השולחן המסכן | לרכישה באינדיבוק
השולחן המסכן

השולחן המסכן

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 500
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

"אני מצטער, התכוונתי ללכת לפני שתתעוררי."
ירייה, ועוד אחת, ליבי מדמם. הבכי שלי מתחזק ואני מייבבת.
"בבקשה אל תגיד את זה" אני מתפללת שימצא הגיון, שיחזור להיות הג'סטין שאני אוהבת, שנוכל להילחם יחד.
"הלוואי ויכולתי לומר משהו אחר."

********

אליסון וג'סטין חולקים צלקת נפשית דומה. לשניהם יש עבר מסובך וכואב המונע מהם להמשיך הלאה בחייהם.
השוני בין השניים הוא זה שאיחד ביניהם, האם אפשר להניח לעבר ולצאת יחד לעתיד?

 

"השולחן המסכן" – רומן המבטיח חווית קריאה מסעירה ומרגשת, אשר יוצאת מגבולות ההיגיון הברורים ולוקחת אותך למציאות אחרת ובלתי צפויה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השולחן המסכן”

בקרוב…

פרק 1 – ג'סטין וואייט

 

תמיד הייתה לי בעיה עם אנשים, אני לא יודעת למה, אני פשוט שונאת אותם. אין לי כוח לאף אחד, אני רק רוצה את השקט שלי. למזלי, אני לא מעניינת אף אחד מבית הספר שלי, אולי מלבד האנשים ששונאים אותי, אבל איתם כבר אפשר להתמודד.
אולי אני מצטיירת כבחורה פסימית, אבל שיהיה. אני באמת לא מנסה לתת רושם.
מכירים את התחושה שאתם מרגישים שאף אחד לא מבין אתכם? ובכן, אני מרגישה אותה בכל יום. אפילו ג'ני ורוי, שאמורים להיות ה"הורים שלי" לא מבינים אותי כלל.
אני באמת כזו מוזרה?
"אליסון את תאחרי לבית הספר" ג'ני צועקת מבחוץ ואני מבינה שנפלתי במחשבות שלי כרגיל, הו בית הספר הזה, למה אני קיימת?
"אני כבר באה!" צעקתי בחזרה ונאנחתי, שמה נעליים ומשפריצה על עצמי קצת בושם.
אני מביטה במראה ומושכת בכתפיי, המראה הפרוע שלי כלכך מצחיק. הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת לכם שאין לי חשק אפילו להתארגן כמו שצריך?
יצאתי מחדרי וירדתי במדרגות, נכנסת למטבח ומוציאה שקית שוקו מהמקרר-הרגל שהופיע אצלי לא מזמן.
לאחר שווידאתי שהאזניות שלי בתיק, הרשתי לעצמי לצאת מביתי לכיוון האוטו. אני באמת לא יכולה להעביר יום אחד בלי המוזיקה שלי.
"זה צריך להיות ככה כל בוקר?" רוי אמר בזמן שנכנסתי לאוטו, איזה מגזים! זה קרה רק שלוש פעמים השבוע!
התכוונתי להגיד משהו אך השתקתי את עצמי, מזכירה לעצמי שרוי עצבני השבוע ואני לא צריכה להיכנס לוויכוחים מיותרים.
"הכל בסדר חמודה?"ג'ני שאלה, מסתובבת אליי קצת.
"כן, הכל בסדר" אמרתי בחיוך מזויף, שמה את האזניות ושומעת את המוזיקה המרגיעה שלי.
לאחר מספר דקות הגענו לבית הספר, הנסיעה הזו נראית כה ארוכה. אולי בגלל שכלכך לא מתחשק לי להתחיל את היום.
לאחר שאיחלתי להם המשך יום טוב, יצאתי מהאוטו והתקדמתי לשער בית הספר. הלחשושים לא איחרו להגיע, והאמת שדי נמאס לי מזה. אני יודעת שאני די מוזרה, אבל אכפת לכם להתלחשש מאחורי הגב שלי ולא מול הפנים שלי?
התקדמתי לעץ שלי, העץ שלקחתי עליו בעלות מאז שהגעתי לבית הספר הזה. אני לא יכולה להסביר לכם אפילו כמה מרגיע לשבת מתחתיו, להרגיש את העלים שלו נושרים עליי או סתם להריח את הריח הנהדר של הפרחים שצומחים עליו.
צעקה נשמעה וגלגלתי את עיניי, לא מסתובבת אפילו לכיוונה. הצעקה הזו מביעה רק דבר אחד- ג'סטין הגיע.
אני לא יכולה אפילו להסביר לכם כמה שאני לא מתחברת לבן אדם הזה, הוא כלכך פתטי. הוא והחבורה הטיפשית שלו, יוצא לי לפעמים לחשוב האם יש לו שכל בכלל.
הצלצול קטע את מחשבותיי ואני גונחת בתסכול כאשר אני מביטה בעץ שלי שנראה כלכך רחוק עכשיו. לעזאזל עם זה, נתראה בהפסקה עץ.
אני מתקדמת לכיוון כיתתי ובו זמנית מכבה את המוזיקה, אני מקפלת את האזניות ומכניסה אותן לתיק, נכנסת לכיתה ומגלגלת את עיניי כאשר אני מבחינה במבטים שמושלחים אליי מצד הכיתה.
"את שוב איחרת גברת הטפילד" מר ג'ייקס אמר בתסכול
אני מעדיפה לא להגיב ומתיישבת במקומי הקבוע, שמה לב שהשולחן שלי עמוס בקשקושים מכוערים אשר מסתירים את יצירות המופת שלי.
"מי לעזאזל קשקש על השולחן שלי?!" אני מרגישה שאני מאבדת את העשתונות, זה השולחן שלי לעזאזל! כל הציורים שלי עליו, רק דרכו אני יכולה לבטא את עצמי.
"השולחן הזה של אבא שלך?!" סטייסי גרין ענתה ואני התבוננתי בה במבט מאיים. אני לא סובלת את הפרחה המטומטמת הזאת.
היי, אני נחמדה בסך הכל, להגנתי- בית הספר שלי מורכב מאנשים כמוה.
"אפשר להתחיל את היום בלי הריבים המטופשים האלה?" מר ג'ייקס שאל בחוסר סבלנות, אני חושבת שאת הסבלנות שלו כלפיי הוא איבד ביום הראשון שהכרנו.
"סליחה" אני נאנחת, מוציאה את מחברת הכימיה שלי ואת הקלמר.
הוצאתי מחק מהקלמר, מתחילה למחוק את הציורים המטופשים שציירו על השולחן שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי בכך שאני משתמשת בעטים מיוחדים שלא נמרחים, הציורים שלי יהיו בסדר.
אני ממשיכה למחוק במרץ, ועיניי נעצרות לרגע בכיתוב קטן שמופיע בצד העליון של השולחן.
'היי מה שלומך?'
אתם צוחקים עלי?
התבוננתי בכתב, מנסה לזהות מי המשוגע שכתב את זה. זה לא נראה כתב של בחורה, אם כי הל' המסולסלת מבלבלת מעט.
'תפסיקו לכתוב על השולחן שלי' אני כותבת מתחת, מגחכת מעט.
"אליסון תפסיקי לקשקש על השולחן" מר ג'ייקס פונה אליי כשאני מרימה את מבטי אליו.
אני מהנהנת והוא מחזיר את מבטו ללוח, אני מתבוננת בכנפיים שציירתי בשיעור שעבר ורואה שלא סיימתי את המלאכה.
אני מתחילה להדגיש את הקווים, מוחקת מעט את החלקים שלא נראים טוב בעיניי ומשחזרת אותם, כשלפתע אני מבחינה בצל על השולחן.
הרמתי את ראשי באטיות, מתבוננת על מר ג'ייקס שעומד מולי בשילוב ידיים.
"את מרותקת" אמר ואני הסתכלתי עליו מופתעת
"אבל למה?!" אני שואלת באי הבנה
"כדי שתביני שהשולחן הזה הוא לא הרכוש הפרטי שלך" אמר והתקדם ללוח, כשאני נושמת עמוק ומרגיעה את עצמי, אני לא רוצה להוסיף לי עוד שעה לריתוק.
הצלצול הגיע יותר מהר משחשבתי, הודיתי לאלוהים שהשיעור המשעמם הזה נגמר והכנסתי את המחברת והקלמר לתיק.
"עלובה, איך השתתקת כשהוא צעק עלייך. את פשוט סמרטוט" שמעתי קול אומר, בעודי מרימה את ראשי וכאשר אני מבחינה בסטייסי אני מגלגלת את עיניי.
"סטייסי, יקירה. אני לא חושבת שאת במעמד של להעביר עליי ביקורת. את מבינה, אני אולי סמרטוט, מוזרה, כל מה שתרצי. אבל את יודעת מה? אני מאושרת שאני לא כמוך." אמרתי בחיוך והיא הביטה בי לא מבינה.
"זונה, חסרת אינטליגנציה בסיסית, פרחה." הדגשתי את דבריי באמצעות הרמת האצבעות שלי בכל פעם שהוספתי מילה, ומבלי להוסיף אני קמה מהכיסא ויוצאת מהכיתה.
אני יודעת שמה שאמרתי לה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, ולכן אני לא מתרגשת. בחיי שמעולם לא ראיתי בחורה כה..מעניינת.
התקדמתי לקפטריה, מבחינה בג'ו קרטר עובר ומסתכל עליי במבט מאיים.
מה הבעיה שלו לעזאזל? כבר אמרתי שאני שונאת את האנשים כאן?
אני נדחפת לתור של האוכל, מביטה בקערות העמוסות של המזון המעובד המגעיל.
איך אנשים אוכלים את זה לעזאזל? זה פשוט דוחה!
תורי מגיע ואני מביטה בקערת הפירות, בודקת מה נראה הכי אכיל.
"לפני שאת הולכת, שמרתי לך תפוח" סוזן, המגישה של האוכל אמרה בלחש ואני צחקקתי, מחייכת בהוקרת תודה בעודה מגישה לי את התפוח.
"תודה סוזן, המשך יום מקסים" אני מודה לה ויוצאת מהתור העמוס הזה, יוצאת מחדר האוכל ומתקדמת לכיוון העץ שלי. אני נוגסת בתפוח ומתענגת על הטעם החמצמץ, תמיד אהבתי תפוחים ירוקים.
אני זורקת את התיק לצד העץ, מתיישבת על הדשא באנחת הקלה. אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק, הריח החזק של הפרחים שצומחים על העץ מכה בי ואני מחייכת, הריח הזה יכול לשגע אותי.
אני נוגסת בתפוח שנית ושומעת צעדים, לעזאזל מי שזה לא יהיה, אני הולכת להעיף אותו מכאן בבעיטה!
אני פוקחת את עיניי באי חשק ומביטה במי אם לא, ג'סטין וואייט.
האמת שזה די אירוני, השם משפחה שלו זה וואייט אבל הוא הכי רחוק מלהיות כזה. הוא האדם הכי אפל שאני מכירה, הוא אפילו לובש בגדים שחורים כל הזמן-דבר שממחיש יותר את טענתי.
אני נאנחת כאשר אני מביטה בו מתקדם לעברי, אין לי חשק לאכול את התפוח שלי יותר.
אני זורקת את התפוח לצד וקמה ממקומי, מנערת את הישבן שלי ומניחה את הכתפייה של התיק על כתפי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל ואני הסתכלתי עליו בלעג
"כמה שיותר רחוק ממך." אני יורקת והוא שילב את ידיו, חייך את החיוך השטני שלו. אני כלכך לא מחבבת את הבן אדם הזה.
"עדיין תקועה בעבר הטפילד?" שאל בטון מאוס, לפעמים בא לי לתת לו סטירה, שאולי תחדיר לו קצת שכל.
"איזו ברירה עוד יש לי? אני רואה את הפרצוף שלך כל יום." אני משיבה בארסיות, בעודו מלגלג.
"את תתגברי." סגר את העניין ואני עצמתי את עיניי בחוזקה, מחליטה לא לענות לו ופשוט ללכת מכאן.
"אני רק רוצה להכיר אותך." שמעתי את קולו לאחר שהלכתי שני צעדים, הסתובבתי בפליאה והוא משך בכתפיו, אני לא אפול למלכודת הזו שוב.
"ולמה שתרצה את זה?" שאלתי לא מבינה, זה משחק? מה הוא רוצה?
"את מסקרנת אותי."
"ובכן, אתה לא מסקרן אותי בכלל."
"אז כדאי שתתחילי להסתקרן." הוא הניח את ידו על זרועי, לוחץ עלייה מעט. הבטתי בו עצבנית וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
"תשחרר." אני כמעט צועקת והוא שוחק את שיניו, מרפה את זרועי ומוציא מכיסו קופסת סיגריות.
"לעזאזל אני לא מבין אותך, כל בחורה רוצה להכיר אותי." אמר כלא מבין, בעודי מגחכת ומחזקת את אחיזת הכתפייה של התיק שלי.
"אז כנראה שאני מיוחדת." אמרתי בחיוך, מתחילה ללכת מהמקום.
"נראה אותך בסביבה." אמר ואני הרמתי לכיוונו אצבע שלישית, בעודו צוחק ואני מגלגלת את עיניי, מתקדמת לספסל הראשון שאני רואה.

 

מישל דומניץ נולדה בשנת 1998, בגיל 18 הוציאה את ספרה הראשון "השולחן המסכן", שאותו התחילה לכתוב בגיל 12.

הספר זכה להכרה באתר wattpad, שבו עמד מספר שבועות במקום הראשון בקטגוריית הספרים הרומנטיים, וגרף אחריו אלפי צפיות ותגובות מהגילאים השונים.

X