פטיש הרעם | לרכישה באינדיבוק
פטיש הרעם

פטיש הרעם

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 432
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 94
- 42

שום דבר לא הולך לאיבוד. הוא רק משנה מקום…

לאל הרעם יש הרגל מעצבן לשכוח את הפטיש שלו בכל מיני מקומות מוזרים. וכשמדובר בכוח העצום ביותר בתשעת העולמות — זה הרגל בעייתי. הפעם כלי הנשק לא סתם הלך לאיבוד — הוא נפל לידי הענקים מיֵטוּנְהַיים, והם כבר מתכוננים להניף אותו ולצאת לכבוש את תשעת העולמות ברַיינָרֶק הנורא! כעת על מגנס צ'ייס וחבריו למצוא את הפטיש לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל היחיד שיכול להוביל אותם אליו הוא האל לוקי, והמחיר שהוא מבקש בתמורה גבוה מאוד.

פטיש הרעם הוא הספר השני בסדרה מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד, שממשיכה את מסורת הסדרות פרסי ג'קסון, אלי האולימפוס ו־משפחת קיין והאלים המצריים. בסדרה זו מעניק ריק ריירדן גרסה מודרנית, מותחת ומצחיקה עד דמעות לסיפורים המופלאים של המיתולוגיה הנורדית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פטיש הרעם”

"הסדרה החדשה של ריק ריירדן פשוט מעולה – אולי הסדרה הטובה ביותר שכתב! תתכוננו להישאר ערים כל הלילה ולקרוא!"
הרלן קובן

 

אפשר בבקשה להפסיק להרוג לי את התיש?

 

 

תסמכו עלי: מי שיוצא לשתות קפה עם ולקיריה, איכשהו תמיד נתקע בסוף עם החשבון ועם גופה.
לא ראיתי את סאמירה אל־עבאס כמעט שישה שבועות, אז כשהיא התקשרה פתאום ואמרה שאנחנו חייבים לדבר על עניין של חיים או מוות, הסכמתי מיד.
(טכנית אני כבר מת, ככה שכל הקטע של ״חיים או מוות״ לא היה רלוונטי במיוחד, ובכל זאת… סאמירה נשמעה לחוצה.)
כשהגעתי אל בית הקפה ״ת׳ינקינג קאפ״ ברחוב ניוברי, סאם עדיין לא הגיעה. כמו תמיד המקום היה מלא, אז נעמדתי בתור לקפה. כעבור כמה שניות סאם טסה פנימה — באמת טסה — מעל ראשי הלקוחות.
אף אחד לא הניד עפעף. בני תמותה רגילים נוטים לא להבחין בקסם, וטוב שכך, אחרת תושבי בוסטון היו מבלים את רוב זמנם בבריחה מבועתת מענקים, מטרולים, מעוגים ומאַיינְהֶרְיאר חמושים בגרזני קרב ובקפוצ׳ינו.
סאם נחתה לצדי בתלבושת האחידה שלה — נעלי ספורט לבנות, מכנסי חאקי וחולצה ארוכה כחולה כהה עם הסמל של ״אקדמיית קינג״. חיג׳אב ירוק כיסה את השיער שלה. גרזן היה תלוי על החגורה שלה. הייתי די בטוח שהגרזן הוא לא חלק מהתלבושת האחידה של בית הספר.
שמחתי לראות אותה, אבל מיד הבחנתי שיש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים. היא בקושי עמדה על הרגליים.
״הַיי,״ אמרתי. ״את נראית נורא.״
״גם אני שמחה לפגוש אותך, מגנס.״
״לא, התכוונתי ׳נורא׳, כאילו… שונה מהרגיל. ממש מותשת.״
״להביא לך סכין כדי שתוכל לנבור בפצע הזה עוד יותר עמוק?״
הרמתי ידיים בכניעה. ״איפה היית בחודש וחצי האחרונים?״
הכתפיים שלה התכווצו. ״עומס העבודה שלי בשליש הזה פשוט קטלני. אני מעבירה שיעורים פרטיים אחרי שעות הלימודים. ואתה אולי זוכר שיש לי גם עבודה במשרה חלקית באיסוף נשמות המתים ובמשימות חשאיות עבור אוֹדין.״
״הילדים של היום, לא נחים לרגע.״
״וחוץ מזה… יש גם את בית הספר לטיס.״
״בית הספר לטיס?״ התור התקדם קצת. ״כאילו, במטוסים?״
ידעתי שסאם חולמת להיות טייסת מקצועית יום אחד, אבל לא קלטתי שהיא כבר התחילה לקחת שיעורים. ״אפשר בכלל לעשות את זה בגיל שש־עשרה?״
העיניים שלה נצצו מהתרגשות. ״סבא וסבתא שלי בחיים לא היו יכולים לממן את זה, אבל למשפחת פדלאן יש חבר שמנהל בית ספר לטיס. הם סוף־סוף הצליחו לשכנע את גָ׳ד וביבי — ״
״אהה,״ גיחכתי. ״אז השיעורים היו מתנה מאמיר.״
סאם הסמיקה. היא הנערה היחידה שאני מכיר שיש לה ארוס, וחמוד כמה היא נבוכה לדבר על אמיר פדלאן.
״השיעורים האלה היו הדבר הכי נחמד, הכי מתחשב…״ היא נאנחה מעומק הלב. ״אבל די. לא באתי לדבר על לוח הזמנים שלי. אנחנו אמורים לפגוש מודיע שלי.״
״מודיע?״
״יכול להיות שסוף־סוף משהו יתקדם. אם המודיע הזה יספק את הסחורה — ״
הטלפון של סאם רטט. היא הוציאה אותו מהכיס, העיפה מבט בצג ופלטה קללה. ״אני חייבת ללכת.״
״אבל רק הגעת.״
״ענייני ולקיריות. יש מצב לקוד שלוש־שמונה־אחת: מות גיבורים בזמן אמת.״
״את ממציאה את זה.״
״מה פתאום.״
״אז מה… מישהו חושב שהוא הולך למות ומסמס לך הלך עלי! צריך ולקיריה דחוף! עם סמיילים עצובים?״
״נדמה לי שאני זוכרת שלקחתי את הנשמה שלך אל וַלְהָלָה. אתה לא סימסת לי.״
״לא, אבל אני מיוחד.״
״תתפוס שולחן בחוץ,״ היא אמרה. ״תפגוש את המודיע שלי. אני אחזור ברגע שאוכל.״
״אני אפילו לא יודע איך המודיע הזה נראה.״
״אתה תזהה אותו כשתראה אותו,״ הבטיחה לי סאם. ״תהיה אמיץ. ותקנה לי מאפין.״
היא עופפה מהחנות כמו מוסלמית־על והשאירה אותי לשלם על שנינו.
קניתי שתי כוסות קפה גדולות ושני מאפינס ומצאתי שולחן בחוץ.
האביב הגיע לבוסטון מוקדם. טלאים של שלג מלוכלך עדיין דבקו במדרכה כמו אבנית על שיניים, אבל על עצי הדובדבן כבר נראו ניצנים לבנים ואדומים. בגדים פרחוניים בצבעי פסטל ליבלבו בחלונות הראווה של הבוטיקים היוקרתיים. תיירים טיילו ברחוב ונהנו מאור השמש.
ישבתי בחוץ בג׳ינס, בחולצת טריקו ובז׳קט ג׳ינס נוחים ונקיים וקלטתי שזה האביב הראשון זה שלוש שנים שלא אהיה בו חסר בית.
במרס שעבר חיפשתי אוכל בפחי אשפה. ישנתי מתחת לגשר בפארק הציבורי, הסתובבתי עם שני האחוקים שלי הארְת׳ ובּליץ, התחמקתי משוטרים, ובגדול ניסיתי לשרוד.
ואז, לפני חודשיים, נהרגתי בקרב עם ענק אש. התעוררתי במלון ולהלה כאחד האַיינְהֶרְיאר, הלוחמים של אודין.
עכשיו היו לי בגדים נקיים. התקלחתי כל יום. ישנתי במיטה נוחה כל לילה. יכולתי לשבת בבית הקפה הזה ולאכול אוכל ששילמתי עליו בלי לחשוש שהעובדים יגרשו אותי.
מאז שנולדתי מחדש, התרגלתי להרבה דברים מוזרים. הסתובבתי בתשעת העולמות ופגשתי אלים נורדיים, אלפים, גמדים וכל מיני מפלצות שעדיין לא הייתי מסוגל לבטא את השם שלהן. השגתי להב קסום שנכון לעכשיו היה תלוי סביב הצוואר שלי בצורת תליון רונות. אפילו ניהלתי עם בת הדודה שלי אנבת׳ שיחה שפוצצה לי את המוח על אלים יווניים, שמסתובבים בניו יורק ועושים לה חיים קשים. מתברר שהנבלות שורצים בכל מקום.
את כל זה למדתי לקבל בטבעיות.
אבל לחזור לבוסטון ביום אביב יפה ולבלות כמו ילד בן תמותה רגיל?
זה היה ממש מוזר.
סרקתי את המון הולכי הרגל בחיפוש אחר המודיע של סאם. אתה תזהה אותו כשתראה אותו, היא הבטיחה לי. תהיתי איזה מידע יש לו ולמה סאם רואה בזה עניין של חיים או מוות.
המבט שלי ננעץ בחנות בקצה הרחוב. מעל הדלת היה שלט עשוי פליז וכסף שהכריז בגאווה הבוטיק של בליצן, אבל החנות היתה סגורה. מהצד הפנימי של שמשת הדלת הודבק נייר שנכתב עליו בחיפזון בטוש אדום סגור לרגל שיפוצים. הפתיחה בקרוב!
תיכננתי לשאול את סאמירה על זה. לא היה לי מושג למה חברי הוותיק בליץ נעלם פתאום. יום אחד לפני כמה שבועות הגעתי לחנות ופשוט מצאתי אותה סגורה. מאז לא שמעתי מילה מבליצן או מהארת׳סטון, וזה לא היה אופייני להם.
הייתי שקוע כל כך במחשבות על העניין, שהבחנתי במודיע שלנו רק כשהוא כמעט עלה עלי. אבל סאם צדקה: הוא היה די בולט בשטח. לא בכל יום פוגשים תיש במעיל גשם.
בין הקרניים המעוגלות שלו היתה תחובה מגבעת. על חוטמו נחו משקפי שמש. המעיל שלו הסתבך שוב ושוב בפרסות האחוריות.
למרות התחפושת המתוחכמת זיהיתי אותו מיד. אני הרגתי את התיש הזה ואכלתי אותו בעולם אחר, חוויה מגבשת שלא שוכחים כל כך מהר.
״אוֹטיס,״ אמרתי.
״ששש,״ הוא אמר. ״אני בזהות בדויה. תקרא לי… אוטיס.״
״אני לא בטוח שזאת המשמעות של המונח ׳זהות בדויה׳, אבל אין בעיה.״
אוטיס, הידוע בכינויו אוטיס, טיפס על הכיסא ששמרתי לסאם. הוא התיישב על רגליו האחוריות והניח את הפרסות הקדמיות על השולחן. ״איפה הוולקיריה? גם היא בזהות בדויה?״ הוא הציץ בשקית המאפים כאילו סאם עשויה להסתתר בפנים.
״סאמירה היתה חייבת ללכת לאסוף נשמה,״ אמרתי. ״היא כבר חוזרת.״
״בטח נחמד שיש מטרה בחיים.״ אוטיס נאנח. ״טוב, תודה על האוכל.״
״זה לא בשביל — ״
אוטיס חטף את המאפין של סאם והתחיל לאכול אותו (וגם את השקית).
בשולחן לידנו זוג קשישים העיפו מבט בידידי התיש וחייכו. אולי בחושי בני התמותה שלהם הוא נראה כמו ילד חמוד או כלב מצחיק.
״נו,״ לא היה קל להסתכל על אוטיס זולל את המאפה ומפזר פירורים על דשי המעיל שלו. ״יש לך משהו לספר לנו?״
אוטיס תקע גרעפס. ״זה קשור באדון שלי.״
״ת׳ור.״
אוטיס התכווץ. ״כן, הוא.״
אם אני הייתי עובד בשביל אל הרעם, גם אני הייתי מתכווץ בכל פעם שהיו מזכירים את השם שלו. אוטיס ואחיו מרווין היו רתומים למרכבה של ת׳ור. הם גם סיפקו לת׳ור אספקה מתמדת של בשר תיש. בכל לילה ת׳ור הרג אותם ואכל את הבשר שלהם לארוחת ערב. בכל בוקר הוא החזיר אותם לחיים. בגלל זה אני ממליץ לכם ללמוד באוניברסיטה, ילדים — כדי שכשתגדלו לא תיאלצו לעבוד בתור תיישים קסומים.
״סוף־סוף גיליתי משהו,״ אמר אוטיס. ״בנוגע לחפץ מסוים שהלך לאיבוד לאדון שלי.״
״אתה מתכוון לפטי — ?״
״אל תגיד את זה בקול!״ הזהיר אותי אוטיס. ״אבל כן… הפטי שלו.״
נזכרתי בינואר האחרון, כשפגשתי בפעם הראשונה את אל הרעם. איזה כיף אדיר היה סביב המדורה, להקשיב לת׳ור מפליץ, מדבר על סדרות הטלוויזיה האהובות עליו, מפליץ, מתלונן על הפטיש שלו שהלך לאיבוד ושנחוץ לו כדי להרוג ענקים ולצפות בסדרות הטלוויזיה האהובות עליו, ומפליץ.
״הוא עדיין לא מצא אותו?״ שאלתי.
הפרסות של אוטיס נקשו על השולחן. ״באופן רשמי הוא לא הלך לאיבוד בכלל, כמובן. אם הענקים היו יודעים בוודאות שאין לת׳ור את המה־שמו שלו, הם היו פולשים לעולמות של בני התמותה, משמידים הכול ומבאסים לי את הצורה. אבל באופן לא רשמי… לא. אנחנו מחפשים אותו כבר חודשים ועדיין לא מצאנו כלום. האויבים של ת׳ור נעשים נועזים יותר מיום ליום. הם מרגישים בחולשה שלו. אמרתי לפסיכולוגית שלי שזה מזכיר לי את התקופה שהייתי גדי בדיר והבריונים שמו עלי עין.״ בעיניו הצהובות של אוטיס עלה מבט מצועף. ״אני חושב שמשם התחיל הלחץ הטראומתי שלי.״
אוטיס בבירור רמז לי שאני אמור לבלות את השעות הבאות בהקשבה לבעיות שלו. אבל בגלל שאני בן אדם איום ונורא, רק אמרתי, ״לא קל, אחי,״ והמשכתי הלאה.
״אוטיס,״ אמרתי, ״בפעם האחרונה שנפגשנו, מצאנו לת׳ור מטה ברזל נחמד כנשק גיבוי. הוא לא בדיוק חסר אונים.״
״לא, אבל המטה פחות מוצלח מה… פטי. הוא לא מחדיר בענקים את אותו הפחד. ות׳ור מתעצבן כשהוא מנסה לצפות איתו בסדרות שלו. המסך קטנצ׳יק, והרזולוציה איומה. ואני לא אוהב שת׳ור מתעצבן. קשה לי למצוא את ׳המרחב השמח׳ שלי ככה.״
הרבה מזה לא נשמע הגיוני: למה ת׳ור לא מוצא את הפטיש שלו; איך הוא הצליח לשמור את זה בסוד מהענקים כל כך הרבה זמן; והמחשבה שיהיה לאוטיס התיש משהו שנקרא ״מרחב שמח״.
״אז ת׳ור צריך את העזרה שלנו,״ ניחשתי.
״לא רשמית.״
״ברור שלא. כולנו נצטרך ללבוש מעילי גשם ולהרכיב משקפי שמש.״
״רעיון מעולה,״ אמר אוטיס. ״בכל מקרה, אמרתי לוולקיריה שאני אעדכן אותה כי היא האחראית על… אתה יודע, המשימות המיוחדות של אודין. סוף־סוף מצאתי קצה חוט בנוגע למקום של החפץ המסוים. המקור שלי מהימן. זה תיש אחר שנפגש עם אותה פסיכולוגית. הוא שמע משהו באסם שלו.״
״אתה רוצה שנעקוב אחרי קצה חוט שמתבסס על רכילות מהאסם ששמעת בחדר ההמתנה של הפסיכולוגית שלך.״
״כן, זה יהיה מעולה.״ אוטיס רכן כל כך קדימה שפחדתי שהוא ייפול מהכיסא. ״אבל אתם חייבים להיזהר.״
נדרשו כל כוחות האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק. אני שיחקתי בכדורי לבה עם ענקי אש. עיט גרר אותי מעל גגות בוסטון. דגתי את נחש העולם ממפרץ מסצ׳וסטס והבסתי את הזאב פֶנְריר באמצעות כדור צמר. ועכשיו התיש הזה אומר לי להיזהר.
״אז איפה הפטי הזה?״ שאלתי. ״יֵטוּנְהַיים? ניפְלְהַיים? פלוצת׳ורהיים?״
״מצחיק מאוד.״ משקפי השמש של אוטיס גלשו הצידה על חוטמו. ״הפטי נמצא במקום מסוכן אחר. הוא בפְּרוֹבינְסְטאון.״
״פרובינסטאון,״ חזרתי אחריו. ״בקצה של קייפ קוד.״
זכרתי את המקום במעורפל. כשהייתי בערך בן שמונה אמא שלי לקחה אותי לשם פעם בקיץ, לסוף שבוע. זכרתי חופים, טופי מלוח, לחמניות במילוי לובסטר והמון גלריות לאמנות. הדבר המסוכן ביותר שנתקלנו בו שם היה שחף משלשל.
אוטיס הנמיך את קולו. ״יש בפרובינסטאון תל — תל של נקזן.״
״נזקן? יצור שעושה נזקים?״
״לא, לא. נקזן זה…״ צמרמורת עברה באוטיס. ״טוב, נקזן הוא אל־מת רב־עוצמה שנוהג לאסוף כלי נשק קסומים. קבר של נקזן נקרא… הוא נקרא תל. מצטער, קשה לי לדבר על נקזנים. הם מזכירים לי את אבא שלי.״
זה העלה כל מיני שאלות לגבי הילדות של אוטיס, אבל החלטתי שזה בינו לבין פסיכולוגית שלו.
״יש הרבה מאורות של ויקינגים מתים בפרובינסטאון?״ שאלתי.
״רק אחת, למיטב ידיעתי. אבל זה מספיק. אם החפץ המסוים שם, יהיה קשה למצוא אותו — הוא יימצא מתחת לאדמה, מוגן בקסמים חזקים. תצטרך את החברים שלך — הגמד והאלף.״
זה היה יכול להיות נהדר, אילו היה לי מושג איפה הם. קיוויתי שסאם יודעת יותר ממני.
״למה שת׳ור לא ילך להעיף מבט בתל הזה בעצמו?״ שאלתי. ״רגע… תן לי לנחש. הוא לא רוצה למשוך תשומת לב. או שהוא רוצה לתת לנו הזדמנות לככב בסיפור גבורה. או שזה יותר מדי עבודה ויש לו המון סדרות טלוויזיה להשלים.״
״אם להיות הוגנים,״ אמר אוטיס, ״בדיוק עלתה העונה הראשונה של ׳ג׳סיקה ג׳ונס׳.״
התיש לא אשם, הזכרתי לעצמי. לא מגיע לו בוקס בפרצוף.
״אין בעיה,״ אמרתי. ״כשסאם תגיע, ננסה לתכנן משהו.״
״אני לא בטוח שכדאי שאחכה איתך.״ אוטיס ליקק פירור מדש המעיל שלו. ״אולי הייתי צריך להזכיר את זה קודם, אבל אתה מבין, מישהו… או משהו… עוקבים אחרי כבר כמה זמן.״
שְׂער העורף שלי סמר. ״אתה חושב שעקבו אחריך לכאן?״
״אני לא בטוח,״ אמר אוטיס. ״בוא נקווה שהתחפושת שלי בילבלה אותם.״
אה, נהדר, חשבתי לעצמי.
סרקתי את הרחוב, אבל לא ראיתי שום דמויות חשודות. ״הצלחת לראות את המישהו/משהו האלה?״
״לא,״ הודה אוטיס. ״אבל לת׳ור יש כל מיני אויבים שהיו שמחים למנוע מאיתנו להחזיר לו את ה… הפטי שלו. הם לא היו רוצים שאמסור לך מידע, בעיקר לא את החלק האחרון. אתה חייב להזהיר את סאמירה ש — ״
טראח.
המגורים בוולהלה הרגילו אותי לכך שכלי נשק קטלניים עשויים להתעופף משום מקום, ובכל זאת הופתעתי כשגרזן נתקע פתאום בחזה הצמרירי של אוטיס.
זינקתי מעל השולחן כדי לעזור לו. כבן פְרֵיי, אל השפע והבריאות, יש לי יכולות ריפוי לא רעות בהינתן מספיק זמן. אבל ברגע שנגעתי באוטיס היה ברור לי שמאוחר מדי. הגרזן חדר ללב.
״אוי לי.״ אוטיס השתעל דם. ״אני פשוט… אמות… עכשיו.״
הראש שלו נשמט לאחור. המגבעת שלו התגלגלה על פני המדרכה. האישה שישבה בשולחן מאחורינו צרחה כאילו רק עכשיו הבחינה שאוטיס אינו כלבלב חמוד. שלמעשה, הוא תיש מת.
סרקתי את הגגות שלאורך הרחוב. אם לשפוט על פי הזווית שהגרזן ננעץ בה, הוא הושלך בערך מ… כן, הנה. הבחנתי בהבזק תנועה בדיוק כשהדמות התכופפה ונעלמה — דמות לבושה שחורים ועל ראשה סוג כלשהו של קסדת מתכת.
ובזה נגמרה הפסקת הקפה הנחמדה שלי. תלשתי את התליון הקסום מהשרשרת שעל הצוואר שלי ויצאתי בריצה בעקבות קוטל התיישים.

ריק ריירדן הוא סופר נוער אמריקני עטור פרסים.

 

כנער הרבה לקרוא סיפורי מיתולוגיה וספרי פנטזיה ומדע בדיוני. הוא עבד 14 שנה כמורה לספרות ולהיסטוריה בחטיבת ביניים, עד שפרש כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. כשבנו ביקש ממנו סיפור לפני השינה, חיבר לו סיפורים המשלבים בין עולם הפנטזיה ועולם המיתולוגיה האהובים עליו.

 

ספרי הנוער של ריירדן תורגמו ל־37 שפות, נמכרו ביותר מ־40 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, זכו בפרסים רבים ועובדו לקולנוע.

 

הוא מתגורר בבוסטון, מסצ'וסטס, עם רעייתו ושני בניהם.

 

פטיש הרעם הוא הספר השני בסדרה מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד. קדם לו להב הקיץ.

X