכל הנוגע לחינוך. מחוץ לשער עמדו חמישה או שישה נערים תחת עץ ועישנו סיגריות. רבקה התעלמה ממבטיהם ונשקה להנס על שפתיו לפני צאתה מן המכונית.
הנערים בירכו אותה בנימוס, אבל היא חשה את עיני המתבגרים השוקקות שלהם מתבייתות על גופה כשעברה בין השלוליות בחצר בית־הספר.
רבקה באה ממשפחה פוליטית. סבה היה חבר הרייכסטאג מטעם הסוציאל־דמוקרטים וחבר הפרלמנט הלאומי עד עלייתו של היטלר לשלטון. אמה היתה חברת מועצת העיר, גם היא מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, בתקופה הדמוקרטית הקצרה של מזרח ברלין אחרי המלחמה. אבל גרמניה המזרחית היתה עכשיו תחת שלטון קומוניסטי עריץ, ורבקה לא מצאה טעם לקחת חלק בפוליטיקה. היא תיעלה את האידיאליזם שלה להוראה, וקיוותה שהדור הבא יהיה דוֹגמטי פחות ורחוּם וחכם יותר.
בחדר המורים היא בדקה את לוח המודעות. רוב הכיתות שלה הוכפלו היום – שתי קבוצות של תלמידים הצטופפו בחדר אחד. היא לימדה רוסית אבל נאלצה ללמד גם שיעור אנגלית. היא לא דיברה אנגלית, אף שלמדה את השפה מסבתה הבריטית, מוֹד, שעדיין היתה נמרצת בגיל שבעים.
זו היתה פעם שנייה שרבקה התבקשה ללמד אנגלית, והיא החלה לחשוב על טקסט. בפעם הראשונה היא השתמשה בעלון שחולק לחיילים האמריקאים, ובו נאמר להם איך להתנהג עם הגרמנים: התלמידים חשבו שזה מצחיק מאוד, וגם למדו הרבה. היום אולי תכתוב על הלוח את מילותיו של שיר שהכירו, כמו 'הטוויסט' – שהושמע כל הזמן בתחנת הרדיו של הצבא האמריקני – ותבקש מהם לתרגם אותו לגרמנית. זה לא יהיה שיעור רגיל, אבל זה היה הטוב ביותר שיכלה להציע.
בבית־הספר היה מחסור גדול במורים מכיוון שמחצית אנשי הצוות היגרו לגרמניה המערבית, שם המשכורות היו גבוהות בשלוש־מאות מארק לחודש והתושבים היו חופשיים. ברוב בתי־הספר בגרמניה המזרחית שרר מצב דומה, ולא רק מורים עזבו. גם רופאים יכלו להכפיל את משכורתם במערב. אמה של רבקה, קרלה, היתה מנהלת הסיעוד בבית־חולים גדול במזרח ברלין, והיא סבלה קשות מן המחסור באחיות וברופאים. מצב דומה שרר בתעשייה ובצבא. זה היה משבר לאומי.
כשרבקה רשמה את מילות 'הטוויסט' במחברת וניסתה לזכור את השורה על "אחותי הקטנה", נכנס לחדר המורים סגן המנהל. בֶּרנְד הֶלְד היה חברה הטוב של רבקה מחוץ למשפחתה. הוא היה גבר רזה, כהה שיער, בן ארבעים, שצלקת חיוורת נותרה על מצחו, במקום שרסיס פגז פגע בו כשהגן על רמת זֵלוֹב בימים האחרונים למלחמה. הוא לימד פיזיקה, אבל היה שותף לעניין של רבקה בספרות רוסית, והם אכלו יחד את כריכי ארוחת הצהריים שלהם כמה פעמים בשבוע. "הקשיבו, כולכם," אמר ברנד, "יש לי בשורה רעה, לצערי. אַנסֶלם עזב אותנו."
לחש של פליאה עבר בחדר. אנסלם וֶבֶּר היה מנהל בית־הספר. הוא היה קומוניסט נאמן – כפי שחייבים להיות כל המנהלים, אבל כוח המשיכה של גרמניה המערבית החופשית והמשגשגת גבר כנראה על עקרונותיו.
ברנד המשיך: "אני אמלא את מקומו עד שיתמנה מנהל חדש." רבקה וכל שאר המורים בבית־הספר ידעו כי ברנד עצמו היה אמור לקבל את התפקיד, אילו הבחירה היתה מבוססת על יכולת, אבל ברנד נפסל מכיוון שלא הצטרף למפלגת האיחוד הסוציאליסטי, ה-SED – שהיתה בעצם מפלגה קומוניסטית, אם כי לא נקראה כך.
מאותה סיבה לא יכלה גם רבקה להתמנות למנהלת. אנסלם התחנן לפניה שתצטרף למפלגה, אבל זה לא בא בחשבון מבחינתה. זה יהיה כמו להכניס את עצמה לבית־חולים לחולי נפש ולהעמיד פנים ששאר החוסים בו שפויים.
כשהסביר ברנד את סידורי החירום, תהתה רבקה בליבה מתי יקבל בית־הספר את מנהלו החדש. בעוד שנה? כמה זמן יימשך המשבר הזה? איש לא ידע.
לפני תחילת השיעור הראשון היא הציצה לתיבת הדואר שלה, אבל מצאה אותה ריקה. הדואר עדיין לא הגיע. אולי גם הדוור עבר לגרמניה המערבית.
המכתב שעמד להפוך את חייה על פיהם היה עדיין בדרכו אליה.
היא לימדה את השיעור הראשון שלה, שבו דנה בפואמה הרוסית 'פרש הברונזה' עם קבוצה גדולה של בני שבע־עשרה ושמונה־עשרה. זה היה שיעור שהיא העבירה מדי שנה מאז שהחלה ללמד. כתמיד, היא כיוונה את התלמידים לעבר הניתוח הסובייטי השמרני, המסביר כי בקונפליקט בין האינטרס האישי לחובה הציבורית נטה פושקין לטובת החובה הציבורית.
בארוחת הצהריים היא לקחה את הכריך שלה אל משרד המנהל והתיישבה מול ברנד ליד שולחן הכתיבה הגדול. היא הסתכלה על המדף שניצבו עליו פסלי חרס זולים של מרקס, לנין ומנהיגה של גרמניה המזרחית ואלטר אולבריכט. ברנד עקב אחרי מבטה וחייך. "אנסלם איש ערמומי," הוא אמר. "שנים הוא העמיד פנים שהוא באמת מאמין, ועכשיו – בן רגע הוא איננו."
"אתה לא מתפתה לעזוב?" שאלה רבקה את ברנד. "אתה גרוש, בלי ילדים – שום דבר לא קושר אותך הנה."
הוא הסתכל סביבו, כתוהה אם מישהו מקשיב לו, ואחר כך משך בכתפיו ואמר: "חשבתי על זה – מי לא חשב?" הוא אמר. "ומה איתך? אבא שלך כבר עובד במערב ברלין, לא?"
"כן. יש לו מפעל לטלוויזיות. אבל אמא שלי נחושה בדעתה להישאר במזרח. היא אומרת שאנחנו צריכים לפתור את הבעיות שלנו, לא לברוח מפניהן."
"פגשתי אותה. היא נמרה."
"זה נכון. והבית שאנחנו גרים בו שייך למשפחה שלה כבר כמה דורות."
"מה בקשר לבעלך?"
"הוא מסור לתפקידו."
"אז אני לא צריך לדאוג שגם אותך נאבד. זה טוב."
רבקה אמרה: "ברנד…" והיססה.
"תוציאי את זה."
"אני יכולה לשאול שאלה אישית?"
"כמובן."
"עזבת את אשתך כי היה לה רומן מהצד?"
ברנד התקשח, אבל ענה: "נכון."
"איך נודע לך?"
ברנד התכווץ, כאילו תקף אותו כאב פתאומי.
"מפריע לך שאני שואלת?" שאלה רבקה בחרדה. "זה אישי מדי?"
"לא אכפת לי לומר לך," הוא אמר. "התעמתִּי איתה, והיא הודתה שזה נכון."
"אבל למה התחלת לחשוד?"
"היו הרבה דברים קטנים…"
רבקה קטעה אותו. "הטלפון מצלצל, אתה מרים את השפופרת, משתררת דממה לכמה שניות, ואז בקצה האחר מנתקים."
הוא הינהן.
היא המשיכה: "בת זוגך קורעת פתק לחתיכות קטנות, זורקת אותן לאסלה ומורידה את המים. בסוף השבוע מזמנים אותה לישיבה בלתי צפויה. בערב היא כותבת שעתיים משהו שהיא לא מראה לך."
"אוי, יקירתי," אמר ברנד בעצב. "את מדברת על הנס."
"יש לו מאהבת, נכון?" היא הניחה את הכריך שלה: לא היה לה תיאבון. "תגיד לי בכנות מה אתה חושב."
"אני נורא מצטער."
ברנד נשק לה פעם, ארבעה חודשים לפני כן, ביום האחרון של סמסטר הסתיו. הם נפרדו לשלום, איחלו זה לזה חג מולד שמח, והוא אחז קלות בזרועה, הרכין את ראשו ונשק לשפתיה. היא ביקשה ממנו לא לחזור על כך לעולם, ואמרה שהיא מעוניינת בכל זאת להיות חברתו. וכשהם חזרו לבית־הספר בינואר, שניהם העמידו פנים שהדבר מעולם לא קרה. הוא אפילו סיפר לה, כעבור כמה שבועות, על פגישה שהיתה לו עם אלמנה בת גילו.
רבקה לא רצתה לעודד תקוות חסרות שחר, אבל ברנד היה האדם היחיד שאיתו יכלה לדבר, מלבד בני משפחתה, ואותם היא לא רצתה להדאיג, לא עכשיו. "הייתי בטוחה שהנס אוהב אותי," היא אמרה ודמעות נקוו בעיניה. "ואני אוהבת אותו."
"אולי הוא אוהב אותך. יש גברים שפשוט לא מסוגלים לעמוד בפיתוי."
רבקה לא ידעה אם בעיני הנס חיי המין שלהם משביעי רצון. הוא מעולם לא התלונן, אבל הם תינו אהבים רק פעם בשבוע, מה שנראה לה לא תדיר מספיק בשביל זוג צעיר. "אני רק רוצה משפחה משלי, כמו של אמא שלי, שבה כולם אהבו ותמכו זה בזה והגנו זה על זה," היא אמרה. "חשבתי שתוכל להיות לי משפחה כזאת עם הנס."
"אולי זה עדיין אפשרי," אמר ברנד. "רומן מהצד הוא לא בהכרח סוף הנישואים."
"בשנה הראשונה?"
"זה גרוע, אני מסכים איתך."
"מה אני אמורה לעשות?"
"את צריכה לשאול אותו על זה. אולי הוא יודה בזה ואולי יכחיש, אבל כך הוא יידע שאת יודעת."
"ואז מה?"
"מה את רוצה? היית מתגרשת ממנו?"
היא הנידה את ראשה. "לא הייתי עוזבת אותו. נישואים זו הבטחה. לא ייתכן לקיים הבטחה רק אם היא מתאימה לך. אתה חייב לקיים אותה בניגוד לנטיית ליבך. זאת המשמעות שלה."
"אני עשיתי את ההפך. את כנראה חולקת עלי."
"אני לא שופטת אותך ולא אף אחד אחר. אני מדברת רק על עצמי. אני אוהבת את בעלי ואני רוצה שהוא יהיה נאמן."
חיוכו של ברנד הביע הערצה וצער כאחד. "אני מקווה שתקבלי את מה שאת רוצה."
"אתה חבר טוב."
הפעמון צילצל לשיעור הראשון של אחר הצהריים. רבקה קמה והחזירה את הכריך שלה לעטיפת הנייר שלו. היא לא עמדה לאכול אותו, לא עכשיו, וגם לא אחר כך, אבל היא לא העזה להשליך מזון, כמו רוב בני־האדם שעברו את המלחמה. היא ניגבה את עיניה הלחות בממחטה ואמרה: "תודה על ההקשבה."
"לא סיפקתי לך הרבה נחמה."
"דווקא כן," היא אמרה ויצאה.
כשהתקרבה לכיתה שעמדה ללמד בה אנגלית, התברר לה שהיא לא רשמה לעצמה את מילות השיר 'הטוויסט'. עם זאת, הודות לניסיונה כמורה, היא ידעה לאלתר. "מי מכם שמע תקליט שנקרא 'הטוויסט'?" היא שאלה בקול רם כשנכנסה לכיתה.
כולם שמעו.
היא ניגשה אל הלוח והרימה חתיכת גיר. "מהן המילים?"
כולם החלו לצעוק בבת אחת.
היא כתבה על הלוח: "בואי, מותק, נרקוד את הטוויסט". אחר כך אמרה: "איך זה בגרמנית?"
לרגע נשכחו ממנה צרותיה.
בהפסקה הבאה היא מצאה את המכתב בתיבת הדואר שלה, לקחה אותו איתה לחדר המורים והכינה לעצמה קפה נמס לפני שפתחה אותו. כשקראה בו נפל מידה הקפה.
בראש הגיליון היחיד היה כתוב: "המשרד לביטחון המדינה". זה היה שמה הרשמי של המשטרה החשאית: שמה הלא־רשמי היה שטאזי. שולח המכתב היה הסמל שולץ, ובו הוא הורה לה להתייצב לחקירה במשרדו שבמטה הראשי.
רבקה ניגבה את הקפה שנשפך, התנצלה לפני עמיתיה, העמידה פנים שדבר לא קרה והלכה לשירותי הנשים, שם נעלה את עצמה באחד התאים. היא הרגישה שעליה לחשוב לפני שהיא מדברת עם מישהו.
כל אדם בגרמניה המזרחית ידע על המכתבים האלה, וכולם חששו מן הרגע שיקבלו מכתב כזה. פירוש הדבר היה שהיא עשתה משהו לא נכון – אולי משהו שולי, אבל הוא הגיע לידיעת העוקבים. היא ידעה, ממה שאמרו אנשים אחרים, שלא היה טעם לטעון שהיא חפה מפשע. גישת המשטרה תהיה שהיא כנראה אשמה במשהו, אחרת למה שיזמינו אותה לחקירה? אם תאמר שהם טועים היא תעליב את מיומנותם, דבר שהוא פשע כשלעצמו.
כשעיינה במכתב שוב, ראתה שהיא מוזמנת לשעה חמש באותו יום.
מה היא עשתה? משפחתה היתה חשודה מאוד, כמובן. אביה, ורנר, היה קפיטליסט, בעל מפעל שממשלת גרמניה המזרחית לא יכלה לגעת בו מכיוון שהיה ממוקם במערב ברלין. אמה, קרלה, היתה סוציאל־דמוקרטית ידועה. סבתה מוד היתה אחותו של רוזן אנגלי.
עם זאת, כבר שנתיים לא הטרידו השלטונות את המשפחה, ורבקה תיארה לעצמה כי נישואיה למי שעובד במשרד המשפטים יעניקו להם חותמת של אמינות. מתברר שטעתה.
האם ביצעה פשעים כלשהם? היה לה עותק של 'חוות החיות', ספרו האלגורי האנטי־קומוניסטי של ג'ורג' אורוול, שנחשב בלתי חוקי. אחיה הקטן, ואלי, בן החמש־עשרה, ניגן בגיטרה ושר שירי מחאה אמריקניים כמו 'ארץ זו היא ארצך'. רבקה עברה לפעמים למערב ברלין לראות תערוכות של ציור מופשט. הקומוניסטים היו שמרנים בענייני אמנות כמו מטרוניתות ויקטוריאניות.
כששטפה את ידיה, הביטה במראה. היא לא נראתה מבוהלת. היה לה אף ישר, סנטר חזק ועיניים חומות בורקות. שערה הכהה היה מתוח אחורה. היא היתה גבוהה ומוצקה, והיו כאלה שחשבו כי היא מאיימת. היא יכלה לעמוד מול כיתה מלאה בני שמונה־עשרה רעשנים ולהשתיקם במילה אחת.
אבל בתוכה היא היתה מבוהלת. הפחידה אותה הידיעה שהשטאזי מסוגלים לעשות כל דבר. לא היו להם מעצורים: תלונה עליהם נחשבה פשע. זה הזכיר לה את הצבא האדום בסוף המלחמה. החיילים הסובייטים היו חופשיים לשדוד, לאנוס ולרצוח גרמנים, והם ניצלו את חירותם לאורגיה ברברית שאין כדוגמתה.
השיעור האחרון של רבקה באותו יום היה על צורת הסָביל בדקדוק הרוסי, וזה היה, ללא ספק, השיעור הגרוע ביותר שלה מיום שסיימה את הכשרתה. התלמידים כנראה הרגישו שמשהו קרה, ובצורה נוגעת ללב הקלו עליה, ואפילו הציעו הצעות מועילות כשלא הצליחה למצוא את המילה הנכונה. בעזרתם היא הצליחה לעבור אותו.
כשהסתיים יום הלימודים, היה ברנד סגור במשרד המנהל עם כמה פקידים ממשרד החינוך, שדנו מן הסתם בשאלה איך להמשיך להפעיל את בית־הספר כשמחצית מאנשי הצוות עזבו. רבקה לא רצתה להגיע למטה הראשי של השטאזי בלי לומר זאת לאיש, למקרה שיחליטו להשאיר אותה שם, לכן כתבה לו פתק שבו סיפרה לו על הזימון.
אחר כך עלתה על אוטובוס ונסעה דרך הרחובות הלחים לנוֹרמָנֶן שְטרָאסֶה בפרבר ליכטֶנבֶּרג.
המטה הראשי של השטאזי שכן בבניין משרדים חדש ומכוער. בנייתו טרם הסתיימה, דחפורים עדיין נראו במגרש החניה וכן פיגומים באחד הקצוות. הבניין נראה עגום בגשם, ומראהו לא השתפר בהרבה גם כשהשמש זרחה.
כשעברה בפתח היא תהתה בליבה אם תצליח לצאת משם.
היא חצתה אולם כניסה רחב, הציגה את המכתב שקיבלה בשולחן הקבלה וקיבלה ליווי למעלה במעלית. פחדה גבר מרגע לרגע. היא יצאה למסדרון צבוע בגוון מחריד של חרדל וכוונה לחדר קטן חשוף שהיו בו שולחן מצופה פלסטיק ושני כיסאות לא נוחים מצינורות מתכת. בחדר עמד ריח חריף של צבע. המלווה שלה הסתלק.
היא ישבה לבדה חמש דקות ורעדה. היא השתוקקה לעשן: העישון היה יכול להרגיע אותה. היא התאמצה מאוד לא לבכות.
הסמל שולץ נכנס. הוא היה צעיר מעט מרבקה – כבן עשרים וחמש, לדעתה. הוא הביא איתו תיק משרדי דק, התיישב, כיחכח בגרונו, פתח את התיק וקימט את מצחו. רבקה חשבה שהוא מנסה להיראות חשוב, ותהתה בליבה אם זו חקירתו הראשונה.
"את מורה בתיכון הפוליטכני על שם פרידריך אנגלס," הוא אמר.
"כן."
"איפה את גרה?"
היא ענתה לו, אבל נבוכה. הייתכן שהמשטרה החשאית לא יודעת את כתובתה? זה עשוי להסביר מדוע המכתב הגיע אליה לבית־הספר ולא הביתה.
היא התבקשה למסור את שמותיהם וגילם של הוריה וסביה. "את משקרת לי!" אמר שולץ בתרועת ניצחון. "את אומרת שאמך בת שלושים ותשע, ואת בת עשרים ותשע. איך ייתכן שהיא ילדה אותך כשהיא היתה בת עשר?"
"אני מאומצת," אמרה רבקה, והוקל לה שהצליחה לתת הסבר תמים. "ההורים הביולוגיים שלי נהרגו בסוף המלחמה, כשהבית שלנו ספג פגיעה ישירה." היא היתה אז בת שלוש־עשרה. פגזים של הצבא האדום נפלו, העיר נחרבה, והיא נשארה לבדה, המומה ומפוחדת. חבורה של חיילים עמדה לאנוס אותה, וקרלה, שהציעה את עצמה במקומה, הצילה אותה. למרות זאת השאירה החוויה המפחידה את רבקה הססנית ועצבנית בקשר למין. אם הנס לא היה מסופק, היה לה ברור שזו אשמתה.
היא רעדה וניסתה לסלק ממוחה את הזיכרון. "קרלה פרנק הצילה אותי מ…" בדיוק בזמן השתתקה רבקה. הקומוניסטים הכחישו כי חיילי הצבא האדום אנסו נשים גרמניות, אף שכל אישה שחייתה בגרמניה המזרחית ב-1945 ידעה את האמת הנוראה. "קרלה הצילה אותי," היא אמרה ודילגה על הפרטים השנויים במחלוקת. "אחר כך, היא וּוֶרנר אימצו אותי באופן חוקי."
שולץ כתב הכול. לא ייתכן שיש הרבה בתיק הזה, חשבה רבקה, אבל יש בו בוודאי משהו. אם הוא יודע מעט כל כך על משפחתה, מה הדבר שעורר בו עניין?
"את מורה לאנגלית?" הוא אמר.
"לא, אני מורה לרוסית."
"את שוב משקרת."
"אני לא משקרת, ולא שיקרתי גם קודם," היא אמרה. היא הופתעה לשמוע את עצמה מדברת אליו בצורה מתריסה כזו. היא כבר לא היתה מפוחדת כמו בבואה לשם. אולי היתה בכך הסתכנות שלא לצורך. הוא אולי צעיר וחסר ניסיון, אמרה לעצמה, אבל עדיין יש בידו הכוח להרוס את חיי. "קיבלתי תואר בלשון וספרות רוסית," היא המשיכה וניסתה להעלות על שפתיה חיוך ידידותי. "אני ראש החוג לרוסית בבית־הספר שלי. אבל חצי מהמורים שלנו עברו למערב, ואנחנו נאלצים לאלתר. לכן, בשבוע האחרון, העברתי שני שיעורי אנגלית."
"זאת אומרת שצדקתי! ובשיעורים שלך את מרעילה את מוחות הילדים בתעמולה אמריקנית."
"לכל הרוחות," היא נאנחה. "זה בקשר לעצות שקיבלו החיילים האמריקנים?"
הוא קרא מתוך רשימותיו. "נאמר פה: 'זכרו שאין חופש ביטוי בגרמניה המזרחית.' זו לא תעמולה אמריקנית?"
"הסברתי לתלמידים שלאמריקנים יש תפיסה תמימה קדם־מרקסיסטית בקשר לחירות," היא אמרה. "אני מתארת לעצמי שמי שהודיע לך על זה לא ציין זאת." היא תהתה בליבה מי הלשין עליה. זה חייב להיות תלמיד, או הורה ששמע על השיעור. לשטאזי היו יותר מרגלים משהיו לנאצים.
"כתוב כאן גם: 'כשאתם בברלין המזרחית, אל תבקשו כיוונים משוטרים. בניגוד לשוטרים אמריקאים, הם לא כאן בשביל לעזור לכם.' מה את אומרת על זה?"
"זה לא נכון?" שאלה רבקה. "כשהיית נער, שאלת פעם פוֹפּוֹ איך מגיעים לתחנת רכבת?" הפופו היו הפוֹלְקפּוֹלִיצַי, אנשי משטרת גרמניה המזרחית.
"לא יכולת למצוא משהו יותר מתאים ללמד ילדים?"
"למה שלא תבוא לבית־הספר שלנו ותעביר שיעור אנגלית?"
"אני לא מדבר אנגלית!"
"גם אני לא!" צעקה רבקה. היא מייד התחרטה על הרמת קולה, אבל שולץ לא כעס. למען האמת הוא נראה מאוים מעט. ללא ספק הוא היה חסר ניסיון, אבל היא היתה חייבת להיזהר. "גם אני לא," היא אמרה פעם נוספת בשקט. "לכן אני מאלתרת, ומשתמשת בחומרים שאני מוצאת בשפה האנגלית." הגיע הזמן לקצת ענווה מזויפת, היא חשבה. "ברור שטעיתי, ואני מאוד מצטערת, סמל."
"את נראית כמו אישה אינטליגנטית," הוא אמר.
היא צימצמה את עיניה. האם זו מלכודת? "תודה על המחמאה," היא אמרה בנימה ניטראלית.
"אנחנו זקוקים לאנשים אינטליגנטים, בפרט לנשים."
רבקה הסתקרנה. "בשביל מה?"
"שיפקחו את העיניים, יראו מה קורה, ויודיעו לנו כשמשהו משתבש."
רבקה היתה המומה. אחרי רגע היא אמרה כלא מאמינה: "אתה מבקש ממני להיות מלשינה של השטאזי?"
"זה תפקיד חשוב, בעל ערך ציבורי," הוא אמר. "וחיוני בבתי־ספר, שבהם מתעצבת גישתם של אנשים צעירים."
"אני מבינה את זה." רבקה הבינה כי השוטר החשאי הצעיר הזה טעה. הוא בדק את מעשיה במקום עבודתה, אבל לא ידע דבר על משפחתה הידועה לשמצה. אילו בדק שולץ את הרקע של רבקה, הוא לעולם לא היה מתקרב אליה.
היא יכלה לדמיין איך זה קרה. "הופמן" היה אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר, ו"רבקה" לא היה שם נדיר. שוטר חשאי מתחיל יכול בקלות לטעות ולחקור את רבקה הופמן הלא־נכונה.
הוא המשיך: "אבל האנשים שעושים את העבודה הזאת חייבים להיות לגמרי ישרים ואמינים."
דבריו נשמעו לה מופרכים כל כך, שהיא כמעט צחקה. "ישרים ואמינים." היא חזרה. "כדי לרגל אחרי החברים שלך?"
"בהחלט." הוא לא נראה מודע לאירוניה. "יש לזה יתרונות." הוא הנמיך את קולו. "את תהיי אחת מאיתנו."
"אני לא יודעת מה לומר."
"את לא חייבת להחליט עכשיו. לכי הביתה ותחשבי על זה. אבל אל תדברי על זה עם אף אחד. זה חייב להיות סוד, כמובן."
"כמובן." היא החלה לחוש הקלה. שולץ יגלה בקרוב שהיא לא מתאימה למטרתו, וייסוג מהצעתו. אבל אז הוא כבר לא יוכל לחזור ולהעמיד פנים שהיא מפיצה תעמולה למען האימפריאליזם הקפיטליסטי. ייתכן שהיא תצליח לצאת מזה בלי נזק.
שולץ נעמד, ורבקה עשתה כמוהו. הייתכן שביקורה במטה הראשי של השטאזי יסתיים טוב כל כך? היא התקשתה להאמין.
הוא החזיק למענה בנימוס את הדלת, ואחר כך ליווה אותה במסדרון הצהוב. חבורה של חמישה או שישה אנשי שטאזי עמדה קרוב למעלית, הם דיברו בקול רם. אחד נראה לה מוכר במיוחד: גבר גבוה, רחב כתפיים, כפוף מעט, בחליפה אפורה בהירה שרבקה הכירה היטב. היא הסתכלה עליו כלא מאמינה כשניגשה אל המעלית.
זה היה בעלה, הנס.
מדוע הוא כאן? המחשבה המפחידה הראשונה שלה היתה שגם הוא זומן לחקירה, אבל כעבור רגע היא הבינה, מן האופן שבו עמדו כולם, שהוא לא קיבל יחס של חשוד.
אם לא חשוד, אז מה כן? ליבה פעם בפחד, אבל ממה היא פחדה?
אולי תפקידו במשרד המשפטים הביא אותו לכאן מפעם לפעם, היא חשבה, אבל אחר כך שמעה את אחד האנשים האחרים אומר לו: "עם כל הכבוד, סגן…" היא לא שמעה את סוף המשפט. סגן? לעובדי ציבור לא היו דרגות צבאיות – אלא אם כן שירתו במשטרה…
ואז ראה הנס את רבקה.
היא ראתה את הרגשות מתחלפים על פניו: קל מאוד לקרוא גברים. תחילה הוא נראה כמי שרואה מראה מוכר בהקשר מוזר, כמו לפת בספרייה. אחר כך התרחבו עיניו בהלם כשהשלים עם המציאות של מה שראה, ופיו נפער קלות. ההבעה הבאה היא שהדהימה אותה יותר מכל האחרות: לחייו האדימו מבושה, ועיניו סטו ממנה במבט ברור של אשם.
רבקה שתקה רגע ארוך וניסתה לעכל את כל זה. היא עדיין לא הבינה את אשר ראו עיניה, כשאמרה: "שלום, סגן הופמן."
שולץ נראה נבוך ומבוהל. "את מכירה את הסגן?"
"די טוב," היא אמרה והתאמצה לשלוט ברוחה כשחשד נורא החל לעלות בדעתה. "אני מתחילה לחשוב שאולי הוא עוקב אחרי כבר כמה זמן." האם זה ייתכן?
"באמת?" אמר שולץ בטיפשות.
רבקה נעצה מבט קשה בהנס, עקבה אחרי תגובתו וקיוותה שהוא יצחק ומייד יסביר הכול, הסבר אמיתי ותמים. פיו היה פתוח, כאילו עמד לדבר, אבל היא ראתה שהוא לא מתכונן לומר את האמת. היה לו מראה של אדם המנסה נואשות לחשוב על סיפור ומתקשה להמציא משהו שיסתדר היטב עם כל העובדות.
שולץ היה על סף דמעות. "לא ידעתי!"
רבקה, שעיניה עדיין עקבו אחרי הנס, אמרה: "אני אשתו של הנס."
פניו של הנס השתנו שוב, וכשהאשמה הפכה לכעס נעשו פניו מסכה של זעם. הוא דיבר לבסוף, אבל לא אל רבקה. "סתום את הפה, שולץ," הוא אמר.
ואז היא ידעה, ועולמה חרב סביבה.
שולץ היה המום מכדי להישמע לאזהרתו של הנס. הוא אמר לרבקה: "אז את גברת הופמן הזאת?"
הנס הזועם נע במהירות. הוא הניף את זרועו הימנית הבשרנית והלם בפניו של שולץ. הצעיר מעד אחורה, ושפתיו דיממו. "אתה טיפש דפוק," אמר הנס. "ברגע זה הרסת שנתיים של עבודה חשאית מאומצת."
רבקה מילמלה לעצמה: "הטלפונים המוזרים, הפגישות הפתאומיות, הפתקים הקרועים…" להנס לא היתה מאהבת.
כל זה היה גרוע ממאהבת.
למרות הסחרחורת שתקפה אותה, היא ידעה שזה הרגע לגלות את האמת, בשעה שכולם מעורערים, לפני שיתחילו לשקר ולהמציא סיפורי כיסוי. במאמץ רב היא נשארה ממוקדת ואמרה בקול צלול: "התחתנת איתי רק כדי לרגל אחרי, הנס?"
הוא הסתכל עליה ולא ענה.
שולץ פנה והתרחק לאורך המסדרון. הנס אמר: "לכו אחריו." המעלית הגיעה, ורבקה נכנסה לתוכה כשהנס קרא: "עצרו את הטיפש והשליכו אותו לכלא." הוא פנה לדבר אל רבקה, אבל דלתות המעלית נסגרו והיא לחצה על הכפתור לקומת הקרקע.
היא בקושי ראתה משהו מבעד לדמעותיה כשחצתה את אולם הכניסה. איש לא דיבר אליה: ללא ספק זה היה דבר שכיח לראות אנשים בוכים במקום הזה. היא חצתה את מגרש החניה הרטוב והלכה אל תחנת האוטובוס.
נישואיה היו העמדת פנים. היא התקשתה לקלוט את זה. היא שכבה עם הנס, אהבה אותו ונישאה לו, וכל אותו זמן הוא רימה אותה. בגידה עשויה להיחשב למעידה זמנית, אבל הנס שיקר לה מן ההתחלה. הוא כנראה החל לצאת איתה במטרה לרגל אחריה.
ללא ספק הוא מעולם לא התכוון באמת לשאת אותה לאישה. הוא כנראה התכוון רק לפלרטט איתה כאמצעי להיכנס אל ביתה. הרמאות פעלה יותר מדי טוב. הוא כנראה נדהם כשהיא הציעה לו נישואים. אולי נאלץ להחליט: לסרב לה, ולנטוש את המעקב, או לשאת אותה ולהמשיך בו. הממונים עליו אולי אפילו הורו לו לקבל את הצעתה. איך ייתכן שהיא רוּמְתה עד כדי כך?
אוטובוס נעצר בתחנה והיא עלתה עליו, הלכה במבט מושפל אל אחד המושבים מאחור וכיסתה את פניה בידיה.
היא חשבה על תקופת החיזור שלהם. כשהעלתה את הנושאים שבגללם הסתיימה מערכת היחסים הקודמת שלה – הפמיניזם שלה, האנטי־קומוניזם שלה, קרבתה לקרלה – כל תשובותיו היו נכונות. היא האמינה שהוא והיא חושבים באופן דומה, כמעט באורח פלא. מעולם לא עלה על דעתה שהוא מעמיד פנים.
האוטובוס זחל דרך נופים של חורבות ישנות ובטון חדש לעבר האזור המרכזי שנקרא מיטֶה. רבקה ניסתה לחשוב על עתידה, אבל לא הצליחה. היא הצליחה רק לחשוב על העבר. היא נזכרה ביום הנישואים שלהם, בירח הדבש, בשנת נישואיהם, ואת כל אלה ראתה עכשיו כהצגה שבה השתתף הנס. הוא גנב ממנה שנתיים, וזה הכעיס אותה עד כי חדלה לבכות.
היא נזכרה בערב שבו הציעה לו נישואים. הם טיילו בפארק העם בפרידריכסהיין, ונעצרו מול מזרקת האגדות להסתכל על צַבּי האבן. היא לבשה שמלה כחולה כהה, הצבע המועדף עליה. הנס לבש מקטורן טוויד חדש: הוא הצליח למצוא בגדים טובים אף על פי שגרמניה המזרחית היתה שרויה במדבר אופנתי. כשזרועו כרוכה סביבה, הרגישה רבקה בטוחה, מוגנת ומוערכת. היא רצתה גבר אחד, לנצח, והוא היה האיש. "בוא נתחתן, הנס," היא אמרה בחיוך, והוא נשק לה והשיב: "רעיון נהדר."
הייתי טיפשה, היא חשבה בזעם: טיפשה מטופשת.
דבר אחד הוסבר. הנס עדיין לא רצה ילדים. הוא אמר שהוא רוצה תחילה לקבל קידום נוסף ושיהיה להם בית משלהם. הוא לא הזכיר זאת לפני החתונה, ורבקה הופתעה לשמוע זאת, בהתחשב בגילאים שלהם: היא כבר היתה עתה בת עשרים ותשע והוא בן שלושים וארבע. עכשיו היא ידעה את הסיבה האמיתית.
גם כשירדה מן האוטובוס לא פג זעמה. היא הלכה מהר ברוח ובגשם לבית הישן הגבוה שגרה בו. מן המסדרון ראתה, דרך הדלת הפתוחה של החדר הקדמי, את אמה שקועה בשיחה עם היינריך פון קסל, שהיה חבר מועצה כמוה מטעם הסוציאל־דמוקרטים אחרי המלחמה. רבקה עברה על פניהם מהר בלי לדבר. לילי, אחותה בת השתים־עשרה, הכינה שיעורי־בית ליד שולחן המטבח. היא שמעה את פסנתר הכנף בחדר האורחים: אחיה, ואלי, ניגן בלוז. רבקה עלתה אל שני החדרים שחלקה עם הנס.
הדבר הראשון שראתה כשנכנסה לחדר היה הדגם של הנס. הוא עבד עליו בכל שנת נישואיהם. הוא בנה דגם של שער ברנדנבורג מגפרורים ודבק. כל מי שהכיר התחייב לשמור למענו את גפרוריו המשומשים. הדגם היה כמעט גמור ועמד על השולחן הקטן במרכז החדר. הוא כבר סיים את בניית השער המרכזי ואגפיו, אבל עדיין לא סיים את בניית המרכבה הרתומה לארבעה סוסים מעליו, משימה קשה בהרבה.
הוא כנראה השתעמם, חשבה רבקה במרירות. הפרויקט היה ללא ספק אמצעי להעביר את הערבים שהוא נאלץ לבלות עם אישה שלא אהב. נישואיהם היו כמו הדגם הזה, העתק עלוב של הדבר האמיתי.
היא ניגשה לחלון והסתכלה על הגשם בחוץ. אחרי רגע נעצרה טרבנט 500 חומה בצד הכביש, והנס יצא ממנה.
איך הוא מעז לבוא הנה עכשיו?
רבקה פתחה את החלון, בלי להתחשב בגשם הפורץ פנימה, וצעקה: "לך מפה!"
הוא נעצר על המדרכה הרטובה ונשא את עיניו למעלה.
עיניה של רבקה ננעצו בזוג נעליו על הרצפה לצידה. סנדלר זקן שהנס מצא תפר אותן ביד, במיוחד בשבילו. היא הרימה אחת מהן והשליכה אותה עליו. זו היתה פגיעה טובה, ואף שניסה לחמוק ממנה, היא פגעה בקצה ראשו.
"את פרה משוגעת!" הוא צעק.
ואלי ולילי נכנסו לחדר. הם עמדו בפתח והסתכלו על אחותם הגדולה כאילו הפכה לאדם אחר, מה שאכן קרה, כנראה.
"התחתנת איתי על פי הוראות של השטאזי!" צעקה רבקה מן החלון. "מי מאיתנו משוגע?" היא השליכה את הנעל האחרת והחטיאה.
לילי אמרה בתדהמה: "מה את עושה?"
ואלי חייך ואמר: "זה מטורף."
שני עוברי אורח נעצרו ברחוב להסתכל, ואחד השכנים הופיע בפתח והביט בפליאה על המתרחש. הנס הביט עליהם. הוא היה גאה והתייסר מכך שהוצג כטיפש בפומבי.
רבקה חיפשה עוד משהו לזרוק עליו, ומבטה נפל על דגם הגפרורים של שער ברנדנבורג.
הדגם ניצב על לוח דיקט. היא לקחה אותו בידיה. הוא היה כבד, אבל היא הצליחה להרימו.
ואלי אמר: "וואו."
רבקה נשאה את הדגם אל החלון.
הנס צעק: "שלא תעזי! זה שלי!"
היא הניחה את בסיס הדיקט על אדן החלון. "אתה הרסת את חיי, בריון שטאזי שכמוך!" היא צעקה.
אחת הנשים ברחוב צחקה, צחוק מלגלג שגבר על רעש הגשם. הנס הסמיק מכעס והסתכל סביבו, ניסה לזהות את מקור הצחוק אבל לא הצליח. להיות ללעג ולקלס היה העינוי הגרוע ביותר מבחינתו.
הוא שאג: "תכניסי את הדגם הזה חזרה, כלבה! עבדתי עליו שנה!"
"זה הזמן שאני השקעתי בנישואים שלנו," השיבה רבקה והרימה את הדגם.
הנס צעק: "אני מצווה עלייך!"
רבקה הניפה את הדגם דרך החלון והניחה לו ליפול.
הוא התהפך באוויר, כשלוח הבסיס למעלה והמרכבה למטה. נדרש לו זמן רב לצנוח, ורבקה הרגישה תלויה לרגע באוויר. אחר כך פגע הדגם בחצר הקדמית המרוצפת בקול של נייר שקומט. הוא התפרק והגפרורים התפזרו על האבנים הלחות ונתקעו שם. הלוח נח שטוח, וכל מה שעליו נהרס.
הנס הביט עליו רגע ארוך, ופיו נפער בהלם.
הוא התאושש וכיוון אצבע אל רבקה. "תקשיבי לי," הוא אמר, וקולו נעשה קר עד כי פתאום היא נבהלה ממנו. "את עוד תתחרטי על זה, אני אומר לך," הוא אמר. "את והמשפחה שלך. אתם תתחרטו על זה עד סוף ימיכם. וזאת הבטחה."
אחר כך הוא חזר למכוניתו ונסע משם.

קן פולט, יליד 1949, הוא סופר בריטי.

הוא כתב ספרי מתח ורומנים היסטוריים רבים שרובם היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות.

רעייתו, ברברה, כיהנה בפרלמנט הבריטי בין 1997 ל-2010 והייתה שרת התרבות והתיירות בממשלתו של גורדון בראון.

 

 

 

X