אברהם שלונסקי, המלך המודח | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

אברהם שלונסקי, המלך המודח

אברהם שלונסקי, המלך המודח

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 80

מבוא ומבחר שירים מפורשים בעריכת מנחם בן

לא במקרה נחשב אברהם שלונסקי (1973-1900) לאבי השירה הישראלית: הוא היה מראשי משחרריה מן ההגייה המלעילית הגלותית והוא זה שהתווה, בכישרון החריזה והקצב הווירטואוזיים שלו, את נתיביה של השירה החרוזה, המוזיקלית – בימים שבהם השירה שלנו עדיין התנגנה. צירוף נסיבות הקשור בין השאר לפעילותו הענפה כעורך וכמתרגם שירה מכאן, לעלייתו של נתן אלתרמן למרכז הבמה השירית מכאן, ולהדחתה של שירת החרוז בדורו של נתן זך – השכיחו את עוצמתו של שלונסקי המשורר.

מבחר השירים שמביא כאן מנחם בן יפתיע כמדומה גם את מי שהכיר את שלונסקי: לא ידענו או לא זכרנו שכתיבתו כל כך נדירה ביופיה, כל כך מזהירה בלשונה העברית, כל כך אינטליגנטית במקצביה ובתמציתיותה, כל כך מאוהבת בנופי הארץ, כל כך מרעידה באנושיותה. בנוסף לכל אלה מתגלה כאן שלונסקי כבעל בשורה רוחנית חדשנית ואקטואלית במיוחד: איש שמאל חילוני, סוציאליסט (זה היה צד האחווה והחמלה שבו), שהוא גם מאמין מוחלט באלוהים. אברהם שלונסקי הוא הראשון בשירה העברית החדשה שקרא בכמה משיריו בשם ההוויה המפורש, מתוך חוויה עמוקה של התגלות – ממש כמו המאמין הראשון, אברהם אבינו.

את כל אלה ועוד מגלה לנו מנחם בן – לדעת רבים, גדול מביני השירה בארץ, וכמדומה גם גדול אוהביה –  הן בשירים שבחר, הן במבוא המשכיל והמבריק שכתב לספר, והן במבואות הקצרים ובקריאות הכיוון שהוא מקדים לכל שיר – אף זו שיטה מקורית להגיש ולהנגיש שירה ולפתוח את טעמיה.

ספר זה הוא הראשון בסדרה מתוכננת על שיאי השירה הישראלית, והוא מצטרף בין השאר לאנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית" שערך מנחם בן (הוצאת ידיעות ספרים, 2013) והפך לרב המכר השירי הגדול ביותר בשנים האחרונות, ולספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", שיחות ששידר בגל"צ בסדרת האוניברסיטה המשודרת וכונסו לספר (הוצאת משרד הביטחון, 2006).

"אברהם שלונסקי – המלך המודח" הוא מבחר שירה שאין כמוהו ליופי, המחזיר את הכתר לשלונסקי, כמו גם לשירה בכלל.

דורון קורן

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אברהם שלונסקי, המלך המודח”

מבוא: אברהם שלונסקי –

המלך המודח

 

 

"וְזָכַרְתִּי אוֹתוֹ מְקֻבָּל שֶׁאָבִי ז"ל אֵלֶיךָ דִּמָּהוּ

שֶׁחָלַץ אֶת תְּפִלָּיו עִם שַׁחְרִית וְאָמַר לְחוֹבְשֵׁי בֵּית-מִּדְרָשׁ:

"מִי יִתְּנֵנִי מִנְיַן בַּחוּרִים שֶׁכָּמוֹנִי לַפֶּלֶא יִכְמָהוּ

וְטִפַּסְתִּי עִמָּם עַל גַּגּוֹת לְרַנֵּן אֶת הַשֵּׁם  הַ מְ פֹ רָ שׁ."

 

(אברהם שלונסקי, מתוך "בוקר בעירי", "שירי המפולת והפיוס", 1938)

 

זה כחמישים שנה, נכון לעכשיו, ששירתו של אברהם שלונסקי איבדה כמעט את כל תוקפה הממשי בקרב קהל קוראי השירה אצלנו (אם יש עדיין בימינו משמעות אמיתית למושג "קהל קוראי השירה", ואולי באמת אין). פשוט, אין מי שקורא היום בשלונסקי, להוציא קצת חוקרים וסטודנטים של השירה העברית החדשה. דימויו הוא כשל משורר המלהטט והמתמלצץ בלשון, משורר בעל חשיבות היסטורית, אבל נטול כל אפקטיביות שירית ממשית. למעשה, אין אף שיר אחד מתוך יותר מאלף הכלולים בששת כרכי השירה המכונסת שלו, שהפך לשיר מרכזי בחיינו (כמו כמה משיריהם של ביאליק, אלתרמן ולאה גולדברג), או אף לשיר מזומר ומוכר ממש (יוצא מכלל זה במידה מסויימת השיר "נשינו היפות תדלקנה הנרות/ ואנו נברך על החלה" וכו'). יש אמנם כמה פזמונים תיאטרליים מוכרים שלו (כמו "את חכי לי ואחזור" או "מקי סכינאי" או "תכול המטפחת", שלא לדבר על מחזה הלהיט לילדים "עוץ לי גוץ לי"), אבל מדובר תמיד בפזמונים או בעיבודים בימתיים, מתורגמים בעיקרם, שאינם חלק מאוסף שיריו. בכל מיקרה, אף שיר משוררי שלו לא זכה להיות חלק ממחזור הדם השירי המרכזי שלנו כמו "הכניסיני" של ביאליק או "כינרת שלי" של רחל או "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי או "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן או "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג או "כי האדם עץ השדה" של זך. וזוהי רק אחת המכשלות העומדות בין שלונסקי ובין הציבור, המכיר היום את המשוררים הגדולים בעיקר באמצעות שיריהם המולחנים. בפועל, היום, שלונסקי הוא משורר נידח מאוד.

 

בהמשך  נספר את סיפור חייו המשוררי ואיך נדחקה שירתו, אבל נאמר תחילה מייד, כי שלונסקי, שפעילותו כעורך ספרותי, כמתרגם וכמשורר לילדים האפילה רוב חייו על מרכזיותו המוקדמת כמשורר, הוא בשיאי שירתו משורר מרעיד. נכון, הוא כתב גם הרבה שירים לא ממש טובים, ממולצצים, מפוטפטים, מייגעים, שדחקו כמובן עוד יותר את שירתו. מטבע הדברים,  כשאדם כותב למעלה מאלף שירים, המכונסים בכך וכך כרכים כבדים, נבלעים גם הטובים שבהם. זה הסיפור של שלונסקי, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות כאן: לגלות מחדש את השירים המשובחים. איך כתב פעם נתן זך (בתגובה לדברי אסתר ראב כי היא פוחדת שספרה "יטבע בערימת התבן"): "אנחנו נוציא את השירה הטובה על ברכינו ובציפורנינו ממש, אם יהיה צורך להגיע לידי כך, מערימת התבן שבה טבעה".

 

 

יש אלף יגונות במשעולֵי אֱלוהַ

 

ולפני שנספר על תולדותיו השיריים של שלונסקי, כדאי באמת  להזכיר תחילה ולהמחיש תחילה לכולנו, בפועל ממש, את קסמו המשוררי, ולכן נקדים ונביא מייד בשלב התחלתי זה, עוד לפני כל התיאורים והפרשנויות וההסברים, כמה מבתי השיר הנפלאים של שלונסקי, הלקוחים מכמה וכמה משיריו – חלקם שנודעו יותר במשך השנים, וחלקם שנודעו פחות –  והמציגים אותו בכל עזותו  הנפשית, הרוחנית, הלשונית והמוזיקלית הגדולה. פשוט, תקראו ותראו בעצמכם.

 

הנה, למשל, הבית החותם את השיר "עלבונות", שבו ממש אפשר לשמוע איך שלונסקי עומס על נפשו את צער העולם בשורות המחורזות והמוזיקליות הבאות:

 

יֵשׁ אֶלֶף יְגוֹנוֹת בְּמִשְׁעוֹלֵי אֱלוֹהַ

יֵשׁ אֶלֶף עֶלְבּוֹנוֹת יוֹם יוֹם בְּעוֹלָמוֹ.

לא יצוּיְרוּ בְּחֶרֶט וּבְמַצְבּוֹעַ

וגם בְּשִׁיר לא יסוּפְּרוּ כְּמוֹ

 

המילה "עלבון" חוזרת אגב ומופיעה בשירי שלונסקי, כמו למשל גם בצמד השורות המשוכלל הבא, המתאר רגע ריגשי, המוכר לכל אדם כמדומה, כשאירועי היום שחלף מתבהרים לו לפעמים בלילה:

 

כָּל עֶלְבּוֹנוֹת היום אֲשֶׁר אָרַךְ

בַּאֲפֵלָה פִּתְאוֹם הִבְשִׁילוּ

 

ראיית העולם הכאובה, האנושית ורצופת האחווה הזאת חוזרת שוב ושוב בעוצמה גדולה בשירים רבים. למשל, בשיר כמו "עיניים בסתיו" (הפותח בשורות: "עיניים דוממות/ בקרן רחוב/ בסתיו./ מה כאבכן מכאב שככה שיגעתוני?"). לא לגמרי ברור על איזה עיניים ועל איזה מבט מדבר המשורר. האם על עיני אדם (המופיעות אולי בפתח השיר)? האם על עיני הכלב הנעזב, המופיע בסוף השיר? לא ברור, אבל המכאוב הגדול עובר אלינו, וגם שלונסקי, ש"נופל אפיים לפני דמעת כל חי", במובן כמעט משיחי,  מגיע אלינו ואל נפשנו בכל התרגשותו, ומבטא את הפחד הגדול מפני מצב שבו נצעק על צרה גדולה ולא ניענה או לחילופין שנרצה לזעוק אבל נישאר אילמים:

 

זה פחד הפחדים אשר לימי אכזב:

לזעוק

אילם כל פה.

להחריש

אין כוח.

יצאתי ואין איש

רק כלב נעזב

פזל בי מבט זר

וכמו שכח לנבוח.

 

או מה דעתכם על השורות המדהימות הבאות, שבהן מתגלה למשורר שֵׁם יהוה, באותיות עבריות, במסעותיו בנכר (פריז, כנראה) בלילה. הקשיבו:

 

אני ראיתי בהצטרף אות לאות

לִפְשָׁט וּדְרָשׁ בִּכְתַב הַנְּצָחִים

ואילם ומתרונן עם חצות

לי הזהיב שֵׁם  י ה ו ה  על הדרכים

 

או שורות מסוג דומה, שבו שוב מרעיד אותנו השם המפורש:

 

אך בַּלֵּילוֹת בְּהִשָּׁפֶךְ יהוה

בערוצי הרחוב כַּנַּחַל השחור

 

ונביא כאן עוד, רק לצורך הטעימה הראשונית, גם את שני הבתים הפותחים את מחזור שיריו "עד הלום", מתוך סידרת שירי הגלבוע המחורזים שלו. מדובר בסידרת שירים שנכתבה מתוך חוויית העבודה בקיבוץ עין-חרוד, בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, על רקע ימיו החלוציים עם שאר החלוצים, הפועלים הארצישראליים, ליד מעיין חרוד, בסביבות גן העדן ההוא של הסחנה מול הרי הגלבוע.

 

להלן, בפתח השיר הפותח את המחזור, מתאר שלונסקי איך הוא מתיישב להינפש מעט מן העבודה, וכמעט מתקשה נפשית להיפרד מהחול הקדוש, חול ארץ ישראל, שדבק בנעליו וברגליו. כעין ואריאציה על "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". כדאי להקריא (בקול, ולו לעצמנו) את שיר-הגלבוע החלוצי והמקסים הזה, כדי שהמוזיקה המושלמת שלו (בתנאי שנעקוב אחרי הניקוד המדוייק) תיגע בנו עד קצה הנפש:

 

באתי עד הלוֹם ואיך אתיר שְׂרוֹךְ-נַעַל?

איך אֶנְעַר מֵרֶגֶל זְהַב המשׁעולים?

כֶּבֶד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִּמַּעַל

אלוהים גדולים.

 

לְפָנִים אָמַרְתִּי: הוא כל-כך גבוה.

איך תשיג ידי לקטוף כוכב מבשיל?

כַּשֵּׁם  ה מ פ ו ר ש אלחש עתה: גִּ לְ בֹּ ע!

ואילן הַלַיִל פירותיו יַשִּׁיל.

 

כדאי לציין, כי סידרת שירי "גלבּוע" המחורזים (בניגוד לשירי "גלבּוע" הלא מחורזים, שנכתבו קודם במיקצב שיכול להיקרא גם בהגייה אשכנזית) חנכה למעשה בגדול, אחרי ז'בוטינסקי – אבל הפעם בדרך המלך של השירה, לצד רחל – את עידן הנגינה הספרדית-מילרעית-קיצבית (הבלתי ניתנת להמרה, כי בלעדיה אובד הקצב) בשירה העברית החדשה, ומכאן חשיבותה העצומה, פרט ליופיה הגדול. אמנם עוד קודם היו נסיונות חלקיים ומוגבלים בתחום זה, אם גם חשובים להפליא, בעיקר כאמור מצד ז'בוטינסקי הגדול, שהיה החלוץ האמיתי בתחום זה, גם במאמרים שפירסם, שבהם קרא לזנוח את ההטעמה המילעלית-אשכנזית בשירה ולעבור להטעמה מילרעית-ספרדית, ממש כפי שהוא עצמו עשה בתרגום "העורב" המופלא שלו משנת 1914.

אכן, בשירי הגלבוע המחורזים שלו פרץ שלונסקי בגדול בעקבות ז'בוטינסקי, שעשה זאת שנים לפניו, את החומה המילעילית-גלותית, שהקיפה את השירה העברית במשך מאות שנים (ונמשכה גם אחרי שאליעזר בן יהודה חידש את העברית הארץ ישראלית, ואחרי שדיברו כאן בארץ בהגייה מלרעית-ספרדית, ובכל זאת השירה הנכתבת המשיכה להיכתב בהגיה מילעלית בתוקף המסורת השירית!).

 

כך גם פרץ שלונסקי, עם כל החלוצים האחרים, את החומה הנפשית הגלותית בעצם העבודה הגופנית החלוצית שעבד בעין חרוד, כחלק מגאולת ארץ ישראל שהיה שותף לה במו ידיו ובמו גופו ונפשו בהרי הגלבוע. זוהי סידרת שירי שיכרון ואושר ברמות דתיות ממש, ובלשון עמוסה זכרי אלוהים ותנ"ך, עם מוזיקליות מדבקת וחרוזים מושלמים, כשהחוויה הגופנית והנפשית של העבודה הופכת להיות לחווייה דתית של אושר:

 

גִּלְבּעַ זֶה נִשְׁמַע כְּרֶמֶז-דְּרָשׁ-וְסוֹד.

וּכְמוֹ יוֹנַת חֲזַ"ל שְׁכִינָה מְנַהֲמָה פֹּה.

זֶה רֵיחַ-הַגְּוִילִים אוֹ שֵׁם-הַמְּפֹרָשׁ

מִכֶּרֶם הַמְּלִיצוֹת אֲשֶׁר לְמַאפּוֹ.

 

אַךְ זֶה גַּם רֶגֶב חַי. וּפְשָׁט שֶׁל דַּרְדָּרִים.

שֶׁל חֲלוּדַת הָהָר, שֶׁל יֶלֶל-תַּן בַּלַּיִל.

זֶה פֵּשֶׁר הֶחָזוֹן בִּגְלֹשׁ הָעֲדָרִים

שֶׁבֵּן מֵעֲקֵדָה רוֹאֶה קַרְנֵי הָאַיִל.

 

כך היה גם בשורות המפורסמות מתוך השיר המוקדם נטול החרוז, שבו מיתדמים המעשים החלוציים של ארץ ישראל לתשמישי התפילה. הם הם מעשה התפילה עצמו:

 

 

עוטפה ארצי אור כַּטַּלִּית

בתים ניצבו כטוטפות

וכרצועות-תפילין גולשים כבישים סללו כפיים.

 

וכך, רצועות התפילין השחורות הם הכבישים הנסללים בארץ ישראל, והטוטפות, קוביות בתי התפילין, הם הבתים הניבנים בארץ ישראל. עוד אבנך וניבנית. כמו לקיים את ההכרזה התלמודית לפיה יישוב ארץ ישראל שקול כנגד המצווות כולן. וזוהי למעשה הבשורה הראשונית הגדולה של שלונסקי, בשורה רוחנית אדירה,דתית ובלתי-דתית גם-יחד – ברוח האמונה נטולת המצוות בשירי טשרניחובסקי לפניו (ומחאתו על שאסרנו את אלוהים ברצועות התפילין), או יונה וולך, המאמינה הגדולה באלוהים בשיר התפילין השערורייתי שלה. אצל שלונסקי זה היה בין השאר קידוש יישוב ארץ ישראל ועבודת החלוצים ברוח א.ד.גורדון (וברוח דגל העבודה האדום) וברוח רחל המשוררת הגדולה. שלונסקי כמו כל בני התקופה ההיא ראה בכל זה  אתחלתא דגאולה, ממש כפי שרואה היום את הדברים דור הכיפות הסרוגות בהתנחלויות, אם גם בלי החופש הרוחני והאינטלקטואלי הגדול של שלונסקי. וצריך להבין את הפרדוקס הקדוש: מדובר במשורר שהיה מזוהה כל חייו עם "התרבות המתקדמת", ילידת הקומוניזם האנטי-אלוהי ועם המפלגה האדומה מפ"ם על הקביעות המרקסיסטיות שהטמיעה בתוכה בנוסח "הדת היא אופיום להמונים" וכו'. אצל שלונסקי,לעומת זאת, ובתדירות מדהימה כמעט, אלוהים והתנ"ך מהלכים בלי סוף, לאורך ולרוחב כל שירתו, לא פחות מאשר בשירתו של אצ"ג. זה כל הפלא.

 

 

ולבסוף, כהדגמה נוספת בשלב זה, נביא במלואם שני שירי מיפגש אנושיים להפליא – מתוך "אבני בוהו", 1934, אחד משיאי שירתו – מתוכם עולה אחוות האדם הנדירה שציינה תמיד את שלונסקי ("בטלטלה הזאת את דיוקנכם,אחים,/ על ימיני קשרתי כקמע"). תחילה, הנה השיר "אני והוא", שבו מתאר המשורר מיפגש מיקרי על סיפון אנייה, אי-שם בשנות העשרים או השלושים של המאה העשרים, בינו לבין איזשהו טיפוס מחוק ("בן כְּמוֹשׁ ולא רוּחָמָה", מלעיג שלונסקי באהבה), הבא לבקש ממנו זנב-סיגריה, בשמו ובשם אמו ההרה, המכוערת, שעליה מצביע בפניו אותו אדם (גם היא על הסיפון), ואז פתאום משמיע האיש המחוק הזה כמה דברי שירה נשגבים, מרעידים ממש, כעין נאום שקספירי בשבח המסע, משא על חלוף הזמן ועל הצורך לצאת, ללכת הלאה מתוך כרם האלוקים הקטנה שלנו ו"לשׂטות" (לסטות), לִפְנוֹת, לנוע למרחקים, אולי לברוח כיונה, אולי ללכת בגדולות:

 

מוֹץ-יָמִים כֻּלָּנוּ. סְחִי-שַׁלֶּכֶת

בְּכֶרֶם אֱלֹקִים.

וְכִי אֵין טוֹב כִּי אִם לִשְׂטוֹת מִמֶּנּוּ וְלָלֶכֶת

לְמֶרְחַקִּים.

 

בואו נקרא את השיר הנפלא הזה כולו, על חרוזיו הקלילים והמענגים, במיקצב הימי הייחודי שלהם, ועל  משמעות העומק האלוהית שלו, המתחילה בלעגו של אותו טיפוס מחוק על הסיפון לאלה שרואים "למרחוק", אבל לא את מה שמתחת לאפם. הנה הסצינה על סיפון האניה. שימו לב למוזיקה של השיר. היא מניעה אותנו על גלי הים בטלטלת האניה. גם זה על פי דרכו שיר דתי ("ובמסע הזה גם לא אחד משנינו הקברניט" – מי הקברניט? אולי רב החובל, אולי אלוהים). הנה השיר:

 

 

אֲנִי וְהוּא

 

הָרוּחַ מַפְשִׁילָה בְּלוֹרִית-עָשָׁן נִדֶּפֶת

אֲחוֹרַנִּית.

מִגֶּשֶׁר-הַפִּקּוּד צוֹפֶה לוֹ בְּמִשְׁקֶפֶת

הַקַּבַּרְנִיט.

 

נִגַּשׁ אֵלַי אֶחָד בֶּן כְּמוֹשׁ וְלֹא-רֻחֲמָה

וְסָח בִּצְחוֹק:

"מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לִהְיוֹת צוֹפֶה רַק שָׁמָה

לְמֵרָחוֹק.

 

וַדַּאי גַּם אֲדוֹנִי… יִסְלַח לִי… קַבַּרְנִיט הוּא

כִּי הֵן לָרֹב

גַּם הֵם הַפַּיְטָנִים רַק אֶל רָחוֹק יַבִּיטוּ.

וּמִקָּרוֹב?

 

נָא לְמָשָׁל  הַ הִ י א: הַמְכֹעָרָה, הֶהָרָה,

זֹאת הִיא  אִ מִּ י.

בִּשְׁמָהּ נִגַּשְׁתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אוּד-סִיגָרָה

וּבִשְׁמִי

לוֹמַר לוֹ: מוֹץ-יָמִים כֻּלָּנוּ. סְחִי-שַׁלֶּכֶת

בְּכֶרֶם אֱלֹקִים.

וְכִי אֵין טוֹב כִּי אִם לִשְׂטוֹת מִמֶּנּוּ וְלָלֶכֶת

לְמֶרְחַקִּים.

 

כָּךְ טוֹב יוֹתֵר. כָּךְ טוֹב יוֹתֵר גַּם לָנוּ.

לְהִתְרָאוֹת…

שָׁם שָׁם בִּקְצֵה הַחוֹף בּוֹ נִפָּגֵשׁ כֻּלָּנוּ

בְּבוֹא הָאוֹת."

 

וְהוּא הָלַךְ.

 

הַאִם עָנִיתִי לוֹ? הַעוֹד הַמַּעֲנֶה לִי?

אוּלַי אָמַרְתִּי כָּךְ:

הָהּ אַלְמוֹנִי הָהּ חֲבֵרִי הַפֶּלִי

הַנִּדָּח.

 

הִנֵּה הִיא שָׁטָה פֹּה עַל יַד אֳנִיָּתֵנוּ

סִירַת-הַבְּלִי הַקְּדוֹרָנִית

וּבַמַּסָּע הַזֶּה גַּם לֹא אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ

הַקַּבַּרְנִיט.

 

כֹּה נִשָּׁעֵן טַנְדּוּ עַל מַעֲקֵה אֳנִיָּתֵנוּ

וְנַבִּיט:

עָשָׁן בַּל-יֵרָאֶה יֻפְשַׁל מֵעַל רָאשֵׁינוּ

אֲחוֹרַנִּית.

 

 

הזונה בנהר הסֶּנָה, אלוהים בַּסְּנֶה

 

ומכאן לשיר-מיפגש נוסף, הפעם בפריז, עם זונה המציעה לו את שירותיה, והוא מסרב. בהמשך מתאר שלונסקי את כל הדיאלוג הרחובי המקסים איתה. שני שירים כתב שלונסקי על המיפגש הזה (המהדהד גם בשירים נוספים שלו). הנה אחד מהם, הקצר יותר, שבו מתגלה לו הזונה רמוסת הגורל מתוך נהר הסֶנָה, והופכת להיות כעין התגלות אלוהית למשה מתוך הסְנֶה, גם כשהיא לועגת לו על קמצנותו כביכול (בגלל שלדעתה הוא לא נענה לה ולא קונה את שירותיה: "כולכם חסים פן תיוורשו"), וכל זה הוא שוב גילוי של צער האדם ויגונו האינסופי, וכל זה הוא אחוות אדם מרגשת לטרגדיה האנושית המשותפת לכולם ("הן גם אני בוכה כְּתן/ והֵד לא יָעַן"), עם איזושהי נימה מבודחת (בכל זאת, מיפגש משעשע עם זונה):

 

עַל הַסֶּנָה

 

דְּמוּת עֲיֵפָה מְעֻלָּפָה.

הַלַּיִל בָּא וַיִּרְמְסֶנָּה.

וְהִיא צוֹפָה צוֹפָה צוֹפָה

אֶל תּוֹךְ הַסֶּנָה.

 

קָרַבְתִּי. "בּוֹא!" – – "לֹא לֹא!" "חֲבָל!

כֻּלְּכֶם חָסִים פֶּן תִּוָּרֵשׁוּ?"

"הַלֹּא אֲנִי…" "אַתָּה נָבָל

בְּצֶלֶם יֵשׁוּ!"

 

"אַל תְּחָרְפִי. אֲנִי פַּיְטָן.

עִבְרִי מוּזָר מֵאֶרֶץ כְּנַעַן.

הֵן גַּם אֲנִי בּוֹכֶה כְּתַן

וְהֵד לֹא יָעַן.

 

הֵן גַּם אֲנִי…" "לָאֲנָחוֹת?

גִּלְגּוּל מוּזָר מִזֶּרַע קַיִן!

אוּלַי תִּקְּנֶה לִי לְפָחוֹת

קַנְקַן שֶׁל יַיִן?"

 

מֵאָז חָלְפוּ חָמֵשׁ שָׁנִים

חָמֵשׁ שָׁנִים בִּמְעוּף הַנֶּשֶׁר

וְשׁוּב כְּמוֹ אָז אוֹעִיד פָּנִים

לִקְרַאת הַגֶּשֶׁר.

 

וְשׁוּב חֲצוֹת. אֵי דְּמוּת חָלְפָה.

וּמִתְיַפֵּחַ קוֹל סִירֶנָה.

 

וְהִיא צוֹפָה צוֹפָה צוֹפָה

מִ תּ וֹ ךְ  הַסֶּנָה.

 

נגיד מה שנגיד על השירים והשורות האלה – גם מי שלא מוצא בהם את הקסם הגדול שאני מוצא בהם – הרי אי-אפשר להתכחש לעצמיות הנדירה, החיונית, העולה מהם. אז איך יכול היה,למשל, מבקר עילוי כיורם ברונובסקי, שהעריץ את תרגומו של שלונסקי ל"ייבגני אונייגין", לטעון ברצינות ("הארץ", 5.8.1983), כי שלונסקי היה "משורר נעדר תכנים עצמיים אותנטיים", ולמעשה היה כעין "אנתולוגיה מהלכת של טיפוסי משוררים רוסיים". והרי שלונסקי בעצמיותו הוא משורר עצמי ועצמאי מאין כמוהו: אחוות האדם הנרגשת, ההתבוננות המוקסמת בעולם האלוהים, השראת הקודש היהודי, הכישרון לאושר, הכישרון למכאוב, האנושיות, ההתבדחות, זאת מלבד השמיעה הלשונית והמוזיקלית המושלמת והלשון המדהימה בעושרה. אם לשלונסקי לא היו "תכנים עצמיים אותנטיים", אז אין לשום אדם ולשום משורר "תכנים עצמיים אותנטיים". ועוד נדגים במבוא זה גם מתוך שיאי שירתו המאוחרת.

 

אבל מַכַּת ברונובסקי הקטנה – שאיננה אלא ייצוג של דיעה כללית שרווחה ורווחת עליו – היתה רק אחת המכות הקטנות והאינסופיות שניחתו על שירתו של שלונסקי ועל מעמדה כמעט מראשיתה. למעשה, מאז הופעת "כוכבים בחוץ" של אלתרמן ב-1938 – ספרו הראשון הכוכבי ומחולל הקסם הגדול של אלתרמן (העולה, אגב, לאין ערוך על ספרו השני "שמחת עניים", שוב למרות איזושהי הנחה רווחת ושיקרית, שהיתה נפוצה במשך שנים) – מאז אותה שנה בה זרח אלתרמן, בצדק מוחלט, כמטאור על שמי השירה הישראלית (ובה הוציא גם שלונסקי את ספרו "שירי המפולת והפיוס"), הלכה שירתו של שלונסקי ונדחקה, למרות שבלי שלונסקי, אין אלתרמן, כי שלונסקי סלל ללא ספק את נתיבותיה הלשוניים והשיריים של שירת אלתרמן, כפי שסלל גם את נתיבותיהם של רוב המשוררים המרכזיים של הדור: לאה גולדברג ופן וזוסמן ורטוש (בספריו הראשונים). התבנית היתה שלונסקי. אותם קצבים, אותם חרוזים, אותה לשון, פחות או יותר, אותו בית מילרעי מרובע מושלם. לתוכם,  עם כל חידושיהם, יצקו כולם את השירה שלהם, איש בדרכו ובחומריו ובאיפיוניו הנפשיים הייחודיים.

 

אין ספק: מכת אלתרמן היתה הראשונה והמכאיבה ביותר, וממנה בעצם לא התאושש מעולם מעמד שירתו של שלונסקי. בכורתו של אלתרמן, שבלטה והתגבשה גם בפירסום שירי "הטור השביעי" הגאוניים שלו, היתה לעובדה ניצחת ומתמשכת. יעקב אורלנד מתאר להפליא את הירארכיות הזמן השירי ההוא בספרו "נתן היה אומר" (זכרונות על אלתרמן, כתובים בפרוזה שירית כובשת לב. הוצאת הקיבוץ המאוחד). וכך תיאר אורלנד את הדברים, להמחיש את ההבדל בין מלכותו הקצרה, השתלטנית וקצרת הנשימה של שלונסקי לבין מלכותו הממושכת, הנסיכית, הטבעית, של הבא אחריו, אלתרמן:

 

וזאת לדעת:

בימים ההם אין מלך בישראל,

לבד מִנָּתָן.

לא עשה איש הישר בעיניו, כי אם בעצתו ועל פיו.

קשה להסביר, מין דרך-ארץ בפני חוכמת-הלב המופלאה שלו,

בפני מֶגֶד-גֶּרֶשׁ כשרונו, שראינו בָּם זיו מאיקונין של שכינה.

תאמרו שלונסקי, תאמרו אורי-צבי,

אבל שלונסקי שרביט היה לו, לא כתר,

ואילו אורי-צבי – הר שריפה מסוכן היה אז, ורחוק ומנוכר

מפני החֶרֶם, מפני קוצר-הראות, מפני מה לא?

רק נתן עם כל כוכביו בחוץ, חם כמו בית-אמא, כמו

רועת האווזים ופונדק היער ופילי השמים הגדולים,

כמו נזיר משולח בתוכנו, מְזַמֵּר יופי כאחד האדם,

שונא מלחמות ואינו נותן להן רובים

והאורַקְל מדבר מפיו מדי שבוע.

אהבנו אותו.

עודו רך ומשוח אז, וכבר אהבנו אותו,

כיורש עצר צעיר, כנושא עטרה בבוא היום,

והוא חרד כל-כך למלכותו ואף קנאי לה,

הוי כמה קנאי לה, מה אתם יודעים…

 

עד כאן אורלנד המאבחן במילים חדות כתער את ההבדל בין שלונסקי, המלך שהיה לו שרביט (כלומר, מכשיר שליטה שתלטני, ושלונסקי אכן היה עורך שתלטן), אבל לא היה לו כתר טבעי, לבין אלתרמן, שהוכתר בכתר אהבה, בלי שהיתה לו סמכות פורמאלית כלשהי. נו, ומה היה הסיכוי של שלונסקי המלך לכאורה מול הנסיך החדש והאהוב ("עודו רך ומשוח אז, וכבר אהבנו אותו")? לא יותר מהסיכוי של שאול מול דויד. כי היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. אין מה לעשות.

 

אחר-כך ניחתו על שירת שלונסקי ועל מעמדה עוד מכות, חלקן נבעו באופן פרדוקסאלי מהישגיו הגדולים: קודם כל, דווקא תרגומיו רבי-ההשראה ל"ייבגני אונייגין" ול"ילקוט שירת רוסיה" העיבו שוב על שירתו. "ילקוט שירת רוסיה" ו"ייבגני אונייגין" היו לספרי שירה אהובים ונמכרים לאין ערוך יותר מכל ספרי השירה של שלונסקי. כך גם ספרי הילדים ומחזות הילדים הפופולאריים והמקסימים שלו, "עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה" ו"עוץ לי גוץ לי" כולן הצלחות מופתיות שהשאירו בצל את שירתו המסובכת והמורכבת. ובנוסף, עצם פעילותו כעורך מוספים ספרותיים מרכזיים (ב"הארץ" וב"על המשמר") וכתבי-עת מובילים ("כתובים", "טורים") והוצאת ספרים מובילה ("ספריית פועלים") עוררו מסתמא כלפי שלונסקי האיש מתיחויות טבעיות, ששוב חסמו בינו לבין ציבור הקוראים והמבקרים. הוא היה העורך, הבוס, המתרגם, ראש החבורה, ורק אחר-כך גם המשורר. ובינתיים דחקו את שירתו לא רק אלתרמן אלא גם לאה גולדברג ורטוש ופן, שקנו להם מעריצים משלהם.

 

לבסוף, באה כמובן המכה האחרונה. דור זך (והדורות החדשים שאחריו) שמרדו בכל שירת החרוז כולה, השלונסקאית והאלתרמנית גם-יחד, ועברו לשירת הדיבור המוזיקלית (בינתיים נעלמה גם המוזיקה השירית ההיא ונשארנו בדרך כלל עם דיבור בלבד, בעיקר מיכתמי נפש, בנוסח השמור לשירת ימינו). המרד הופנה אמנם בעיקר כנגד אלתרמן, אבל שלונסקי ניגף איתו יחד. מאז קם דור שפשוט לא שומע כמעט שירה חרוזה, לא מסוגל להעריך את טעמיה ואת סוגי יופיה הלשוניים והמוזיקליים, דור שלשונו העברית הידלדלה מאוד והשתטחה מאוד. לא זה הדור שיכול לשמוע את שלונסקי. לא מבחינת מוזיקלית, לא מבחינה חרוזית, וגם לא מבחינת זכרי הלשון העבריים והמשכילים מאוד שלו. אולי רק משוררי קבוצת "משיב הרוח" יכולים לשמוע ולעקוב אחר זיכרי התנ"ך והקודש שלו, למשל, ולהבין את סוג ההתקדשות שלו לאדמת ארץ ישראל, אלא שהם נעדרים לגמרי ברובם הכשרה שירית וריגשית בתחום שירת החרוז, ואין שלונסקי בלי חרוז ומשקל. הסיכוי הנוסף של שלונסקי למצוא נתיבות ללב המשוררים הצעירים הוא בקרב דור החרוז החדש, שהמציא את עצמו לדעת מחדש – דורי מנור, אנה הרמן, סיון בסקין וחבריהם – אבל אלה נוהים בעיקר לשירה צרפתית ורוסית מתורגמת. לא לשירת החרוז העברית המקורית והקלאסית, ולא זכור לי שהתעניינו בשלונסקי במיוחד, גם אם הוא אביהם הגדול והנסתר. שלונסקי שוב נדחק. וכך אנחנו מגיעים ליום הזה ולתקופה הזאת, ששלונסקי פשוט מחוק בהם, כמעט ללא סיכוי תקומה (אלא אם כן תהיה תקומה גדולה לשירה בכלל, ואני מקווה שעוד תהיה. אין שום סיבה שמאות אלפים ישקיעו את עצמם במימון המדינה בלימוד תלמוד מוקשה, ועוד בארמית, ולא יהיה מי שישקיע את עצמו בלימוד שירה מוקשה, העולה בשיאיה בהרבה על רוב התלמוד ותיפלויותיו האינסופית).

 

 

מנחם בן, משורר, מבקר, סופר, פולמוסן, איש טלוויזיה וכוכב האח הגדול (פעמיים) נולד פעמיים כפי שהוא נוהג לספר על עצמו: פעם בלידה רגילה ב-31 באוקטובר 1948 (מועד חג ה"הלואין", חג המכשפות והקוסמים האמריקאי המשיק באופן מפתיע לחייו) , ופעם בלידה רוחנית ב-18 ביולי 1969, בטריפ אל.אס.די עם דוד אבידן (עליו הוא מספר גם בספר זה). במהלך השנים פירסם 14 ספרים (ביניהם שני רבי-מכר: רומן מכתבים בשם "פלונטר" , שצעד בראש רבי המכר במרץ 1979, על פי טבלת רבי המכר של "ידיעות אחרונת" , וכן מבחר שירה ישראלית בשם "השירים הכי יפים בעברית", שהופיע ב-2013 בהוצאת ידיעות אחרונות ונמכר בחצי שנתו הראשונה ביותר מששת אלפים עותקים, מספר נדיר לספר שירה). כמו כן פירסם מנחם בן במהלך כחמישים שנה כארבעת אלפים מאמרים בכל העיתונים והאתרים המרכזיים, מידיעות אחרונות עד מעריב, מאנ.אר.ג'י עד וואלה. מנחם בן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לספרות ופרס ברנשטיין לביקורת.

X