רומן טרנס-אטלנטי סיפור קצר מאת ליאור קסוס

1

אהובי יודע שאני יודעת שהוא מסתיר ממני משהו. הוא יושב מולי במטבח שלו ואוכל ארוחה טבעונית בחוסר תיאבון. שערו הרטוב מלמד (אולי) שזה עתה יצא מהמקלחת. הדירה שלו, כפי שהיא משתקפת מאחוריו, מוצפת ויטמין די. הבדל השעות בינינו נע בין שמונה לתשע שעות, בערך, תלוי בשמש. לצורך העניין, זו אני שמפגרת מאחור, אבל מה זה משנה. עכשיו לקראת הצהריים אצלו; ואצלי הכול חשוך, תכף הבוקר יעלה.
הוא מניח את המזלג, משתעל רגע, מעביר יד חלקה בשער ומזיז את הצלחת הצדה. הוא מביט במה שנשאר בה, סערה קטנה של מזון, גם אני מביטה. הוא שולח יד, מחפש משהו. הוא מרים חפיסת סיגריות כחולה, שולף אחת ומדליק. שואף את העשן עמוק ומרים את ראשו, פולט את זה כמו דרקון. גם אני מדליקה אחת. הוא מוריד את ראשו וממקד מחדש את המבט במצלמה, בי. "מה יש?" הוא שואל. "למה את מביטה בי ככה, קרה משהו?"
אני מנידה את ראשי לאות סירוב. אבל הוא לא מבחין בזה מפאת איכות הקו.
"אה?" הוא משתדל להדגיש.
"לא, כלום," אני משתדלת להדגיש בעצמי. "שום דבר."
אנחנו לא מדברים עברית. מאז שהכרנו, השיחות בינינו מתנהלות באנגלית. אני משתדלת ללמוד קצת מהשפה שלו בתקופה האחרונה; אפילו רכשתי זכויות בקורס אינטרנטי. אבל העובדה שאני פה והוא שם הופכת את התרגול לקשה, או לפחות, ללא פשוט. אהובי אפוא מדבר אנגלית במבטא משעשע; אין לו עדיין את היכולת לבטא אותיות עגולות מבלי שתחמוק לו פנימה הישראליות. אני מוצאת שזה חמוד. ואיך שלא יהיה, ברור לי שהשכל החריף שלו יעזור לו להתגבר על הפערים, בעתיד. בינתיים, האנגלית שלו השתפרה מאוד, אולי בזכות שיחות הסקייפ הארוכות שאנחנו מנהלים. זה רומן משעשע, רוב הזמן, אבל יש משהו שהוא עדיין לא מספר לי. אני משתדלת שלא לחשוב על זה יותר מדי, אלא ש…
אהובי מדבר על הגירה בקודים תת-קרקעיים. הוא אומר ששיתף בזה את המשפחה שלו, אבל אני בכלל לא בטוחה שיש לו אחת. ובכל מקרה, הוא מפחד שרשויות ההגירה מקשיבות לשיחות שלנו. אני צוחקת כשהוא מעלה את זה, וקוראת לו פרנואיד. הוא בדרך כלל מחייך בחזרה. זה לא חיוך מנומס, אלא מבוכה, בזה אני בטוחה, עד כמה שמצלמתו, המטושטשת לרוב, חושפת בפניי את הבעות פניו. הוא בחור יפה, גם בזה אני בטוחה, אם כי קשה לי לעמוד על גילו המדויק: הוא אומר עשרים וארבע, אבל לי הוא נראה הרבה יותר מבוגר. אני צעירה ממנו בשנתיים, אם ככה, והצעתי כבר כמה פעמים שיעלה על מטוס, יגיע לכאן, ייתן לי חיבוק ונלך מיד להתחתן. זה אמור לפתור את כל בעיות ההגירה, ככל שידוע לי. אני מנסה לשכנע אותו והוא נוטה להסכים אתי, בדרך כלל, אבל מוסיף גם שזה עוד לא הזמן. אז מתי כן, מתי, אני מנסה להבין. אבל הוא משתדל כמעט תמיד להעביר נושא. הוא אלגנטי בדיבור שלו, אז אני משתדלת לזרום עם זה. יום אחד הוא יגיע, ככה הוא מבטיח לי. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, ככה אני מבינה שהסיכויים די נמוכים. מה הוא מסתיר שם? עכשיו הוא מכבה את הסיגריה במאפרה. הוא משתעל ומחייך אליי. "את נראית עייפה," הוא אומר. "בטוח שאת לא מעדיפה ללכת לישון?"
אני מחייכת בחזרה ואומרת: "בטוח, בטוח. אתה נראה לא פחות עייף בעצמך…"
"אני רק חושב על המשמרת שמחכה לי עוד מעט בעבודה, אלוהים, את לא מבינה כמה שאין לי כוח."
"מסכן שלי…"
"מה אתך, מה התוכניות שלך למחר? זאת אומרת, היום…"
"לימודים ועבודה, כרגיל," אני עונה. בסדר הזה? אולי הפוך.
"אני מתגעגע אלייך," הוא אומר ומתקרב קצת, רוכן אל המסך.
ואני משלימה: "אני יודעת מותק, גם אני…"
"זה מוזר, את יודעת."
"אני יודעת, אני יודעת…" המלים יוצאות מהפה שלי בסכמה הרגילה. "רגע, מה?"
"אני מתכוון," הוא אומר, "שמעולם לא נפגשנו, ובכל זאת, אין לך מושג כמה אני מתגעגע אלייך… זה כאילו שאנחנו מכירים מחיים קודמים, זה לא מוזר?"
"אוי, טיפשון," אני עונה לו, בערך. אבל מה שאני באמת רוצה להגיד לו זה שיעזוב הכול, את העבודה וכל מה שצריך, שיארוז תיק גב, לא יותר, ויעלה כבר על מטוס לכאן. אלא שאני מעדיפה עכשיו להיזהר. עם המלים, כלומר. אני לא רוצה לדחוק אותו לאיזו פינה. אני חושבת שאעלה את זה בערב. ערב אצלי, או אצלו? אני לא יודעת…
"מותק," הוא קוטע לי את המחשבות, "קרה משהו? אני יודע שכן. למה את מסתכלת עליי ככה?"
"ממש-ממש כלום," אני מדגישה. ואז גם: "אה, רציתי לספר לך…"
הוא קופץ קצת במקומו, אומר: "ידעתי, ידעתי," ומדליק אחת נוספת.
"לא," אני אומרת בחיוך. "אל תהיה מצחיק, זה לא קשור… בכל מקרה, מה שרציתי להגיד, פגשתי הערב את אח שלי ובת הזוג שלו…" אלא שהוא מתאמץ למקד בי את המבט, כאילו לא שמע מספיק טוב. הקו קצת חלש, זה יכול לקרות לפעמים. זה קורה כל הזמן. אני משתדלת למקד את עצמי, אומרת: "זאת אומרת, האח המאמץ שלי, לא יוצא לנו להיפגש הרבה, בכל מקרה, סיפרתי לו על התכנית שלנו ו… רציתי להגיד שהוא נראה די…" – והשיחה מתנתקת, לא לפני שאני משלימה: "שמח לגבי זה…"
אה, אני פולטת קצת אוויר ומסתכלת בשעון בחלקו התחתון של המחשב. תכף תזרח השמש, כנראה. אין סיבה שלא. המסך שלי מבשר עכשיו שיחה נכנסת ממנו. אני עונה. הוא עולה מולי מטושטש, אומר: "מותק? מותק?" – ואני עונה: "כן, בייבי, אתה שומע?" אבל הוא לא. הוא ממשיך לפנות אליי עוד רגע או שניים, והשיחה שוב מתנתקת. אני בוהה במסך, ומרגישה את הבטן שלי מקרקרת. אני מנסה להתקשר שוב, אבל אין תשובה. אז אני לוקחת את הסמסונג וקמה מהמיטה. אני לובשת חלוק, קר אצלנו בזמן הזה של השנה, ויוצאת מהחדר, לא לפני שאני סוגרת את מסך הלפטופ באוושת מה. במטבח, מול הקומקום, אני כותבת לו בוואטסאפ: "מה קרה?"
"אני לא יודע," הוא כותב מיד בחזרה. ראיתי עוד קודם שהוא מחובר, מוזר. ואז גם, הוא כותב: "זה כל כך מבאס," או "זה מבאס כל כך," וגם: ":(".
"תרצה שאנסה להתקשר שוב?"
"לא, מותק…" אומרת ההודעה ממנו.
אני מחכה מול מסך הצ'אט. הוא עדיין מחובר, זאת אומרת, הוא מקליד משהו… ושוב, להרף רגע, הוא רק מחובר, ואז עוד פעם מקליד, ומחובר, ומקליד, בסבב הזה, כמות לא ברורה של דקות, זמן שאני בוהה במסך.
הקומקום שורק והפקק שלו קופץ כלפיי בהפתעה. אני נזכרת ששכחתי להכין את שקית התה בכוס. אני ניגשת אל המדף, הטלפון כבר בכיס שלי, ומוציאה תיון אחד, אוספת ספל, מחברת ביניהם ויוצקת את המים החמים. אני מניחה את הקומקום ומרגישה רטט בישבן. אני נשענת קדימה על השיש ושולפת את המכשיר, מסירה את הנעילה ומביטה בהודעה שלו: "לא, מותק… כל כך עצוב לי… אני כל כך מתגעגע…
את לא יודעת כמה אני מחכה כבר ליום שניפגש.
ואני מדוכא, מדוכא נורא… שצריך עכשיו ללכת לעבודה. החיים האלה…
זה משהו, את לא חושבת? לא?
אני אתקשר אלייך אחר כך, מאוחר יותר, בסדר?
זה בסדר מבחינתך?
תלכי לישון עכשיו."
והוא כבר לא מחובר. אני שולחת לו בחזרה לב אדום, לוגמת מהתה, מחכה לראות אם הוא יקרא את זה, ומקלידה בזריזות: "מותק, הכול בסדר… אני מקווה שיהיה לך יום קליל בעבודה. אני יודעת שיהיה לך. תלך עכשיו, זה בסדר, אין מה לדאוג, תלך. נדבר מאוחר יותר. אני אוהבת אותך" – ומקנחת את זה בסמיילי של קוף מכסה את העיניים עם שתי הידיים. הוא עדיין לא התחבר.
אני מגיעה אל תחתית כוס התה עכשיו. אני שואפת לסופה בזהירות, אחר כך מניחה את הספל בכיור, פותחת עליו קצת מים, שוטפת אולי ידיים, ויוצאת מהמטבח, לא לפני שאני מכבה אחריי את האור. אני חולפת ליד הקערה הריקה של החתול שלי, טרוצקי, וממשיכה משם אל המזווה. אני אוכלת קרקר אחד שהוצאתי מאריזה שהשארתי כמעט אטומה באופן יחסי בלילה הקודם, כלומר לקראת בוקר, שעה וסיטואציה שהיו זהות לעכשיו. אני עייפה? לא. אני מותשת. אבל ממה? אה… אני סוגרת את הקליפס על שקית הקרקרים ומתכופפת להרים את מארז האוכל של טרוצקי. אני מוציאה קצת אל תוך כוס המדידה, מותר לו לאכול שבעים גרם בבוקר ושבעים גרם בלילה. זו תהיה ארוחת הבוקר שלו. אני ניגשת וממלאה לו את הקערה. הוא מגיח מהחושך וטומן שם את ראשו. אני מעבירה לו ליטוף, יד רכה, על ובתוך הפרווה, ומתרחקת משם. אני חולפת על פני חדר השינה של אמי, כדי לשמוע את הנחירות הכבדות שלה. שמיכת הפוך שלה שמוטה ממנה, על הרצפה. אני נכנסת על קצות האצבעות, מרימה את הדבר ומכסה אותה מחדש. אחר כך אני יוצאת וחוזרת אל החדר שלי. אני מרימה את המחשב מהמיטה ומניחה על השידה, נועלת נעלי בית, זו הפעולה הבאה שלי, ואז אוחזת בחפיסת הסיגריות שלי ויוצאת אל חזית הבית הצנועה שלנו, המרוצפת בעץ ישן שהתקין בעל הדירה בחודש שעבר. השילוב בין חדש לישן, עתיק לנוצץ, מחמיא לפתרון המגורים הצנוע שלו. מחמיא, במובן מסוים, לשאיפות שלי. אני שואפת מהסיגריה שאכטה ראשונה, ויושבת עכשיו על כיסא נדנדה חורק שנזרק בשבוע שעבר על ידי מישהו במורד הרחוב ונאסף על ידי אימא שלי. הרבה זמן יש לה עכשיו, מאז שהיא חזרה מהגמילה. אולי הפעם תישאר נקייה. אולי זו סתם תקוות שווא. כנראה. כנראה.
השמש מתחילה לעלות. העצים רוקדים לכבודה.

2

רעשי רקע. צלצול מונו, מנגינה של סקייפ, עולה ויורד, קטוע לפרקים. גשם? לא, אובך שמן. אני מביטה מחלון בדירה זרה לי. בחדר קטנטן. תנור ספירלה דולק מאחוריי. בחוץ שלושה בניינים – מלפניי ומצדדיי – חוסמים את האור. אני שוהה ככל הנראה בבניין שקירו משלים את הפאה של הקובייה הזאת. כנראה. אני צמאה. אני לוגמת מבקבוק מים בזמן שהמבט שלי מסתובב לסרוק את החדר, לחפש את מקור הצלצולים. הם מתגברים, בהדרגה, עד שמתאפיינים בצרימת מה. זו הופכת לבסוף למוזיקה עדינה. מחול בלט קלאסי, אולי, פסנתר מהתקופה הרומנטית, רוח אנלוגית של דברים. אני מניחה את הבקבוק על שפת החלון. הבגדים שלי זרים לי. זו לא המדינה שלי. זה העולם שלי? אלה הכוכבים והאבק המחורבן שלהם רוקד סולו. משהו מסריח מאחוריי הדלת: אני פותחת אותה ומגלה מדבר, תנופה יבשה של מחנק בגרון. הדלת נסגרת מאחוריי; אני יחפה עכשיו, כנראה, צועדת צעדי רדיפה צנועים בחול הצעיר, תחת הרוח הזקנה… במבט לאחור, נעלמו כל המבנים; רק סופות החול נשארו כשהיו. בכיס הג'ינס שלי היד מגששת אחר נייר, דף מקופל לארבעה חלקים. אני עוצרת במקומי לפני דיונה חמימה, הרגליים עולות ויורדות במקומן, מימין לשמאל, כמו באירובי אופניים שאינו זז לשום מקום. הרגליים נזהרות מחום הקרקע. הדף נפתח בעזרת האצבעות האביכות שלי; הדף טומן תזמורת שלמה של בקשות: שם, מקום מגורים, הורים, ילדים, אישורים על גבי אישורים – ובראשו מתנוססת כותרת דפוס: טופס בקשה לדרכון, משרד הפנים של פלורידה. והנה, לפתע (כמה צפוי), כיסא עץ, נדנדה? אבל משהו לשבת עליו, בראש הדיונה, ואני מטפסת כדי לגלות לצדו שולחן, עוד פיסה, מנורת קריאה ועט וכל מה שאני עלולה להיות זקוקה לו כדי להזין את הפרטים הרלוונטיים… רלוונטיים למי? לשער החוק, לרשויות, ליסודות המעשייה הזאת, אולי. ואני תופסת את עצמי, משתדלת לנשום מדוד-מדוד, מתיישבת על זה, שומעת את זה חורק, או משתעל, והעט הכחול שמונח שם מעולם לא היה מתאים יותר לעבודה, כן, הוא משתדל להעביר רושם כזה; ועכשיו אני סוחטת אותו כלפי הדף, עם כל הסעיפים הנכונים:
שם – רייצ'ל ברנינגסטאר; גיל – 23; מצב משפחתי – רווקה; מצב נפשי? הורים? – יש, בערך, אימא אחת אקס-נרקומנית ואבא שברח לפני שהספקתי לזכור; כתובת – פנסקולה, פלורידה צפון, דרך פרנאלה 5948; השכלה – השכלה? שיהיה, אני ממלאה גם את זה, ועוד… ועוד… עד לסוף הטופס.
בקצה הדף אני מרשה לעצמי להרים את הראש, את המבט, למעלה, כדי לגלות שני עצי אולמוס מקסיקניים נלחמים ברוח. אבל איזה רוח? צפונית? דרומית? רוח של איזה אוקיינוס? האוויר לא מספר. ואני דוחקת את הכיסא לאחור כדי לגלות את רעש המים של העיר שלי, של פנסקולה, והמזח נפרש כלפיי, על כל היצורים החיים ואלה שלא, שחיים בחסותו או בצל כנפיו או מחכים שהוא יגריל בשבילם דבר מה, כמו בקבוק זכוכית ששט אנוס על פני כל האוקיינוסים, כמו קפטן אחאב הארור, זמן שהוא רודף אחרי לווייתן אחד ספציפי עם שם של כוכב פורנו. מרחוק נשמעים קולות: אני מבחינה בנמל החלל קייפ קנוורל מן העבר השני. צוותי צילום מתרוצצים בחזיתו הלוך ושוב. הבמאי צועק כמה דברים, והם מצלמים שוב, והוא צועק, והם מצלמים, והדי פיצוצים מרגיזים רק ממשיכים וממשיכים וממשיכים… מישהו מנסה ליצור קשר רדיו עם חיים מחוץ לכדור הארץ, אני בטוחה בזה, ויש לי את כל הסיבות הנכונות: אני לבושה עכשיו בחלוק לבן, לא של משוגעים, של רופאים, או של מדענים, אני אהיה הראשונה שתצליח ליצור כזה קשר? אני? אני? מי יודע. והבמאי צועק: קאט!
אני מתעוררת צמאה במיטה שלי. השמש מרגיזה, גם טרוצקי. על בטני עוד פתוח ספר מאת קרל סייגן.

3

אהובי שלח לי הודעה. אני מגלה את זה כשאני מתעוררת: לינק ליו-טיוב, שמנגן שיר של רדיוהד, אחד הנוגים של "אוקיי קומפיוטר", בשבילי. אני שולחת לו לב בחזרה, כותבת לו שאני מקווה שהיום בעבודה עובר לו בנעימים, שאני מקווה שיצא לנו לדבר מאוחר יותר. ואז אני קמה להכין לעצמי קפה, תום יורק עדיין שר בשבילי. אני יוצאת אל החזית לעשן על כיסא הנדנדה והופכת במחשבות שלי על ניוטרל מסוים בניסיון לשלוף אי אילו תובנות לגבי החלום. אבל אין כאלה; כל מה שנשאר הוא היובש בגרון ומה שהאוויר המדברי עשה לי בנחיריים.
אני מקנחת את האף, מכבה את הסיגריה והולכת להתקלח. אחר כך אני מחליטה להבריז מהלימודים. במקום זה, אני נכנסת אל הרכב, מסובבת את המפתח בסוויץ' ונוסעת אל משרד הפנים להוציא דרכון. בחור מקסיקני צעיר מעניק לי שירות בדמות טופס. אני תופסת פינה וממלאת אותו באופן אוטומטי משהו בזמן שאני מזמזמת את אחת הנעימות פרי הגיטרה של ג'וני גרינווד. אני מגישה את הטופס לבחור, מקבלת מסמך אישור בתגובה, ונאמר לי לבוא למחרת לקחת את הדרכון. אני משלמת והולכת לדרכי. אני נכנסת אל הרכב, מדליקה סיגריה ובודקת את הסמסונג שלי. שיחת סקייפ שלא נענתה ממנו מתנוססת על גבי המסך. אני מנסה להתקשר בחזרה, אבל אין תשובה. אני כותבת לו שאני מקווה שהכול בסדר. אני יודעת שכן, אבל חשוב לי שיֵדע שזה חשוב לי, שיֵדע שאני יודעת. אבל מה אני לא יודעת? אין לדעת. לדעתי, גם הוא עדיין לא יודע. כן, זה מה שעובר אצלי בראש ברכב, שגם הוא לא. אבל מי יודע? אני מניחה את המכשיר בצד, זורקת את הסיגריה מהחלון, מעבירה לרוורס, יוצאת מהחנייה, מעבירה לדרייב, ומשתלבת לאט-לאט בתנועה בדרכי אל העבודה שלי.
אני עובדת בפיצרייה עמוסת סטלנים באחת היציאות הצפוניות של העיר. רוצה להגיד, אותו חלק גיאוגרפי שמחבר את פנסקולה אל שאר המדינה, אל שאר המדינות. אבל פנסקולה היא ביתם של המוזרים, כמו שאנחנו תמיד צוחקים בינינו לבינינו, אהה, אז למי אכפת להתחבר לאימא אמריקה? לא לנו, לא בינתיים. אבל עכשיו, בזמן שאני מחליקה את הרכב שלי בזהירות למקומו הקבוע, כל מה שמעיק לי על המחשבות קשור יותר למדע התקשורת עם עב"מים ופחות למצוקה הכלכלית הנוכחת שלי. מנסה להגיד, החלום הזה ממש לא יורד לי מהמחשבות. אני מחליפה חולצה ועולה למשמרת.
ג'סיקה, החברה הכי טובה שלי, לפחות לעת עתה, מקבלת אותי לשלום מאחוריי הקופה. היא צעירה ממני בשנתיים, דפוקה מספיק בפני עצמה, ואיכשהו יודעת תמיד להגיד את הדבר הנכון. טוב, לפעמים… "וואו, אחותי, זה נשמע כמו חלום ממש דפוק…"
"אני יודעת, אני יודעת, תאמיני לי ש…" אני מנסה לענות לה. אבל היא קוטעת אותי.
"אני יודעת שאת יודעת, אבל…" היא מחייכת.
"אבל?", אני רוכנת כלפיה מאחוריי הקופה, כמו גנב שעומד לקבל הכוונה אסורה אל תיבת האוצר המלכותית. "אבל…?"
"אבל היי, אם זה מה שגרם לך ללכת להוציא דרכון…" היא מחייכת אגב קריצה לא ברורה, וממשיכה: "אחות, אני לא יודעת מה הסיפור הזה שלך אתו, אבל תני לי להגיד לך דבר אחד – אם אני הייתי במקומו, הייתי מרגישה בת מזל!"
אני חושבת שזה חמוד מצדה. אני אומרת לה את זה. וגם: "אה… אני לא יודעת."
והיא שואלת כשהיד שלה, עם עודף, מושטת כלפי לקוח שמנמן, או יותר נכון, מטיחה בי: "מה, מה את לא יודעת, מה, מה יש לדעת, בכלל."
"לא יודעת," אני אומרת. "אין לי מושג. אפילו לא סיפרתי לו עדיין."
למשמע הדבר הזה, היא מפילה בטעות את המטבעות כלפי הדלפק. הלקוח פולט מיד: "הו ג'יזס, ג'יזס קרייסט גירל!" ואז גם מביטה בי, שמה עליו קצוץ, כמו שאומרים, ואומרת: "מהההההההה, אחותי, את רצינית?"
אני צוחקת, מתוך מבוכה, בזמן שאני מדביקה תוויות על קרטונים לקראת משלוח. אני מסדרת קצת את הכובע מעל העיניים שלי, חם לי, חם מאוד, אם כי, די קר בחוץ, ואני אומרת: "כן, כאילו… כן," וחושבת על זה עוד קצת, מסתכלת על הפנים שלה משנות הבעה בפעם המי-יודע-כמה, ומשלימה: "כאילו… לא יצא לנו לדבר על זה הרבה מאז שאנחנו מכירים. בכלל-בכלל לא, כשחושבים על זה…"
"וווואה!" היא פולטת.
אני מביטה בה, שותקת.
והיא אומרת תודה וגם סליחה ללקוח ההוא. אחר כך היא משאירה כמה חבר'ה עומדים בתור, מבקשת מהם אקסטרה-סליחה, ונכנסת אל המטבח. שם היא דגה את מקס, נער צעיר שהגיע לעבוד אתנו לפני כמה שבועות, והפך לחלק בלתי נפרד מהחבורה שלנו. היא מנערת אותו מהריקוד שלו, עם הבצקים והרטבים, מהמטאל שהוא שומע שם לבדו, ומפצירה בו לעמוד רגע בקופה במקומנו. מקס מסכים, איזו בררה יש לו? מתוק שכמותו, הוא מנער קמח מהידיים, מסדר את הכובע על הראש ויוצא לעמוד בחזית. אנחנו מחליקות לו כיף ועוברות לדון על זה במטבח, לא לפני שאנחנו מוודאות שהבוסית שלנו לא בסביבה.
"אוקיי, אחותי," ג'סיקה מאפסת אותי. היא אוחזת בי עכשיו בשתי ידיים, כמו שראוי אולי להחזיק אדם שיצא מהכלים, או כמו שמחזיקים דף עם שלט כשמחכים לאסוף מישהו שאינו מוכר משדה התעופה, או כמו שמחזיקים מספר מלפנים בצילומי חשודים בתחנת המשטרה. "את שומעת אותי?" היא מנסה לפקס אותי, "את שומעת?"
"כן, כן," אני אומרת, מנסה להתנער ממנה, "כן, אני שומעת".
היא פולטת נשימה, כאילו היא לא מאוד מרוצה מהתשובה שלי, אומרת: "לעזאזל, אוקיי… אוקיי… אני רוצה עכשיו שתספרי לי מה הסיפור עם הבחור הזה… לא שאלתי אותך עד עכשיו, אפילו הייתי שמחה בשבילך, את יודעת שכן, את יודעת שאני לא דואגת סתם, נכון? נכון? נכון שאת יודעת?"
אני פולטת אוויר. ואז אומרת: "כן, נו, ברור שאני יודעת, אל תהיי מצחיקה."
"אל תהיי מצחיקה את בעצמך," היא פולטת נחירה. "אחותי, מה קורה אתך? משהו קורה, נכון?" היא מעניקה לי מבט חמור, אימתני משהו.
אני רוצה לענות לה שלא קורה כלום, שהכול בסדר. אבל במקום זה אני רק מסדרת את החולצה שלי מחדש בתוך המכנסיים, מתנתקת ממנה קצת לאחור, שומעת עדיין ביני לביני את תום יורק מתבכיין. והיא לא מרפה, לא ממש, היא אוחזת בי מחדש, אומרת: "היי, רייצ'ל, תהיי אתי בבקשה. מה הסיפור שם? רגע, לעזאזל, רגע, איך בכלל הכרתם? אף פעם לא שאלתי אותך… בחור מישראל, בחורה מפנסקולה המחורבנת… איך הכרתם? זה לא שעשית תכנית חילופי סטודנטים או משהו בלי שידעתי. נכון, אחות? נכון?"
אני אוספת עוד נשימה עמוקה. אני לא יודעת מה לענות לה. אני בקושי זוכרת בעצמי איך הכרנו, בחיי, ככה אני אומרת לה, בחיי, שאני לא זוכרת, שאין לי מושג. אבל ג'סיקה לא מרפה. היא אוחזת אותי בשתי ידיים לחוצות ומטלטלת: "תתרכזי, אחות, תתרכזי…"
אני מתרכזת. אני הופכת בזה. נדמה לי שזה חוזר אליי, אני מספרת לה. אני מתחילה לתאר את האפליקציה הזאת של ההיכרויות, שתינו חברות בה, או בזה, במועדון הסגור והמגוחך הזה. ג'סיקה צוחקת, אז שותקת, מחכה שאמשיך. אני מנסה, ממשיכה לשחזר בפניה את הלילה ההוא, כשראיתי תמונה שלו עם סיגריה בפה, כשקראתי את הביו' שלו באנגלית רהוטה, מצטט את מיטב הכותבים האהובים עלינו, מנסח בדידות איפה שבדידות ולבד ולב ושברון הפכו להיות נזיד נדוש של כלום ושום דבר. וג'סיקה פולטת אנחה, כאילו היא לא מבינה אותי, כאילו כל אלה שטויות רציניות במיוחד. אלה לא, אני מדגישה, אני נשבעת לך, אחות, ככה זה היה, בדיוק, כלומר, כמעט-בדיוק…
"יודעת מה," היא אומרת.
"מה?"
"תביאי לי את הסמסונג שלך, אני רוצה לקרוא את זה בעצמי…"
"אה," אני מתפתלת במקומי. "אולי עדיף שלא, אולי…"
"אולי מה? אה?" היא מטיחה בי. היא מרגיזה קצת. מרגיזה באופן שמתגבר והולך. אבל אני יודעת שאכפת לה. מנסה להגיד, אני יודעת שהיא עושה את זה מתוך דאגה או מה שזה לא יהיה. מקס דוחק את הראש במחיצה שבין המטבח לדלפק: "היי, חברות," הוא אומר, "תוכלו לתת לי יד?"
"בטח, חבר," ג'סיקה מחייכת אליו. "רייצ'ל יוצאת עכשיו."
אני מהנהנת. אני מתכוונת לצאת לקראתו. אבל ג'סיקה אוחזת ביד שלי מאחור, נותנת לי שוב את המבט הזה, מושיטה יד קדימה, יד פשוטה, פתוחה… יד של הומלסים, אולי, כף שמחכה שיניחו בחיקה דבר מה. אני מהססת, נושמת אחת עמוקה. ואני שולחת את היד לכיס, שולפת את המכשיר ומניחה אצלה. אחר כך אני מסדרת את הכובע מחדש ויוצאת לעזור למקס.
ג'סיקה יוצאת אלינו עשרים דקות מאוחר יותר. המבט על הפנים שלה כמו של מישהי שזה עתה סיימה לקרוא ספר. "נו," אני מפצירה בה, "מה דעתך?"
היא מתקדמת לעברי, מניחה את המכשיר אצלי ביד ופולטת לחישה: "נדבר על זה אחר כך, בסדר?"
אני מהנהנת. מקס חוזר למטבח. שארית המשמרת תעבור עלינו בשתיקה מוזרה.

 

4

אהובי יודע שאני יודעת משהו שהוא לא יודע. בשיחת הסקייפ שלנו אחרי העבודה, אני מנסה לחתור לכיוון של כנות אתו; לספר לו על מה שהיה לג'סיקה להגיד לי על הסיפור שלנו, לספר על הדרכון שנסעתי להוציא, שאאסוף מחר. אבל אהובי שומר על השיחה בממד שהוא, איך נאמר… שטוח. או, לכל הפחות, אינו עגול. אבל הוא יודע, בזה אני בטוחה. או ש, אה, מי יודע.
אנחנו מדברים כבר ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. אהובי מספר לי על הרצון שלו להתפטר. אני מקשיבה בזהירות, מנסה להבין אותו בין המלים. אבל גם אם יש מסרים כאלה, דברים שרצים מתחת לפני השטח, אני עייפה מכדי לקלוט אותם עכשיו. או בכלל. אני מנסה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר עלינו, על הקשר שלנו, לתהות מתי ניפגש, אם, כאשר. הוא חושב רגע. הוא מעשן סיגריה וחושב רגע. "אה…" הוא אומר. ואז גם: "מתוקה, יפה שלי, כמה אני מתגעגע אלייך.3" אבל הוא יודע שזה לא מספיק כדי לענות לי על התהיות. נדמה לי. והוא בוחר, במקום זה, להביט בי, להגיד שוב: "אה…" ולהשתעל קצת.
אני שותקת. עד כמה שאפשר. אני מחייכת, גם זה. אני שמחה לראות אותו, בזה אין כל ספק. אני אוהבת אותו, זה מה שבטוח. הוא אוהב אותי גם. אני יודעת שכן. ואני מקשיבה לו בחולמנות מה, מביטה בשפתיים שלו נפתחות, עולות ויורדות, הוא שותה עכשיו בירה, לוגם אותה בצימאון גדול. והוא מספר לי על יום הבחירות אצלם. הוא מספר לי שהמדינה שלהם התקרבה קצת יותר לכיוון של מה שהוא קורא פאשיזם. ככה הוא מנסח את זה: פא-שי-זם. וה-ש' שלו מתגלגלת יפה-יפה, אחת האותיות שהוא מצליח להגות באופן הכי נפלא מבחינת פערי השפה.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת, זה נפלט לי, משום מקום, במקום לענות לו בגוון פוליטי, כמו שאולי היה ראוי. אני שותקת. אני מחכה לו.
הפנים שלו משנות הבעה. כל הכעס שלו מתנקז החוצה. הלכה כל הפוליטיקה קאפוט. הוא מחייך עכשיו. "מותק," הוא אומר, "מותק, גם אני אוהב אותך."
"אני שולחת לך חיבוק," אני אומרת.
"אני שולח לך אחד בחזרה," הוא אומר.
אנחנו מחייכים עכשיו. כמה זה עצוב, אני חושבת.
"קרה משהו?" הוא שואל. "יש לך שוב את המבט העצוב הזה."
"הכול לגמרי בסדר," אני אומרת. "אהובי…"

 

5

עוד מעט ערב השנה החדשה, כמעט חודש אחרי השיחה ההיא. אהובי מתרחק ממני. שיחות הסקייפ הפכו אצלנו למנוכרות. הוא עדיין לא יודע, גם אני, אף אחד… ג'סיקה חושבת שאני צריכה להרפות. אימא שלי נוטה להסכים אִתה. מקס אומר שהוא מאמין באהבה, ובקארמה… אין לי מושג מה הקשר בין השניים, בין השלושה, בין כל הארבעה או החמישה, אבל אני יכולה להישבע שהדרכון הופך רותח ביד שלי, בינתיים.
זה לא שאנחנו לא מנהלים שיחות, אנחנו בהחלט כן, פעם ביום או ביומיים. אבל התהיות שלי לגבי פגישה נדחקו הצדה; לאיש אין יותר אומץ או ביצים או אנרגיות להעלות את זה לחלל האוויר. יכול להיות שוויתרנו. אולי לא. אבל אנחנו כן שומרים על קשר: פעם ביומיים, או שלושה, לפחות. אני משתדלת שהוא יֵדע שאני עדיין אוהבת אותו. גם הוא משתדל, בדרכו שלו. הדלת הזאת, כמו שאומרים, נשארת אצלנו פתוחה, איכשהו.
זה עדיף על כלום, אני חושבת. מה שבטוח… אנחנו מדברים בעיקר על העבודה שלו שהוא שונא. אנחנו מספרים אחד לשנייה מה שרלוונטי, או כך לפחות זה נדמה. החלומות שלי עדיין מוקפים מדבריות מוזרים. אני צריכה לזוז לאנשהו, אני צריכה להתקדם. ג'סיקה צודקת, אולי.
החודש הזה היה מתיש: אימא חזרה לגמילה, ושוב יצאה, ושוב חזרה, ושוב ושוב… בזמן הזה הספקתי לנשור מהלימודים. בזמן הזה התגברה השלכת. כן, כן. והעצים המקסיקניים כבר לא כמו שהם היו. גם ריצוף העץ וכיסא הנדנדה, וכלום, בעצם.
את כל זה אני מספרת לו, בין המלים. הוא עדיין אוהב אותי, אני שואלת. כן, מותק, הוא מדגיש, כן. וככה עובר לו חודש אחד ארור, בין דאגות לתהיות מתגברות.
אלא שאחרי חודש, בנקודה הזאת עכשיו, ברצף הזה של הזמן, הוא מפסיק רשמית לדבר אתי. זה לא שלא היו לנו כבר מקרים שבהם הוא לא ענה לי לכמה ימים. לא. עכשיו, בשונה מקודם, הוא מחק אותי מהפייסבוק שלו, סגר את האינסטגרם, ובעצם, נעלם מעל פני האדמה. מה, לעזאזל, אני עדיין לא יודעת לגביו? ג'סיקה חושבת שזה לא משנה. היא כנראה צודקת.
לאימא שלי יש מאהב חדש, ביל. ביל אלכוהוליסט. הם מפרקים ביום ארבעה בקבוקים של משהו, לפחות. ביל מקבל קצבה ממשלתית, הוא חייל לשעבר. אימא חיה על חשבוני. שכר הדירה יורד מהמשכורת שלי. אני שבורה. אהובי חסר לי. ג'סיקה צדקה.
בוקר אחד, אחרי שאני מתעוררת מהגניחות של ביל ואימא, אחרי עוד חלום אביך, יצאתי מתוך תחושה שאינה ברורה לי עד עכשיו אל הרכב. קר, קפוא בחוץ. שלושה או ארבעה ימים לערב השנה החדשה. ואני מתניעה אותו, נוסעת אל המזח. אני בולמת אותו בסופה המתגברת. ואני יוצאת החוצה. אני עומדת עכשיו רכונה כלפי המזח. במחשבות שלי תום יורק עדיין שר, אותו השיר, מה שאהובי שלח לי. ואני עומדת לקפוץ, לעזאזל, לקפוץ אל המכונות המרגיזות ולסיים עם הכול. אבל ג'סיקה מתקשרת. זה הצלצול שלה, אני מזהה אותו. ואני מחפשת בכיסים, היא שואלת: "מה את עושה?"
"כלום," אני אומרת, מסיטה את ראשי מהרוח. "שום דבר," באיזו נימה חשודה.
אנחנו מנתקות את השיחה. הדרכון ביד שלי עכשיו. אני מביטה בו ומחליטה: אני טסה לשם.

 

6

אהובי באוויר. אני יכולה להרגיש את זה. משהו מהחלקיקים שלו מרחף אל על. יש תחושה כזאת באקלים התל אביבי שמתגלה בפניי. הוא כאן, אני יודעת את זה. יש לי את הכתובת שלו, אבל אני מניחה לזה בינתיים. נשארו יומיים לערב השנה החדשה. אשתדל להפתיע אותו אז, להציג לו את עצמי, לפתוח אתו דף חלק-חלק, שנוכל לברוח יחדיו. ג'סיקה אומרת בצד השני של הקו, בשיחת הסקייפ שלנו בחדר המלון שלי, שהשתגעתי.
אולי היא צודקת. אבל הוא באוויר, אני שומעת את עצמי אומרת לה. הוא כאן. ואז גם: אני יודעת את זה.
"ברור שהוא שם, אחותי," היא צוחקת. "זאת המדינה שלו, ברור שהוא שם…"
אנחנו מגחכות על זה ביחד. אנחנו מדברות עוד קצת. אני מבקשת ממנה שתשגיח בשבילי על טרוצקי. אני מבקשת ממנה שתהיה אחראית לגבי זה, כי אני לא סומכת על אימא שלי. היא מסכימה אתי. אנחנו מגחכות עוד. אנחנו צוחקות קצת על ביל, על הכרס שלו. "מקס מוסר לך שלום מרחוק, אחותי," ג'סיקה אומרת.
אני מוסרת לו ד"ש בחזרה. אני מבקשת סליחה. אני רוצה לנתק. אנחנו אומרות להתראות.
אני מתגלגלת לאחור על המיטה ומביטה בשעון: עוד מעט חצות, יממה לפני הערב שבו אני מתכננת להפתיע אותו. עוד מעט, אהובי, עוד רגע. אני יודעת שהוא מרגיש בי גם כן. אני יודעת.
אני מופתעת לטובה ממזג האוויר בזמן הזה של השנה. זו לחות מסוג אחר, אני חושבת, לחות מהסוג שצריך לבדוק. וכן, בהחלט, אני קמה מהמיטה, לובשת את מה שראוי – תהרגו אותי אם אני יודעת מה הכוונה – מביטה קצת במראה, בוחנת את ההיקפים שלי היטב, כמו אשה טובה, כמו אחרונת קלישאות תכניות הבוקר או הספורט, מסרקת את השֵער – ויוצאת החוצה.
אני ישנה במלון, ברחוב מונטיפיורי. חרגתי מהתקציב שלי, בהחלט, אבל אני צופה טיול קצר, לא פחות ולא יותר. אני מנחה את הסמסונג שלי למצוא לי עניין בקרבת מקום. הוא מציע את רוטשילד, את נווה צדק, את אלנבי, מקומות שאינם ידועים לי. אני עושה הגרלה פשוטה, סופרת ונושמת את זה, עד שהגורל בוחר בשבילי את רוטשילד. חמש דקות, או עשר, של הליכה אטית ומתרשמת מספיקות לי כדי להגיע לשם. אני שותה כוס של ג'ין וטוניק בין אנשים יפים. אני מאזינה ללחות; אני מנסה להריח אותו באוויר. אבל אין מה. אולי באמת השתגעתי. משם אני עוברת לאלנבי, עוד בר קטן ומדליק, ספסלי עץ ורוח נעימה, משם לנווה צדק, משהו קצת יותר יקר, יותר גבוה, יותר תרבותי, יותר… יותר… בסוף הערב אני חוזרת מותשת למלון. ג'סיקה לא זמינה; אימא שלי בוודאי עסוקה באלוהים יודע מה. אני חושבת להתקשר לאחי, אבל עבר זמן רב מדי מאז שדיברנו, עברו הרבה מים בנהר הזה ואני לא בטוחה שיש אצלי את האנרגיות לדקלם הכל מהתחלה. אני מחליטה לנסות להירדם: אני פושטת את הבגדים שלי, לאט ובזהירות, הרוח שורקת פנימה מהחלון. אני פותחת את המים במקלחת. אני נכנסת, מרגישה אותם, חמים-חמים… אני לובשת פיג'מה ונכנסת למיטה. אבל אני לא מצליחה להירדם. אני מרגישה שהאוויר חונק אותי. כן, ממש ככה, שהאוויר חונק – משהו בנוכחות המוזרה הזאת משתק אותי לגמרי. אני בטח משתגעת.
אני רוכנת קדימה אל התיק שלי. אני שולחת יד ושולפת את הספר של קרל סייגן. אני קוראת עכשיו על תקשורת עם חוצנים. אני מניחה לקונספירציות להרגיע אותי; אני מייחלת אולי להיות עב"ם בעצמי. אני חושבת שזה לא מופרך. אני כבר לא יודעת. בחיי שלא. אבל אני שומעת רטט, צליל של סקייפ, המונו עולה שוב ויורד. אני מזנקת ממקומי לחפש את המכשיר, דוחקת הכל ושולפת אותו בין ערימת בגדים. אני אוחזת בו ומסתכלת על הצג: אהובי.
אני עונה מחייכת. הוא נראה מעוות. תווי הפנים שלו, כלומר, במקום; אבל משהו במבט שלו אחר. "מה קרה?" אני שואלת. "מה קרה, מתוק שלי?"
והוא מכחכח קצת, מדליק סיגריה בחושך – רק תאורת הסמארטפון שלו מאירה את פניו – ואומר: "בייבי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר…"
אני רוצה לצעוק לו שיעצור, שיחכה, שלא יגיד מילה, שאני בדרך אליו, שהנה, אני מתלבשת ויוצאת, שאני בתל אביב, אהובי, אהובי… אבל זה לא יוצא; אפילו לא אות אחת מסכנה. כלום, פשוט שום דבר.
והוא מספר לי, בלי לחכות, צעד אחרי צעד, את כל הדברים שמעולם לא רציתי לשמוע. אני מתרסקת. אני בוכה. ואני גם שואלת: "איפה אתה עכשיו?"
"בבית שלה," אומר הקול בצד השני. קול, קול… קול שהפך להיות זר, ככה, ברגע. ג'סיקה הייתה אומרת לי לנתק מיד. ככה היא הייתה אומרת: מ-י-ד. אבל זה לא מעניין אותי עכשיו. אני מסרבת להתעניין בזה. במקום זה, אני אומרת לו, יותר נכון, חושפת, שאני בתל אביב, לא רחוק ממנו.
והשיחה מיד מתנתקת.

 

7

בדירה שלו, לא מצאתי איש. רק שיר עם הקדשה, תלוי על הדלת. השם שלי מתנוסס מעליו באנגלית מכוערת: לכבוד רייצ'ל: מעשה של טעויות. והוא הולך ככה, בעברית שברורה לי רק היום:
"הָיִיתִי רוֹצֶה לִכְתֹּב עלייך רוֹמָן מִכְתָּבִים
לְצַיֵּן בּוֹ אֶת שְׁמֵךְ בנרמז אוּלַי
בְּלַעַז
אַתְּ קוֹדַחַת בְּרֹאשִׁי
בַּלַּעַז; אַתְּ קוֹדַחַת לִי
בְּמוֹרָד
חוּט הַשִּׁדְרָה
חוּטֵי הַשָׁנִי שֶׁל
הַשְּׁתִיקָה מסתלסלים
לְאִטָּם בְּמוֹרָד
גַּבֵּךְ הַקָּעוּר
גַּבֵּךְ הַלָּבָן
גַּבֵּךְ… מָה שֶׁאֲנִי
יוֹדֵעַ לגבייך הוּא
מִקְרִי בְּהֶחְלֵט
מְנֻתָּק
כְּמוֹ
הַמַּבָּט הַתָּם שֶׁלָּךְ זְמַן שֶׁאַתְּ
מִתְגַּלָּה לפניי בַּחֲלוֹמוֹת
הַהֹוֶה אוֹ
בִּשְׁתִיקוֹת הסקייפ

וְהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ מִתְגַּלְגֵּל עַל הַמִּרְקָע
בִּצְבָעִים כְּחוּלִים: גַּב? כּוֹכָב שָׂרוּף אוֹ
כּוֹכָב שֶׁנִּשְׂרַף אוֹ

הַמַּבָּט הַתָּם שֶׁלָּךְ זְמַן שֶׁאַתְּ
מִתְגַּלָּה לפניי בַּחֲלוֹמוֹת
הַהֹוֶה אוֹ
בִּשְׁתִיקוֹת הסקייפ שֶׁל
הֶעָבָר וְהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ
מִתְגַּלְגֵּל עַל הַמִּרְקָע
בְּצִבְעֵי שָׁמַיִם: גַּב? כּוֹכָב שָׂרוּף אוֹ
כּוֹכָב שֶׁנִּשְׂרַף אוֹ
הֵרָיוֹן. וַאֲנִי?
בִּרְיוֹן עִם
מְכוֹנַת כְּתִיבָה עִם
בֹּא הַקַּיִץ אֲנַסֵּחַ אֶת זֶה מֵחָדָשׁ"

מה אהובי יודע, שאני לא יודעת?

 

הסיפור לקוח מתוך אסופת הסיפורים הקצרים "פולנטה ורעל"

למעבר לעמוד הספר לחצו כאן