הפנאמריקנה | לרכישה באינדיבוק
הפנאמריקנה

הפנאמריקנה

שנת הוצאה: 2001
מס' עמודים: 164
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 34
- 34

קולומבוס פגע באי מול מרכז אמריקה בדרכו להודו. שם הוא גילה את העולם החדש. קורטז במסע הרפתקאות חמדני ואלים הכריע את האימפריה האצטקית האדירה בעזרת כמה מאות אנשים, מביא למרכז אמריקה מגפות, רצח, אונס ודת צינית, פרגמטית ואכזרית לא פחות מפולחן השמש והלבבות העקורים של האצטקים . ומאז מרכז אמריקה היא חבל הארץ הסוער ביותר שידע העולם. מהפיכות ועוד מהפיכות, אינטרסים אמריקניים, מלחמות אזרחים אידיאליסטיות, תעלה שמזרימה מיליארדים מאוקיאנוס לאוקיאנוס, רפובליקות בננות, נתיב סמים אגרסיבי ששוויו 27 מיליארד דולר בשנה, אינדיאנים, סופרים, עיתונאים, כמרים ופוליטיקאים שמושכים כל אחד לכיוון שלו. מרכז אמריקה היא החוליה החלשה בחיבור שבין האמריקות.

במשך שלושה חודשי מסע פגש צור שיזף באינטלקטואלים שספרו לו על הרשת הסודית שמצילה את מקסיקו, בזפטיסטים הרוקמים מהפיכה מול הצבא בג`ונגלים, נכבש לקסם המסתורי של גואטמלה, הארץ האינדיאנית של מרכז אמריקה, חצה את הונדורס בדרך לפגוש את שאריות הסנדיניסטים ואת הדייגים והכושים הקריביים של הגרפונה בחוף הנשכח של מיסקיטיה שבניקרגואה, בסוחרי סמים ונוודים על גדות תעלת פנמה שכל מטרתם לנסות כל סם אפשרי ובדון גבריאל גרסיה מרקס, הסופר הקולומביאני הגדול שבחלק האחרון של חייו יצא למאבק חזיתי בברוני הסמים מביתו שבקרטחנה הנהדרת. 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפנאמריקנה”

בקרוב…

1.
טנושטיטלאן
"חשבת שתגיע עם הטיסה הבינלאומית, אבל זה הטרמינל של טיסות הפנים, האוטו עומד די רחוק מכאן, איך היתה הטיסה? לעזור לך? אתה עייף? מה שלום גילה ורענן?" גיזלה דיברה ספרדית מהירה וצעדה בצעדים רחבים ומפוזרים. אם הייתי צריך לתאר פנים מקסיקניים, הייתי חושב על גיזלה. השיער השחור שהוא רעמה עם חוטי כסף מוקדמים, השפתיים העבות, האף הנישרי, העיניים הכהות, הגוף הנשי והכבד. גיזלה היא מקסיקנית מהצד הלבן של המנעד המקסיקני. גיזלה עשתה דוקטורט במיקרו-ביולוגיה באוניברסיטת ירושלים. יש לנו חברים משותפים. אשה מלאת חיים וטובת לב. כשאמרתי שאני בא למקסיקו היה ברור שתחכה בשדה התעופה. עדיין לא חשבתי בספרדית. היא המשיכה לשאול שאלות עליהן לא הספקתי לענות, עולה אל קומת החניון שמעל הטרמינל, פותחת את תא המטען של המכונית האמריקאית המיוצרת באזור התעשייה של מונטרי. המנוע הגדול נדלק בנהימה. אזור סחר חופשי עם ידיים מקסיקניות זולות. כמה נוח לאמריקה שמקסיקו נמצאת מדרום לה. כל החלק הדרומי של ארצות הברית נלקח ממקסיקו. קליפורניה, טקסס, ניו מקסיקו. אפילו את השם אמריקה נכסו לעצמם העשירים מהצפון. התרבות האמריקנית היא לא של הטולטקים, המאיה, האצטקים או האינקה. היא התרבות של קוקה קולה והמבורגר בלחמנית ספוג. כבישים, תנועה. מחלפים. עיר גדולה. מהמטוס אפשר היה לראות ערפיח אפור ודלוח מעל גגות העיר. למטה ניראה היום כחול ובהיר. לפני שבאתי למרכז אמריקה היתה לי מחשבה, רעיון אופטימי שמשהו טוב קורה במרכז אמריקה. הסכם השלום בגואטמלה, סוף מלחמת האזרחים בניקרגואה, ממשלה של שלום באל סלוואדור – האם מרכז אמריקה יוצאת ממעגל ההשפעה של ארצות הברית לעתיד עצמאי עם תקווה אחרת במאה העשרים ואחת?

גיזלה המשיכה לדבר ללא הפסקה. נסענו בשדרות האינסורחנטס (הקוממיות). בכיכר האינדפנדסיה (העצמאות), תלו הזפטיסטים שלטים והקימו מאהל. "זו הפגנה קבועה." אמרה גיזלה. "המצב לא טוב פה." שדרות רחבות. רכבת תחתית הגיחה מהאדמה כשחצינו את הזונה רוזה – הרובע האמיד של מקסיקו, ונסענו דרומה ומערבה אל הפרברים, חוצים את גבול התחתית, נוסעים לאורך מסילת הטרנו ליחרו – הרכבת הקלה שתחנתה הסופית בסוצ'ימילקו ("אני אקח אותך מחר לסוצ'ימילקו, ולכיכר גריבלדי לראות את המריאצ'י ולמוזיאון האנטרופולוגי. יש לי חופש מחר ומחרתיים.") סוצ'ימילקו היא מה שנישאר מהאגם של טסקוקו שעליו היו בנויות ערי האצטקים. טנושטיטלאן היתה בירת האצטקים. סוצ'ימלקו היתה אחת מהערים שבדרום האגם שיובש תחת מקסיקו העיר, ערים שנבנו על איים שהלכו והתרחבו עם מערכות סכרים וגנים שטים. היא נהגה ודיברה ואני הנחתי לזרם של הספרדית להסתנכרן עם מה שהעיניים חיפשו אחרי טיסה ארוכה. מראות חדשים. עולם חדש.

לפני עשרים שנה התחלתי את המסע על הפנאמריקנה, עולה על הרוקיס ומתחבר לאלסקה היי-ווי, נוסע עד לסופו של הכביש, אל פיירבנקס ואנקראג'. בהומר, בקצה שירטון החול, הקמתי אוהל תחת העננים האפורים באור שלא דועך, הולך לאסוף קונכיות בשפל הרחוק, לטגן אותן בחמאה, יושב עם להקות האנשים הצעירים המחכים לעבודה בבתי עיבוד הדגים הבנויים על השרטון, מחכים לסלמונים.

גיזלה פנתה לרחובות קטנים והולכים ועצרה מול שער. איש מבוגר ודק עם שיער מכסיף ושפם, לבוש בגופיה ומכנסיים ארוכים, פתח שער ברזל וגיזלה החליקה את המכונית הגדולה פנימה, האיש נועל את השער מאחורי המכונית. "תכיר את אבא שלי-" אמרה גיזלה, יוצאת בצעד נמרץ מהמכונית. אספתי את התרמילים, עולה אחריהם אל דירה בקומה השנייה שבבית המגורים האדום בן שלוש הקומות. הייתי עייף. הערב שבין 1997 ל-1998. איזה מסיבות יהיו במקסיקו סיטי בערב השנה החדשה? הנחתי את התרמיל בחדר. גיזלה פרסה פפאיה והניחה טאמלס, טאקוס וכוס מיץ תפוזים על השולחן. דיברנו על חברים מישראל. גיזלה כמעט התחתנה עם אחד מהם שסרב להחליט והיא, שנמאס לה לחכות, חזרה אחרי חמש שנים לבית של אבא שלה לצערם של כל מי שהכיר אותה. ואותו. ראש השנה הוא חג משפחתי במקסיקו. האח והאחות הגיעו עם הילדים. קולות עמומים מעבר לדלת כשהתגברתי על שעות הטיסות הארוכות, נרדם לשינה כבדה.

כשהתעוררתי בבוקר היה השולחן ערוך עם טאמלס, פאפיה וכוס מיץ תפוזים.

"המשפחה שלי נורא הצטערה שישנת בערב ראש השנה. ישנת טוב?"

"כן."

ניסע לפירמידות?"

חלפנו על פני הזפטיסטים המפגינים בכיכר האינדפנסיה ונסענו דרך שדרות האינסורחנטס, חוצים את העיר צפונה. אחד הדברים שמשכו אותי למקסיקו היו הזפטיסטים שעל גבול מקסיקו וגואטמלה. אינדיאנים מול לאדינוס. בצפון אמריקה הושמדו האינדיאנים כתרבות. בדרום הם קיימים בבוליביה, בפרו ובאקואדור. בבוליביה ניסה צ'ה גוארה לארגן מהפיכה ונהרג על ידי הצבא, פרו הולידה את "הנתיב הזוהר". איזו מן תנועה הם הזפטיסטים? הבטתי בהפגנה דרך חלונות הרכב. ראש השנה, התנועה לא היתה כבדה. יצאנו מהעיר והכביש הפך לדרך כפרית שעצים בשוליה. גבעות הרמה המקסיקנית, חומות ומנומרות קקטוסים. משמאל לדרך היתה כנסיה. גיזלה הפנתה את חרטום המכונית אל כביש הגישה לאתר הפירמידות של טהוטיהואקאן (Tehotihuacan), עיר האלים. המרכז שמר על כוחו גם אם מת מוות טבעי לפני למעלה מאלף שנים. כאן נולדה מרכז אמריקה. אחרי אנשי טהוטיהואקאן יבואו הטולטקים של טולה ואחריהם אצקאפוסלאלקו ובסוף האצטקים. ולאורך כל אותה תקופה היו יערות הגשם וחצי האי היבש – טרופי של יוקטאן, מרכז לשבטי המאיה, שגם אם סחרו והיו תחת שלטון כזה או אחר של טהוטיהואקאן, טולה או אצטקים, שמרו, פיתחו ויצרו תרבות שלהם. המאיה ביוקטאן וגואטמלה היו גם האחרונים לאבד את חירותם.

גיזלה החנתה את המכונית לא רחוק ממקדש קצלקואטל – הנחש בעל הנוצות, אדון הרוח והאוויר. נחשים שלובים בפרצופים מפילי אימה. מהמקדש נשקפו הפירמידות במלוא הדרן. זה היה מקדש. 60,000 מתקהלים יכלו להשתתף בפולחן בו-זמנית. מוכרי מזכרות, פסלים וראשי חץ מזכוכית אובסידיאן שחורה, כובעי סומבררו, חלילים ורעשנים. כשמביטים מזרחה, אל פירמידת השמש – נדמה שיש לה פרצוף אנושי. טהוטיהואקאן פרחה בין 200 ל- 900 לספירה. העיר הראשונה של מרכז אמריקה. היא השתרעה על 20 קילומטרים רבועים, הכילה רבע מיליון אנשים והשפעתה הגיעה עד לגואטמלה. טיפסנו אל פירמידת השמש מצידה המערבי. אשכולות אנשים נאחזו במעקות ובכבלי המתכת, מטפסים את המדרגות, עולים ויורדים אחד מול השני ביום הצלול. מלמעלה אפשר היה להשקיף אל פירמידת הירח הנמוכה יותר. הפירמידות לא היו על אותו ציר. אנשים הצטופפו על ראש הפרמידה. ענבים היו מונחים במרכז. בעל הענבים מכר את הפירות – גיזלה שאלה אותו מה יש בענבים והוא אמר שהענבים אספו את האנרגיה המרוכזת של הפירמידה. גם לפירמידות שבמצרים יש הילה של ריכוז אנרגיה. של חידוד סכיני גילוח כהים. מולאטית עם קוף טיפסה על ראש הפרמידה. היא קנתה לו ענב. אף אחד לא ביטל את כוחם של הענבים שנטענו בראש הפירמידה. ראש השנה הביא זרם של מקסיקאנים שטיפסו על הפרמידה. פה היה המרכז הקוסמי של תרבות הנהואה ששבטי המשיקה – האצטקים – היו חלק ממנה. לפי המיתוס הטולטקי הישן שאותו ירשו האצטקים, היו ארבעה עידנים: בראשון נבראו השמים והארץ, ארבעה סוגי אנשים נוצרו מאפר וארבעה סוגי מיני חיים אחרים ואז הגיע המבול ומחה אותם. השמש השנייה שנבראה על ידי האלים, לא הצליחה לחצות את קו הצהריים ואז היו מגיחים יגוארי הלילה וטורפים את תושביה הענקים גורמים להעלמות השמש, בפעם השלישית גרם גשם של להבות להתלקחותה של השמש ואש שמימית כלתה את האדמה, ובפעם הרביעית נוצרה השמש בעולמות העליונים אבל גם כאן השתבש הכל והאנשים הפכו לקופים ונפוצו ביערות.

אלא שבלי אנשים אין אלים. ולכן התנדבו שני אלים – אדון השבלולים העשיר והבריא וחולה העור העני והסגוף – לקפוץ לאש. אדון השבלולים היסס ולא הקיז מעצמו דם כנדרש ואילו המסכן שחשב שאינו ראוי זינק ללהבות והפך מיד לשמש. אדון השבלולים הנואש זינק בבושת פנים אחריו. אבל תפקיד השמש כבר נתפס ולכן הפך לירח שהוסט ממסלול השמש על ידי ארנב שהוטל על פניו על ידי אחד האלים. האלים האחרים לא פיגרו אחריהם בזינוקם לתוך האש השורפת על מנת לייצר את התנועה. בלי תנועה אין חיים. זו היתה ראשיתה של "השמש החמישית" עידנם של האנשים שנוצרו על ידי קצלקואטל האל המחבר בין תהומות לארץ, בין שמים לתהום, זה שירד אל התהום למצוא אנשים שלא הפכו לקופים ואל התהומות לא הניח לו לקחת את שק העצמות של הגבר והאישה עד שלא יתקע בקונכיה. לקונכיה לא היו פתחים, קצלקואטל, נחש האדמה, קרא לנמלים החופרות שינקבו חורים ומכיוון שהוא גם אדון השמים והאוויר, קרא לדבורים המעופפות לנפוח חיים בעצמות, כאן גם החלה המסורת שיש לשמר את העתיד בדם אנושי, שרק זה ימנע את שקיעתה של השמש החמישית ויחזק אותה במלחמתה נגד כוחות החושך. שהרי השמש במסעה היומי יורדת וחוצה דרך עולמות החושך בהם שולט נחש האדמה וכשהיא נולדת מחדש כל יום, היא שותתת את דם הלידה החדשה וכדי שלא תכבה מאובדן דם – יש להחזיר לה את הדם, לה, לאל השמש.

דרך רחבה, דרך המתים, חיברה בין הפרמידות, עוברת בין מקדשים. עיר מתוכננת שחולקה לארבעה רבעים על ידי רחוב שחצה ממזרח למערב. מקדש נחש הנוצות היה מרכז העיר. גם היום. בין המקדש לבין הפרמידה היה שוק העיר. האצטקים הגנו על הסוחרים ועל המסחר וטיפחו את מסעותיהם לקצוות הנידחים של מרכז אמריקה. ירדתי אל הדרך. אשכולות אנשים על הפסגה ועל צלע הפירמידה, על זו של הירח. מסובבים בין המקדשים. צעדתי באיטיות דרך הסמטאות שנוצרו בין המקדשים וקירות הפירמידה. בין הנשים המוכרות והרוכלים. הם מכרו פסלים וסכינים מזכוכית געשית שחורה וחדה. האמונה העממית היתה חיה לגמרי בטאוטיהואקאן וכך גם החג בדמותם של עשרות המלצרים שעמדו על דרך הכניסה והיציאה והזמינו את מכוניות החוגגים לעצור במסעדות. גיזלה התעלמה מהמלצרים והמשיכה עד שהתגלה המנזר משמאל לדרך, יורדת לתוך הכפר, עוצרת מול הרחבה המובילה את הכנסיה. אל טמפלו. מבחוץ היה המבנה הקולניאלי נהדר. הפנים היה פשטות מרשימה. ספרדי מאוד. על הקירות היו תלויים ציורים דתיים. דמויות נטפו דם. ישועים צלובים. קדושים על המוקד. העינוי והסבל הקתולים. מסביב היה הכל שקט מאוד. תרבות של אנשים מיואשים שנידונו להקים ממלכה חדשה, שהיה להם את הצידוק הדתי לסבל שלהם. הם לא נהנו מהעבודה הזאת, מכיבוש הלבבות, מהפצת הנצרות. הציורים היו הסבל. כמה חרא כשאנשים מיואשים מחליפים כחיל מצב את הכובשים ההרפתקנים שחזרו עמוסי שלל וסיפורים אל הארץ הישנה או השתמשו בחיל המצב הדתי ככלי משחק עגמומי ומדכא.

גיזלה נסעה בחזרה העירה, מחנה את האולדסמוביל בקרבת הסוקולו, בין הקתדרלה הגדולה למוזיאון הארכיאולוגי הנפלא ולמקדש האצטקי שבמרכז העיר. נחשים, יגוארים ונשרים. הנשר סימל את ממלכת האור ויגואר את ממלכת השמש הלילית. השמש היתה צלולה והיום בהיר. זה היה ליבה של טנושטיטלאן, הבירה האצטקית עליה כתב ברניאל דיאס דל קסטיו, ההיסטוריון הספרדי שהצטרף לקורטז: "ביננו היו חיילים שהכירו מקומות שונים בעולם, כולל קונסטנטינופול, ערי איטליה ורומא. הם אמרו שכיכר כה גדולה, המולה כזאת, שפע של מצרכים וכמות אנשים כזו לא ראו בשום מקום אחר-" העיר של מקסיקו היא אוסף העיירות והכפרים שהתחברו לכרך עצום ורצוף. הגדול במרכז ודרום אמריקה. מול הקתדרלה רקדו אינדיאניים לבושים באזור חלציים ובציפורני עזים שקשקשו קשורים כאצעדות. הם תופפו ונגנו בחלילים. רוקדים כדי לאסוף כסף מאלפי האנשים שהתגודדו סביבים בכיכר או שנדחקו באיטיות ובסבלנות לתוך הקתדרלה העצומה והחשוכה שהוארה באלפי נרות ובנשים וגברים שכרעו על ברכיהם. הם רקדו בין חזית הקתדרלה ובין דגל הרפובליקה המקסיקנית שהתנופף מעל הכיכר העצומה שסביבה הצטופפו אנשים ומוכרים שמכרו את כל מה שאפשר בפזו או שניים. גיזלה הובילה אותי למוזיאון האנטרופולוגי וממנו אל המוזיאון לאומנות. היתה שם תערוכה משנות השלושים של המאה העשרים. אר-דקו. ריהוט וציור מקסיקנים כמו שציירו ועיצבו באירופה. בכל מקום באותה תקופה. משום מה הרגשתי אכזבה למרות שהעבודות היו מצוינות. היה לי עצוב שבמקסיקו לא קרה משהו שונה באותן שנים, כאילו שלמקום היתה מחויבות לעשות דברים אחרים בגלל שאני רוצה שמקסיקו תהיה שונה למרות שזוהי העיר הגדולה של מרכז אמריקה וכדרכן של ערים גדולות, רוצה להוביל תרבות והאתנוגרפיה שייכת לברור מאליו. לאידיאולוגיה. למבני העיר. לפולקלור. מה בעצם רציתי ממקסיקו? התאכזבתי כי השוני, שהיה ברור מאליו ברחובות, לא חדר למוזיאון שהיה בינלאומי. צעדנו ברחובות. נכנסנו לקתדרלות, לכנסיות, האמונה כמכשיר בידי הכובשים. האמונה כמכבש הנפשי בידי הכיבוש הפיזי. השווקים היו מלאים וצפופים וגיזלה הצביעה על על טאקוס שצבעם ירקרק מקקטוסים שמבשלים את ציפתם. טעם מתקתק וחריף בבת אחת.

המקסיקנים קוראים למקסיקו סיטי מחיקו. כמו קהיר לה קוראים המצרים מיסר. עיר ענק. מקור השם הוא שבטי המשיקה, השבטים האצטקים שהגיעו לעמק המרכזי ב- 1299. הם התישבו בצ'פולטפק שבמרכז מקסיקו של היום. זה היה אזור הפקר פורה בגבולן של כמה ממלכות. שתיים מהן, קולהואקאן ואסקופוסאלקו תקפו את האצטקים שהפכו לעבדיו של מלך קולהואקאן. הם יושבו בטיסאפאן שהיה אזור שורץ נחשים ובנו בחריצות ובנחישות עיר חדשה. ב- 1323 פנו למלך אשיטומל ובקשו את בתו הנסיכה כדי שתהפוך לאלה הלוחמת. כשהגיעה הנסיכה הם הקריבו אותה, פשטו את עורה וכשהגיעה אביה לטקס ההכתרה זועזע לראות את הכהן האצטקי מחולל לבוש בעור בתו. אשיטומל יצא למלחמת שמד נגד האצטקים שנמלטו לאי שעליו צמח קקטוס שסימל את ליבו המיתולוגי של האל ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות). זו היתה ראשיתה של טנושטיטלאן. האצטקים בנו רפסודות והניחו עליהן ובוץ ויצרו גנים צפים. את האבנים הביאו בהחבא תמורת סחורות שהחליפו בערים שעל חוף האגם. 40 שנים לאחר הקרבת הנסיכה, מת כהן האצטקים טנושלי והאצטקים ביקשו להם מלך. הם שוב פנו לממלכה המוליכה של קולוהאוקאן שבה היה נסיך ממוצא אצטקי. למרות החששות וזיכרון המעשה ההוא, החליטו בממלכה השלטת כי האצטקים הוכיחו שהם אנשים ראויים בעשותם ממים, נחשים וקקטוסים עיר מפוארת ובהטמיעם את התרבויות שמסביבם, ב- 1378 קיבלו האצטקים את המלך הראשון שלהם.

בערב חזרנו לדירה הקטנה. האחות והאח הגיעו לביקור. גיזלה הוציאה דברים מהמקרר. אימא נפטרה לפני שנה ממחלה. מותה של האם הפך את גיזלה לאישה בבית. החופש הישראלי והחרות לכל נערה או אישה מול הסגירות המקסיקנית. הטלוויזיה היתה פתוחה רוב הזמן. בוריטוס, טאקוס, מיצי פירות. הטורטיות עם מרק הקמרנוס- הסרטנונים הקטנים. אבא ישב מול הטלוויזיה הדולקת. חיים צנועים של מנהל פורש. הוא רצה לנסוע לחופשת ראש השנה לקמפצ'ה שעל החוף הצפוני, לא רחוק מיוקטאן. אחד האחים שעבד בתעשיית הנפט המקסיקנית גר שם. הוא חזר מקנית כרטיס באחת התחנות המרכזיות.

מונסיוואס, סופר ועיתונאי מקסיקני שכותב ב"לה חורנדה", גר בחלק הנעים של העיר. לא רחוק מהמרכז. גיזלה הורידה אותי בתחנה של ה"טרנו ליחרו". חקקתי את בית הדירות הקטן ואת הדרך מהתחנה לבית בזיכרון. הרכבת הקלה הגיעה והסתובבה. שני הקרונות התמלאו במהירות באנשים. לא היתה הרגשת פחד בצפיפות. בקצה הקו של הרכבת הקלה התפצלו האנשים לתחנת האוטובוסים העירוניים ולתחתית. עברתי לתחתית. ירדתי בתחנה הקרובה לבית הקפה. התיישבתי בשולחן פינתי וחיכיתי. הוצאתי ספר של מונסיוואס: 'ספר השאלות והתשובות (הקטכיזם) הנוצרי החדש עבור האינדיאנים האבודים'. הנצרות, הכנסייה והמסגרת, לא מצאו חן בעיניו. איש נמוך בשנות השישים לחייו, מחזיק בשקית ניילון, נכנס לבית הקפה, צעד אלי ולחץ את ידי. שאלתי אם מקסיקו בסוף המאה העשרים פונה לכיוון של שלום ורווחה כלכלית.

"מקסיקו לא בשלב מעבר אלא באחד השלבים הכי גרועים שלה." אמר מונסיוואס. "זו ארץ גדולה עם בעיות בריאות, עבודה, עוני ודמוגרפיה מפחידה. בצ'יאפאס אחוז הלידות הוא גבוה ואין אוכל לכולם. גם בגואטמלה, בהונדורס ובניקרגואה אין תיקווה. נכון שאנשים יחיו, ויהיו להם תקוות, אלא שחוץ מקוסטה ריקה – אין לי מושג איך יחיו. שורדים ותו לאו." הוא הזמין קפה. "2% מצבם טוב אבל היתר – אחוז הלידה הוא לא יאמן. אנשים פה קתולים והכנסייה הקתולית אוסרת על מניעת לידה, האפיפיור נסע לצ'יאפאס ואמר להם – אתם חייבים לעשות ילדים. יש כל כך הרבה צביעות בכנסיה. בחדרי חדרים הם אומרים להשתמש בקונדום וגלולה אבל בציבור הם מעודדים משפחות גדולות."

"ואתה?"

"אני גנוסטיקאן ולא מאמין, אבל גדלתי בבית נוצרי לא קתולי. הבעיה הגדולה היא לא הדת. הבעיה היא ששישים משפחות מחזיקות את המדינה – זוהי מדינת מונופול. כל המושלים במדינות השונות של ארצות הברית של מקסיקו הם מהימין והם תעשיינים. הפוליטיקאים של המעמד הבינוני בחוץ. ובגלל זה מרקוס, המנהיג הזפטיסטי, חשוב, כי הוא תוקף את חלוקת העושר."

"והוא יכול לעשות כאן משהו?"

"מרקוס הוא מנהיג של אינדיאנים, אין לו מסר ופתרון לאנשי הערים. אין לו מסר למסטיזוס. הוא דמות פופולארית אבל לא מנהיג עממי."

"יש חופש עיתונות?"

"אני יכול לומר הכל. העיתונות מוחזקת על ידי הכנסייה ובעלי הממון. עבורי, מקסיקו היא מדינה חופשית, אבל לא לעיתונאי בערי השדה, שם אין חירות כזאת. אבל עם זה, עכשיו זה תור הזהב של חופש הביטוי– אפשר לכתוב הכל על הנשיא, על הצבא והכנסיה. הגבול הוא הסמים, חקירת הסמים. סוחרי הסמים הורגים ללא אבחנה. אלו שנעלמו כתבו על הברחות סמים. בשנה שעברה נחטפו 317 אנשים עשירים על ידי הפשע המאורגן. סוחרי סמים לא חוטפים – הם הורגים. בקולומביה הם חוטפים. לא פה. לפי ה-DEA, כל שנה עוברים דרך מקסיקו שמונה מיליארד דולר. מקסיקו מקבלת על הנפט שהיא מייצרת סכום דומה. עוד 27 מיליארד ממשיכים הלאה. גבריאל גרסיה מרקס כתב מכתב לארגוני הסמים. סחר הסמים הוא הסיוט של מקסיקו ומרכז אמריקה. מלחמות בין כנופיות שאנחנו משלמים את מחירן. בקולומביה הגרילה מעורבים בסחר הסמים. כולם מעורבים. בנקאים, פוליטיקאים – כולם."

הוא שתה מהאספרסו. אנשים נינוחים שתו קפה ואכלו עוגות והשמש האירה את הרחוב השקט. זונה רוזה היא השכונה הטובה של מקסיקו סיטי.

"שלוש הבעיות שלנו הן עבודה, סמים ומקסיקו סיטי. אני לא רוצה להיות פוליטיקאי. אבל גם הם לא. מושחתים ושקרנים ובעלי שררה ולא מתפקדים."

"כמה ארצות הברית מעורבת במרכז אמריקה?"

מונסיוואס חייך חיוך קטן. "כלכלית ופוליטית לגמרי. 80% מהכלכלה נשענים על ארה"ב. בפוליטיקה הם נשענים על הנשיא האמריקני, תעשיית התרבות היא אמריקנית. ארצות הברית היא הדוגמה למקסיקו. אין גבול להשפעה האמריקנית. זה לא העניין, שישפיע מי שישפיע. העניין הוא חלוקת העושר. בכל פעם שאני נוסע לצ'יאפאס אני מתייאש.

"הקפיטליזם הוא האלוהים של 10% מהמדינה והם מחזיקים בשאר בעזרת העבודה. הארץ מחולקת לבעלי ולמחוסרי עבודה. הנתון הרשמי מדבר על 8%, הנתון האמיתי הוא ששליש מהאנשים במקסיקו מובטלים. אלא שכאן נכנסות רשתות ההצלה המשפחתיות – הכסף מתחלק בין כולם. המשפחתיות, עם כל הדברים הרעים במשפחה סמכותית והמצ'ואיסטית, מצילה את המדינה." הוא הביט בחלל הקפה שעמד בשמש. שולחנות עם כיסאות אדומים סודרו לאורך חדר מאורך. "אין פה מסורת של קבוצות אינטלקטואליות. יש עיתונים. היום אין וויכוחים ושיחות אמיתיות. היו שיחות כאלו בזמן המהפכה הקובנית, היום כולנו מסכימים שקסטרו דיקטטור."

"והתרבות הלטינו אמריקנית?"

"זו תרבות אחידה מנרודה לאוקטביו פאז, מבורחס ועד למספרים החדשים. בורחס הוא המוכשר מכולם."

"סבטו? מרקס? איינדה?"

"סבטו אוהב את עצמו. והוא כמובן לא בורחס. מרקס הוא קלאסיקן ואיינדה היא רק רבת מכר. תומאס אלוי מרטינס חשוב, סרחיו פיטול ממקסיקו וחוזה סאאר הארגנטינאי. זו תרבות אחידה בנרטיב, בשירה ובספרות. הייחוד התרבותי של היצירה הלטינו-אמריקנית הוא הגאוניות בשפה של השירה."

הוא הרים את שקית הניילון שהיתה מונחת על הכיסא ליד. נפרדנו בלחיצת יד. ישבתי עוד מספר דקות לרשום בפנקס הקטן. ואחר כך יצאתי החוצה וצעדתי אל כיכר הסוקלו, מרחק של חצי שעה הליכה מהקפה בזונה רוזה. שם היו ארבעת המלכים מביאים מתנות לכבוד ראש השנה ומולם רקדו האינדיאנים, הקתדרלה הקולניאלית העצומה משקיפה על התערובת הלטינו אמריקנית. אינסורחנטס. זפטיסטאס. מונסיוואס ומרקוס.

צור שיזף, יליד ירושלים, 1959, הוא סופר וטייל ישראלי.

הוא פרסם ספרי מסעות ורומנים רבים, וכמו כן כתבות בעיתונים ממסעותיו האתגריים בעולם.

X