טוהר | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

טוהר

טוהר

שנת הוצאה: 2107
מס' עמודים: 637
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 49

לפיפ טיילר אין הרבה בחייה. יש לה חוב עצום בגין הלוואות שלקחה למימון לימודיה; יש לה עבודה משמימה וחסרת עתיד; יש לה אימא תלותית שמסרבת לגלות לה מי אביה. מפגש אקראי לכאורה שולח אותה למסע המחבר בין יערות הגשם של בוליביה לגרמניה המזרחית, ובין שלטון השטזי לעריצות הרשתות החברתיות.

טוהר הוא רומן נועז וחובק עולם מאת ג'ונתן פראנזן, אחד מגדולי הסופרים האמריקנים של ימינו.

פראנזן הוא מחבר רבי המכר המוערכים התיקונים וחירות.

"זה ספר כה מצחיק, כה חכם ומעל לכול כה מבריק, עד שבשום רגע אינך יכול לטעות בו. בכל דף מדפי הספר נראה כי פראנזן הוא הסופר החשוב ביותר הפועל באמריקה כיום."
שיקגו טריביון.

"אין כנראה סופר חי שעולה על ג'ונתן פראנזן… טוהר הוא ספר בנוי למופת, עמוק תובנות, עדות לכוחה המתמיד של המסורת הראליסטית להתמודד עם מורכבות החיים המודרניים."
גרנטלנד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מדהים

הוסף חוות דעת

"אוי, חתולונת, טוב לשמוע אותך", אמרה אימא של הבחורה בטלפון. "הגוף שוב בוגד בי. לפעמים נדמה לי שאלה החיים שלי, רק תהליך אחד ארוך של בגידת הגוף".
"אלה החיים של כולם, לא?" אמרה הבחורה פּיפּ. היא עשתה לה מנהג לצלצל לאימא מהעבודה ב"פתרונות מתחדשים" באמצע הפסקת הצהריים. כך זכתה להפוגה מהתחושה שהיא לא מתאימה לעבודה הזו, שאף אחד לא יכול להתאים לעבודה הזו או שהיא אדם שלא מתאים לשום עבודה; ואז, אחרי עשרים דקות, יכלה לומר בכנות גמורה שהיא צריכה לחזור לעבודה.
"העפעף השמאלי צונח לי", הסבירה אימא שלה. "כאילו תלו עליו משקולת שמושכת אותו למטה, כמו משקולת דיג פצפונת או משהו".
"ממש עכשיו?"
"זה בא והולך. אני שואלת את עצמי אם זה פָציאָליס".
"אין לי מושג מה זה פציאליס, אבל אני בטוחה שאין לך את זה".
"אם את אפילו לא יודעת מה זה, חתולונת, מאיפה הביטחון?"
"לא יודעת — מאותה סיבה שלא הייתה לך מחלת גרייבס? יתר פעילות של בלוטת התריס? מלנומה?"
פיפ לא באמת חשבה שיפה ללעוג לאימא. אבל כל מערכת היחסים שלהן הייתה נגועה ב"סיכון מוסרי" — ביטוי מועיל שלמדה בקורסי הכלכלה בקולג׳. במשק הרגשי של אימא שלה היא הייתה כמו בנק גדול מכדי ליפול, כמו עובדת חיונית מכדי שיהיה אפשר לפטרה בגלל התנהגות רעה. בחוג החברים שלה באוקלנד היא לא הייתה היחידה שיש לה הורים בעייתיים, אבל האחרים הצליחו איכשהו לדבר עם ההורים יום־יום בלי שתבצבץ איזו מוזרוּת מופרזת כי גם להורה הכי בעייתי היו עוד משאבים פרט לאותו צאצא יחיד. אבל בעיני אימא שלה הכול הסתכם בפיפ.
"טוב, נראה לי שאני כבר לא אגיע לעבודה היום", אמרה אימא שלה. "רק בזכות ה'השתדלות' שלי אני שורדת שם, ואני לא מסוגלת להתחבר להשתדלות כשמשקולת דייגים בלתי נראית תלויה לי על העין".
"אימא, את לא יכולה לקחת עוד יום מחלה. עוד לא יולי אפילו. מה יקרה אם באמת תחטפי שפעת או משהו?"
"ובינתיים כולם ינסו להבין מה הזקנה הזאת שחצי פרצוף מגיע לה עד לכתף עומדת ואורזת להם את הקניות. אין לך מושג כמה אני מקנאה במשרדון שלך. האי־נראוּת הזאת".
"בואי לא נעשה רומנטיזציה לקיוּבּיקל", אמרה פיפ.
"זה מה שנורא בגוף. הוא דבר כל כך נראה, כל כך נראה".
אימא של פיפ, למרות הדיכאון הכרוני, לא הייתה משוגעת. היא הצליחה להחזיק במשרת אורזת מצרכים במרכול הקהילתי "נְיוּ לִיף" בפֶלטוֹן כבר יותר מעשר שנים, ופיפ, מרגע שוויתרה על דרך המחשבה שלה ונכנעה לזו של אימא שלה יכלה לעקוב אחר דבריה בלי כל קושי. על המחיצות האפורות בתא המשרדי שלה היה קישוט אחד ויחיד — מדבקת פגוש, "לפחות את הסביבה אנחנו מביסים". התאים של חברותיה לעבודה היו מכוסים תצלומים וגזרי עיתון, אבל פיפ הבינה יפה את כוח המשיכה של האי־נראוּת. חוץ מזה, היא ציפתה שיפטרו אותה בקרוב, אז בשביל מה להשתקע.
"כבר חשבת איך את רוצה לא לחגוג את יום הלא הולדת שלך?" שאלה את אימא שלה.
"האמת היא שהייתי רוצה להישאר במיטה כל היום ולכסות את הראש בשמיכה. אני לא צריכה יום לא־הולדת כדי להזכיר לי שאני מזדקנת. העפעף שלי מזכיר לי את זה יפה מאוד".
"אולי אני אכין עוגה ואקפוץ אלייך ונאכל אותה יחד. את נשמעת קצת יותר בדיכאון מהרגיל".
"אני לא בדיכאון כשאני פוגשת אותך".
"חה, חבל שלא מייצרים אותי בגלולות. תעמדי בעוגה עם סטיביה?"
"לא יודעת. סטיביה עושה משהו מוזר לכימיה של הפה שלי. מניסיוני, אי אפשר לרמות את בלוטות הטעם".
"גם לסוכר יש טעם לוואי", אמרה פיפ, אף שידעה שאין טעם להתווכח.
"לסוכר יש טעם לוואי חמוץ, ולבלוטות הטעם אין בעיה אתו כי הן בנויות לדווח על חמיצות ולהמשיך הלאה. בלוטת טעם לא אמורה לדווח חמש שעות תמימות על טעם מוזר. טעם מוזר! כי זה מה שקרה לי בפעם היחידה ששתיתי משקה סטיביה".
"לדעתי החמיצות כן נשארת".
"משהו מאוד לא בסדר כשבלוטת הטעם ממשיכה לדווח על משהו מוזר חמש שעות אחרי ששתית משקה ממותק. את יודעת, דרך אגב, שאם מעשנים קריסטל מת׳ אפילו פעם אחת, הכימיה במוח משתנה לכל החיים? זה הטעם שיש לסטיביה בעיניי".
"אני לא יושבת פה ומפמפמת מקטרת מת׳, אם זה מה שאת מנסה לומר".
"אני אומרת שאני לא צריכה עוגה".
"בסדר, כבר אמצא עוגה אחרת. מצטערת שהצעתי עוגה שהיא רעל לגוף שלך".
"לא אמרתי שזה רעל. סטיביה פשוט עושה משהו מוזר ל…"
"לכימיה בפה שלך, הבנתי".
"חתולונת, אני אוכל כל עוגה שתביאי. סוכר לבן לא יהרוג אותי. לא התכוונתי לפגוע בך, חמודה שלי, ברצינות".
שום שיחת טלפון לא נחשבה שלמה לפני שהן אמללו זו את זו. הבעיה, לדעת פיפ — שורש המגבלה שהיא נאלצה לחיות אתה; הסיבה המשוערת לאי־יכולתה להיות יעילה בשום דבר שהוא — הבעיה הייתה שהיא אהבה את אימא שלה. היא ריחמה עליה; סבלה בסבלותיה; צליל קולה חימם אותה; גופה עורר בה מין משיכה אל־מינית מטרידה; אפילו כימיית הפה שלה העסיקה אותה; היא איחלה לה שתהיה מאושרת יותר; שנאה להעציב אותה; אימא שלה הייתה יקרה ללבה. זה היה גוש הגרניט העצום שעמד במרכז חייה, מקור כל הכעס והארס שהפנתה לא רק כלפי אימא שלה אלא, לאחרונה מתוך יצר תבוסה עצמית הולך וגובר, ולא לטובתה, כלפי מושאים הולמים פחות. כשהתרגזה, פיפ לא ממש כעסה על אימא אלא על גוש הגרניט.
רק כשהייתה בת שמונה או תשע עלה בדעתה לשאול למה מציינים אצלן, בבקתה ביערות הסקוויה שליד פֶלטוֹן, רק את יום ההולדת שלה. אימא ענתה שלה עצמה אין יום הולדת; יום ההולדת של פיפ הוא היחיד שמעניין אותה, אמרה. אבל פיפ הציקה לה עד שהתרצתה לאכול עוגה לכבוד היום הארוך ביותר בשנה ולקרוא לה עוגת לא־הולדת. כך עלתה שאלת גילה של האם, נתון שהיא סירבה לחשוף ואמרה רק בחיוך המתלווה לחידת זֵן, "אני מבוגרת מספיק להיות אימא שלך".
"כן, אבל בת כמה את באמת?"
"תסתכלי על הידיים שלי", אמרה אז אימא שלה. "אם תתאמני, תוכלי לקבוע בת כמה אישה לפי כפות הידיים שלה".
וכך — לראשונה כמדומה — הביטה פיפ בכפות ידיה של אימא שלה.

ג'ונתן פראנזן נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

X