פרק שני מהרומן – יותר טוב

yoter cover

פרק 2
חזרה לשגרה?

 

מהלוויה אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שהמון אנשים חיבקו אותי. אני זוכרת את ההורים שלי ואת נטע. אני זוכרת כמה אנשים מהעבודה שלי, שכולם היו מוזמנים גם לחתונה. ואני זוכרת שסירבתי לדבר. אני זוכרת המון משקפי שמש. המון מלמולים שהגיעו לאוזניי, כולם סביבי חשבו "מסכנה" וגם "נשבר הלב." אני זוכרת דיבורים של זקנים על זה ש"היא עוד תתאושש ותתחתן, אבל ההורים שלו…" אני זוכרת במיוחד שהצחיק אותי שעל השלט הקטן הזה ששמים לפני שמקימים מצבה הם כתבו: "משה שחר לוי." בחייו אף אחד לא קרא לו משה. אמנם זה השם הראשון שלו, על שם אח של סבא שלו, שמת בשואה. אבל מאז ומעולם כולם קראו לו שחר. לא יודעת למה, זה כמעט הפרט היחיד שהצלחתי לקלוט בתוך הבלגן של הלוויה. הפרט הכול כך בלתי חשוב הזה.

עכשיו אנחנו בסלון אצל נירה ויואל. יושבים שבעה. למעשה, אני לא אמורה לשבת שבעה. אבל כולם מצפים ממני שאהיה שם. ונטע אמרה לי שעדיף ככה ושלא אספר לאף אחד ששחר עזב אותי שעות ספורות לפני שנהרג. שאספוג את השבוע הזה, אוציא אותו ואותי בכבוד מהסיפור הזה, ואחר כך אוכל להמשיך בחיי. נטע חושבת שזה גם ייתן לי אפשרות לסגור את נושא הפרידה. להתאבל עליו שבוע, לבכות כמה שאני רוצה, כשאף אחד לא מזלזל בבכי שלי. כי בכי של מישהי שבן הזוג שלה נהרג מתקבל הרבה יותר טוב מבחינה חברתית מאשר בכי של מישהי שהחבר שלה עזב אותה. אפילו שכולן בוכות כשהן חוות פרידה. משום מה בחברה שלנו מותר לבכות הרבה רק כשמישהו מת.

ההורים שלי בדיוק הלכו הביתה. הם באו לנחם את ההורים של שחר, ולשבת קצת אתי. קשה לי עם ההורים שלי. מאז שהפסקתי לשמור שבת ישנו איזה נתק בינינו. זה לא שהפסקתי לכבד אותם או את המסורת. אני עדיין מקפידה על כשרות, במידה סבירה. מוכנה אפילו לעשות אצלם שבת לפעמים, מה שאומר לבוא בשישי בצהרים ולישון אצלם ולהישאר עד מוצאי שבת, ובלי שהם רואים או יודעים, גם לגלוש קצת בטלפון שלי כשאני לבד בחדר. הם אולי יודעים, אבל לא אומרים כלום. בכל החגים הגדולים אני עדיין אצלם, אבל קשה להם להתמודד עם העובדה שאני נוסעת בשבת.

זה התחיל כשהייתי בת 15. ביקשתי לעבור לבית הספר החילוני בעירנו. ביקשתי לא להיכנס לפנימייה של האולפנה וללמוד בבית ספר רגיל, לא דתי. זה לא שימח אותם, בלשון המעטה. לי פשוט נמאס מהמסגרת המלחיצה של האולפנה, מזה שמתעסקים כל הזמן באורך החצאית שלי ולומדים דינים ברמת הפסיק והגרש. ההורים שלי חשבו שזה בעיקר בגלל שאני לא רוצה ללמוד בתנאים של פנימייה ולכן החליטו לא ללחוץ עלי. הם חשבו שאם הם ילחצו זה רק יגרום לי להתרחק יותר מהדת, ושאם הם ישחררו אותי אבין לבד כמה הילדים החילוניים לא מחונכים, וארצה בעצמי לחזור למסורת בית אבא. זה לא קרה, כי כשהתחלתי ללכת לבית הספר הרגיל, גילית כמה זמן פנוי נשאר לי במקום התפילות. במקום להתחיל בשעה של תפילה כל בוקר, מתחילים מיד ללמוד. בהתחלה היה מוזר ולא קל להתרגל, אבל אחרי שמתרגלים לזה מגלים כמה עוד אפשר להספיק בכל יום. גם אם ההספק הוא לבהות בטלוויזיה או סתם לבלות עם חברות. גיליתי גם שהילדים החילוניים לא כל כך מופרעים, כמו שתמיד ניסו להציג לי אותם. יש ביניהם גם ילדים ממש טובים. לא כולם עסוקים במראה החיצוני שלהם ובשתיית אלכוהול. ישנם כאלו שמתנדבים, שהולכים לצופים (אליהם התחברתי מיד) וכאלו שסתם לא גורמים נזק לאף אחד, שגם זה משהו טוב לעומת מה שציפיתי לפגוש. התמכרתי לחילוניות ולעולם לא חזרתי לשמור שבת.

כשהיו עדיין תכניות לחתונה ההורים שלי עוד ניסו ללחוץ עלי שנערוך חתונה מסורתית. מסורתית, הם אמרו לי, לא דתית. שירגישו קצת יהדות. לא עזר שהסברתי להם שיש רב, ושכולם ירגישו קצת יהדות. הם הזדעזעו מהרעיון שיש בר אקטיבי שבו הנשים המגישות "חצי לבושות, במקרה הטוב," כמו שאמרה אמי, או כמו שאבי אמר: "מגישות אלכוהול לרוקדים, שאין ביניהם מחיצה." רבנו המון סביב נושא החתונה, עד שהם הרימו ידיים.

כשהם באו עכשיו, פחדתי לשאול אותם אם הם שמחים, אם הם חושבים שזה עונש משמיים. דיברנו על המון דברים, אבל לא על החתונה שהתבטלה, ובקושי על שחר. הם ממילא לא כל כך אהבו את שחר מהרגע הראשון שפגשו אותו. טוב, שחר הוא מושבניק, דור שלישי. אמנם שחר ואני שכרנו דירה בעיר, אבל הוא מושבניק בנשמה. בעיני הורי, מושבניקים הם לא מספיק יהודים. "איזו מסורת יש להם? מה הופך אותם ליהודים? אפילו בפסח הם אוכלים חמץ." זה נכון. גם לי היה קשה עם הטוסטים שהם מגישים בליל הסדר. אמנם לא נכחתי אצלם בליל הסדר, אבל שחר סיפר לי שהם אוכלים טוסטים "כי זה עושה רעש של מצה." אותם זה הצחיק. אותי זה הגעיל ואת ההורים שלי זה זעזע.

עכשיו, כשסוף סוף ההורים שלי הלכו, נטע מתיישבת לידי במקומם. "תאכלי משהו," היא אומרת לי.

"אני עוד שנייה מקיאה. לא מסוגלת."

"את לא אוכלת כלום. אל תחשבי שלא שמתי לב. שמעתי גם שהקאת קודם. לפחות תשתי."

"נטע, אין לי כוח. אני עייפה כל כך. אני לא ישנה טוב בלילה. עייפה כל היום. יש לי בחילה מהבוקר עד הערב. עזבי אותי. אני רק צריכה שזה ייגמר כבר, ואוכל לחזור לחיות חיים נורמליים."

היא מחבקת אותי, ואני שוב מתחילה לבכות. חברים של שחר מהתיכון, שבדיוק הגיעו לנחם, מסתכלים עלי ומהססים אם לשבת לידי או לא. בסוף הבכי שלי כנראה מכריע והם בוחרים לשבת ליד יואל ונירה. אני שומעת אותם ברקע, מעלים זיכרונות מהתיכון. איך פעם אחת בפורים הוא התחפש לערבי. לא עם כאפייה, אלא פשוט לבש בגדים ממש מכוערים וכל כמה דקות היה יורד על הברכיים ומתפלל לכיוון מכה; איך הוא שנא את המורה לגיאוגרפיה ותמיד הפריע לה בשיעורים, ואיך פעם אחת לקח דבק והדביק פיסה ארוכה של נייר דבק בין השולחן שלו לשולחן של הילד שישב מאחוריו, מתחת לנייר הדבק הצמיד מטבעות והתחיל לומר, בהתחלה בשקט ואחר כך יותר ויותר בקול רם: "פתחתי בנק. מי רוצה לבוא לבנק שלי?" המורה לגיאוגרפיה לא הגיבה כי היא קצת פחדה ממנו. הם סיפרו שפעם שחר כתב על הלוח "היום אין שיעור סוציולוגיה" וכל הכיתה הרימה כסאות והלכה הביתה לפני השיעור האחרון.

היו סיפורים שהכרתי, וכאלו שלא. הפעם אני שומעת אותם מזווית אחרת ומוצאת את עצמי כל כך מתגעגעת אליו. כל סיפור שהם מספרים, מגביר את געגועי אליו, ואני כועסת עליו יותר.

הטלפון מצלצל. אבישי עונה. ואני שומעת אותו אומר "מי? אבל בשביל מה? לא, לא, אני מצטער. אני חושב שזה לא מתאים עכשיו." הוא מנתק ובא לשבת לידי וליד נטע. זה היה הנהג של הרכב השני. רצה לבוא לנחם. מסתבר שהנהג של הרכב השני יצא ללא פגע.

"אני לא מבין את זה," אבישי אומר. "או שהנהג השני היה שיכור לגמרי, מה שהבנתי שלא קרה, או ששחר פשוט לא הסתכל לאן הוא נוסע. זה כל כך לא מתאים לו. הוא היה כל כך זהיר תמיד. מה גם שהוא הכיר את הפנייה למושב כמו את כף ידו. איך הוא נכנס ככה אם ראה שרכב בא מולו? לא מבין על מה הוא חשב…"

באותו הרגע, אני מרגישה שכל הקיא עולה לי למעלה. אני יודעת על מה הוא חשב, על איך הוא ממשיך בחיים בלעדי. על מה שהוא עשה לפני רגע. אולי הוא התחרט, אולי הוא כבר ניסה לחשוב לאן יעבור לגור. אין ספק שדעתו הייתה מוסחת. אני קמה מהר מהספה ורצה לשירותים. למזלי, אין שם אף אחד כרגע ואני מספיקה להגיע בזמן ומקיאה לתוך האסלה. שוטפת פנים, שוטפת קצת את הפה בכיור וחוזרת לסלון. עכשיו, אבישי כבר עבר מקום ויושב ליד כמה חברים שלו ונטע כבר הכינה לי צלחת עם כמה קרקרים ורוגעלאך, כדי להרגיע את הבטן. מסיבה כלשהי נטע חושבת שרוגעלאך ירגיעו את מצוקת הקיבה שלי כרגע. היא לא מבינה שאת המצב הזה של בחילה ועייפות נוראה, רוגעלאך לא ירגיעו. אבל, כבר אין לי כוח להתווכח איתה. אני אוכלת את הקרקרים ושותה כוס לימונדה.

אני לא מצליחה לקלוט מה באמת קרה. ימי השבעה עוברים להם מהר מדי. חברים שלי מגיעים מדי פעם, בעיקר חברות מהעבודה, אבל לא רק. זה גורם לי לחשוב הרבה על כמה חברים אמיתיים יש לי. חוץ מנטע כמובן. ברגעים השקטים, בין ביקור של חברה לביקור של עמית מהעבודה, אני מנסה לחשוב כמה חברים טובים אנשים באמת צריכים.

ביום האחרון, אני מגיעה לביתם של נירה ויואל מוקדם, כי היום עולים לקבר. כולנו נראים כאילו שחזרנו מהגיהינום. אף אחד מאיתנו לא ישן טוב כל השבוע. אף אחד לא אכל מספיק. אבל משום מה כולם מסתכלים עלי כשאני נכנסת ומוצאים לנכון גם להעיר לי על כך. "את רזית נורא, אכלת משהו בשבוע הזה?" וגם "את חיוורת, בחיי. אולי תראי רופא." אני באמת מרגישה זוועה, ויותר מכל אני רוצה לגמור כבר עם כל העמדת הפנים הזאת. נמאס לי להיות "כמו הבת" של נירה, ככה היא מכנה אותי. ממש הבת שלה… נמאס לי להיות נחמדה לכולם. מתחשק לי להגיד להם את האמת בפנים ולברוח מפה. אבל אני מבינה שתוך כמה שעות כל המשפחה הזאת תהיה מאחורי. אני נושמת עמוק, מסבירה לכולם שאני בסדר, ושאולי באמת אני אלך לרופא, אבל מחר. כשנתחיל לחזור לשגרה. נירה שומעת שגרה ומתחילה לבכות. אני מבינה אותה. איך אפשר לדמיין שגרה בלי שחר?

אנחנו עולים לקבר. המשפחה המצומצמת בליווי כמה חברים קרובים מאוד, וחלק מבני המשפחה המורחבת. טקס קצר, ו… זהו. סוף כל סוף אני יכולה להיפרד מנירה ומיואל לכל החיים.

נירה מחבקת אותי "שתדעי לך," היא לוחשת לי לאוזן "את תמיד תהיי כמו בת בשבילי. אנחנו נשמור על קשר." בליבי אני חושבת שזה הדבר האחרון שאני רוצה. אם משהו טוב יצא מכל סיפור התאונה הזאת, זה שלא אצטרך לסבול יותר את האישה הזאת. גם יואל מחבק אותי. אחרון בתור, אבישי. עם אבישי אני אולי עוד אדבר, אני חושבת לעצמי. הוא היחיד שאתו הייתה לי שפה משותפת.

חוזרים למגרש החניה. אני נכנסת למכונית שנטע השאילה לי היום, מתניעה ונוסעת הביתה. מחר אני כבר צריכה לחזור לעבודה. מדהים שבמקום ירח דבש, ישבתי שבעה.

אני מגיעה הביתה ואין לי כוח לזוז. נכנסת למיטה. הבחילה הזאת לא עוזבת אותי ואני נרדמת. באופן מפתיע, אני ישנה רצוף עד הבוקר.

בבוקר אני מתעוררת מוקדם מהרגיל. עייפה כאילו לא ישנתי עכשיו 17 שעות רצוף. מכריחה את עצמי לקום, להתקלח, להתלבש ולהתאפר. בדרך כלל אני מכינה לעצמי לעבודה קופסה עם כמה פירות חתוכים ואגוזים. זה מחזיק אותי נהדר עד ארוחת הצהרים וגם נוח לנשנש במשרד. אבל הבוקר, כשאני מסתכלת במקרר, אין כלום. שבוע לא חייתי פה. ישנתי פה בלילות, אבל את המעט שאכלתי בשבעה, אכלתי אצל יואל ונירה. אני גם לא רעבה. אני חוטפת חבילה של קרקרים, שאני לא יודעת איך הגיעו לכאן. כשאני פונה לכיוון הדלת, אני מביטה בסלון. הארגזים של שחר עדיין פה. טוב, זה לא הזמן לחשוב על זה.

יורדת למטה, מחכה לאוטובוס שלי. הנהג הקבוע מחייך אלי ושואל בנימוס: "לא היית כמה ימים. נסעת לאנשהו?" אני רק מחייכת ומהנהנת. בטח שאין לי כוונה לשתף את נהג האוטובוס בשבוע המזעזע שעברתי. אני יודעת שבמשרד לאף אחד לא יהיה אומץ להישיר אלי מבט היום. אנשים לא אוהבים לדבר עם אנשים שבשורות רעות אופפות אותם. מפחדים שהאנרגיות השליליות יידבקו בהם.

אני יורדת בתחנה שלי, צועדת את חמש מאות המטרים עד לכניסה לבניין. מחייכת אל השומר בכניסה. גם לו אין מושג היכן הייתי בשבוע האחרון, ואני בספק אם הוא בכלל שם לב שנעדרתי. אני נכנסת למשרד. מחליטה לעלות במדרגות במקום במעלית. אחרי שבוע שלם של ישיבה על שרפרפים ועל הרצפה, אני מרגישה שאני צריכה להזיז קצת את הרגליים. די מדהים שמשפחה שמבשלת חזיר ואוכלת פירות ים מחליטה להקפיד דווקא על הלכות אבלות ולהתעקש על ישיבה על שרפרפים. יכולתי לשבת על ספה נורמאלית, כי אני ממילא לא נחשבת אבלה, אבל מכיוון שכל יתר בני המשפחה התעקשו לשבת על שרפרפים, הרגשתי לא נח להיות היחידה שתשב על הספה.

הגעתי מוקדם למשרד. אין הרבה אנשים שיכולים לעצור אותי במסדרון כדי לדרוש בשלומי. הייתי מכינה לעצמי קפה, אם הכול היה כרגיל. אבל ריח הקפה כשאני נכנסת למטבחון, חזק מדי. לא מסוגלת לחשוב על עכשיו על שתייה. אני פונה בשקט בחזרה למשרד שלי עם כוס מים. במשרד יש ריח משונה, פתאום מסריח. לא יודעת מה קרה פה בשבוע שלא הייתי. אולי מתחת לאיזה שולחן מוטל עכבר מת.

כרגע רק אני במרחב של המזכירות. שקט וטוב לי. אני מנסה לצמצם הפער שהצטבר אצלי במייל, כשפתאום נכנס דובי, אחד מעובדי הלוגיסטיקה שלנו. בדרך כלל אף אחד לא מדבר איתם, כי כולם אצלנו חושבים שהם טובים יותר מכל אחד אחר. אבל לי יש קשר גם עם עובדי הלוגיסטיקה. זה משתלם לשני הצדדים לא מעט פעמים. דובי מחייך אלי. או שאין לו מושג מה קרה לי, או שהוא סתם מצליח להסתיר זאת באופן נהדר. הוא פשוט ניגש אלי ושואל אם אני מוכנה לעשות לו טובה אישית. יש לו כמה מסמכים שהוא מבקש לעשות להם למינציה במכונה שלנו. "זה משהו פרטי," הוא מסביר לי, "אלו מסמכים שהורי הצליחו להציל מהשואה והם כבר כמעט נקרעים. חשבתי שזה יעשה להם שימור אם נצפה אותם בלמינציה, כדי שגם הילדים שלי יוכלו לעיין בהם." הילדים שלו כבר הורים בעצמם, ואני מבינה שזה חשוב לו. אז למרות שזה בניגוד לחוקי המשרד, אני מפעילה את המכונה, לא מתקנת אותו, שבשפה מקצועית קוראים לזה קפסולציה ולא למינציה, ובזמן שאני מוציאה את דפי ה"למינציה" מהארון, אני מבקשת ממנו את המסמכים. אני מקפידה לשים את המסמכים שלו ממש מדויק בין דפי הפלסטיק, שלא ייצאו עקומים. מכוונת את מד המעלות ל-200, וכשהמכונה מוכנה מתחילה להעביר את הדפים. דף ראשון יוצא נהדר ודובי שמח. בלבי אני קצת מחייכת בשבילו. אין לי כוח לחייך גם בחוץ. גם הדף השני והשלישי עוברים בסדר. אבל הדף הרביעי נתקע ולא יוצא. קצת לא נעים לי, אבל מצד שני אני לא אחראית לטיב המכונות פה. אני אומרת לו שאתייעץ עם יתר המזכירות כאשר תגענה לעבודה, ושאני מקווה שהמסמך לא נשרף בפנים. דובי מחוויר ואומר לי שזה היה המסמך החשוב ביותר. זוהי תעודת הנישואין המקורית של הוריו, שהתחתנו בתקופת המשטר הנאצי. טוב, מה אני יכולה לעשות? אני מקווה בשבילו שנצליח לחלץ את זה.

חוזרת לעמדה שלי וממשיכה למיין את המיילים. הבוס שלי, ציון, מגיע כחצי שעה אחרי. הוא נעצר מולי. "בוקר," הוא אומר. הוא אף פעם לא אומר "בוקר טוב." ציון הוא טיפוס די דוחה. מקריח שמשאיל שיער מצד ימין לצד שמאל. יש לו כרס קטנה וריח דוחה של זיעה. תמיד יש לו ריח של זיעה. גם כשאנחנו יושבים ביחד בחדר הישיבות וכולם קופאים מקור, ציון מסריח מזיעה. הוא מנהל הכספים אצלנו בחברה. אף אחד לא מחבב אותו. רוב הזמן הוא צורח על כולם, כולל עלי. אף אחד לא מבין למה אני ממשיכה לעבוד אתו. אני המזכירה שלו. התחלתי לעבוד כפקידת קבלה. המזכירה הקודמת שלו סירבה לחזור לעבוד תחתיו לאחר שילדה. העדיפה להתפטר ולגדל את הבן שלה. בצדק, אני חייבת להגיד. שאלו אותי אם אני מעוניינת במשרה, והסכמתי כי חשבתי שזה סוג של קידום. מכאן, או שאעבור להיות מזכירה של סמנכ"ל אחר, או אפילו של המנכ"ל, או שאולי יום אחד יתפנה תפקיד אחר. אבל אין לי שום תכנית להישאר המזכירה של ציון יותר מדי שנים.

הוא מסתכל עלי כמה שניות, מחכה שאספר משהו. אני מרימה את שתי הגבות, מסמנת לו שאם יש לו משהו להגיד, שיגיד עכשיו, אבל אני לא מתכוונת לעזור לו בשיחת החולין הלא מתפתחת הזאת. "אה… אני אה… הצטערתי לשמוע," הוא מצליח להוציא. לא שציפיתי ממנו ליותר, באמת. אבל הוא אפילו לא הגיע לנחם אותי כשישבתי שבעה, כשהמון חבר’ה אחרים מהעבודה הגיעו. זה ציון. אולי עדיף שלא הגיע.

"הכול בסדר," אני מרגיעה אותו. רק שילך כבר. הסירחון שלו היום חריף יותר מאשר בדרך כלל. במיוחד בהתחשב בעובדה שעכשיו רק בוקר. מתי הוא כבר הספיק להסריח ככה? באוטו, בדרך לעבודה?

היום עובר יחסית בסדר, עד שעה 11:30 ככה. כשנבו נכנס למרחב שלנו – שלנו אומר צוות של ארבע מזכירות. כל אחת מזכירה של סמנכ"ל אחד ואחת מזכירה של המנכ"ל. אנחנו גם די חברות. מגבות זו את זו. כולן שמחו לראות אותי הבוקר, כי אף אחת לא נהנתה לגבות אותי מול ציון בשבוע שלא הייתי פה. במעין הסכמה שבשתיקה, כולנו חוזרות לעבוד כאילו לא נעדרתי שבוע. כאילו לא מת לי ארוס. כאילו לא הייתי אמורה להיות עכשיו בירח דבש. אף אחת לא יודעת שלמעשה הארוס שלי עזב אותי לפני קצת יותר משבוע. אף אחת לא יודעת שכשהעיניים שלי מתמלאות דמעות, זה עירוב דמעות של כעס ושל עצב. כשהלב שלי מתחיל להלום פתאום במהירות, אני בעצמי לא מבינה אם זה בגלל חולשה, רעב, בחילה, כעס או סתם תחושת מסכנות.

פתאום אני נזכרת שמכונת הלמינציה עדיין תקועה עם המסמך של דובי. אני מספרת את זה למזכירות האחרות ושואלת מה אפשר לעשות. מירב יודעת לפתוח את המכונה ולשחרר את מה שנראה עכשיו כמו אקורדיון במקום מסמך. כשמירב חוזרת היא שואלת אותי למה המכונה הייתה מכוונת ל-200 מעלות. אני לא מבינה את השאלה, רק אז מירב מזכירה לי שהסבירו לנו שכאשר מכוונים את המכונה לטמפרטורה גבוהה מדי, הניירות נתקעים ושאסור לכוון ליותר משמונים מעלות. שמונים, הא? הממ… מסתבר שהרסתי לדובי את המסמך. אבל אין לי כוונה לספר לו. אני מתקשרת ואומרת לו שהצלחנו להציל את המסמך והוא בא לקחת אותו. הוא כל כך מאושר שהמסמך לא נשרף, שאפילו לא אכפת לו שתעודת הנישואים של ההורים שלו מתקופת השואה, נראית כמו אקורדיון. אם לא הייתי מרגישה כל כך רע זה אולי היה מצחיק אותי. אני מנחשת, כי את מירב ומיה זה ממש מצחיק.

כאמור, כמה דקות אחרי שהן נרגעות, מגיע נבו, ומצליח לקלקל לכולנו את מצב הרוח. "הי," הוא צוהל לעברי, "מה, החלטתם לקחת ירח דבש קצר? רק סוף שבוע? כי למיטב זיכרוני, את התחתנת לפני כמה ימים… נו, איך ההרגשה להיות נשואה?"

טוב, ברור שאם זה אמור לקרות למישהו, זה יקרה לנבו. רק נבו מסוגל לחיות שבוע במשרד המצ’וקמק שלו בקומת המרתף ולא לשמוע את כל הרכילות של כל העובדים. הוא מסוגל לאכול עם כולם בחדר האוכל ולפספס את "ה"סיפור של השבוע. לשמוע משפטים כמו "הארוס שלה נהרג בתאונת דרכים" ולא לעשות אחד ועוד אחד.

העיניים שלי נפערות לגודל של צלחות. חברותי למזכירות משתתקות. אני לא מצליחה להגות אף מילה, רק להזיז את ראשי ימינה ושמאלה. רותם, המזכירה של המנכ"ל, קמה מיד, תופסת את נבו במרפק ומתחילה לדבר אתו על משהו שקשור לעבודה, תוך כדי שהיא מרחיקה אותו מהמשרד. היא כבר תדאג להשלים לו את הפרט החסר בביוגרפיה שלי. מבעד למסך הדמעות שעולה בעיניים שלי כרגע, אני מצליחה גם לרחם קצת על נבו. זה באמת מצב לא נעים. אני קמה מהכיסא, ופוסעת במהירות לשירותים. לא רוצה לבכות בנוכחות מיה ומירב. לא רוצה שכל האווירה, שגם כך מתוחה מדי, תהיה עוד יותר עכורה. אני מגיעה לשירותים, ננעלת בתוך תא, ומתחילה לבכות. מנסה לבכות בשקט. במקום לבכות אני מרגישה ששוב מתחשק לי להקיא ומקיאה שוב, למרות שהקיבה שלי ריקה. יוצא רק קיא דליל של מיצי קיבה. אני נזכרת שלא אכלתי כלום מהבוקר, ומחליטה לנשנש את הקרקרים שמצאתי בארון בבוקר.

כשאני חוזרת למשרד, אני כנראה נראית חיוורת יותר מאשר הייתי קודם. יש לי טעם רע בפה. במקום הקרקרים אני לוקחת מסטיק מנטה, כדי להעביר את הטעם. רותם שואלת אם אני רוצה לחזור הביתה עכשיו. אבל אני יודעת שבבית הזמן לא יעבור. אני מחליטה להישאר במשרד, ומקווה שהשמועה עלי תגיע גם לאחרון העובדים, כדי שמה שקרה עם נבו לא יקרה עם עוד אנשים. בניגוד להודעה על לידה, לא מפיצים בדואר האלקטרוני הודעה בסגנון "הי, החבר של איה מת" לכל העובדים, ויש סיכוי שישנם עוד כמה מנותקים שלא שמעו.

בכל פעם שאני עוברת במסדרון, אני מרגישה כאילו יש לי כובע ענקי על הראש, שמושך את המבטים של כולם ושלאף אחד לא נעים להגיד לי. כולם מסתכלים עלי, אבל בקושי אומרים לי שלום. במקרה הטוב אפשר לראות ניד ראש קל. לא נעים להם לדבר איתי אז הם ממשיכים ללכת. אבל בכל זאת אני מרגישה שכולם נועצים בי מבטים.

כשאני חוזרת הביתה, נטע מחכה לי בסלון הדירה שלי. אני, בניגוד לנטע, דווקא נועלת את דלת הדירה שלי, אבל לנטע יש מפתח.

"את נראית כמו גוש חרא," היא אומרת לי.

"תודה."

"אין בעד מה. רוצה לבוא לאכול משהו?"

"אין לי כסף."

"אז אני אשלם."

"אין לי כוח. אני עייפה וגם יש לי בחילה."

"כן, לגבי זה, תקשיבי, קניתי לך משהו." היא מושיטה לי שקית קטנה של סופר פארם. אני פותחת את השקית ולא מאמינה למראה עיני. נטע בהיריון. היא קנתה ערכה לבדיקת היריון וזאת הדרך שלה לספר לי. היא לא נורמאלית. מעניין מי האבא, ומה היא תבחר לעשות. אני ממש לא יכולה לדמיין את נטע מגדלת עכשיו ילד. ועוד לבד.

"מה זה?" אני שואלת אותה. בקטעים כאלה, עדיף לשחק אותה קצת טיפשה, כאילו לא הבנתי.

"את לא מפסיקה להקיא, ואת עייפה כל הזמן. מתי בפעם האחרונה קיבלת?"

מה? לא! היא באמת משוגעת. היא קנתה את הערכה הזאת בשבילי. מצחיקה. אין מצב.

"אני לא זוכרת," אני עונה לה, "אבל זה לא משנה. אני על גלולות."

"בכל זאת, מתי בפעם האחרונה קיבלת וסת?" היא מתעקשת.

נטע היא היחידה בעולם שאני מכירה שקוראת לזה וסת. כל בן אדם שפוי, או בת חווה לצורך זה, קוראת לזה מחזור. רק נטע חייבת להישמע כמו רופא נשים בן מאה ולקרוא לזה וסת.

"לא זוכרת. מזמן."

"טוב, טוב, שמענו עליך. תעשי טובה, לכי תשתיני על איזה מקל."

"נטע, עזבי אותי, אין לי כוח לשטויות שלך עכשיו." באמת אין לי כוח אליה. ברור שאני לא בהיריון. אבל נטע לא מוותרת. אין לי כוח להתווכח אתה. אנחנו מוציאות מקלון אחד. אני מסתכלת על נטע: "איך משתמשים בזה?"

"אין לי מושג," היא עונה, "אבל כמה קשה זה יכול להיות? קחי ותשתיני על הקצה הזה." אני לוקחת את המקל, משתינה עליו. ואנחנו מחכות. מחכות דקה, דקתיים. אין כלום.

"את רואה?" אני מכריזה בתרועת ניצחון, "אין היריון!"

"אני רואה ששתינו מפגרות," היא עונה לי. "השתנת על הקצה הלא נכון. כתוב פה שזאת חלונית שבה צריכה להופיע התוצאה. היית צריכה להשתין על הקצה השני. טוב, בדיקה אחת הרסנו. עכשיו צריך להשתין על השנייה."

זה היה יכול להיות מצחיק, אבל שום דבר לא מצחיק אותי עכשיו, ובטח לא המחשבה שאולי אני בהיריון.

"אבל אין לי פיפי."

"אז בואי אלי. יש לי קולה במקרר. נשתה שתי כוסות קולה ותשתיני שוב."

"יש לך קולה?" אני אומרת בקול הכי ציני שאני מצליחה להוציא מהגרון, "מה קרה?" אני מתמקדת בכל מה שלא חשוב כרגע, כי אני לא רוצה לתת שום מקום למחשבה שיש סיכוי שנטע צודקת.

"לא היית פה שבוע, אז נאלצתי ללכת למכולת לבדי," היא עונה בלי להתנצל.

"את יודעת," אני אומרת לה בדרך לדירה שלה, "לשחר זה לא היה קורה. הוא היה קורא את ההוראות קודם ורק אחר כך אומר לי על איזה צד צריך לעשות פיפי, הוא היה כזה קפדן. אני חושבת שהוא האדם הכי קפדן שאני מכירה אחרי אבא שלי, שהוא השיאן של הקפדנים. הוא היחיד שאני מכירה שממש יושב לקרוא את ספר ההוראות של כל מכונית חדשה שהוא קונה. כאילו שבלי לקרוא את ההוראות אי אפשר להתחיל לנהוג ברכב."

נטע לא עונה, רק מחייכת חיוך קטן. היא מבינה טוב כמוני שאני מנסה לחשוב על כל דבר אחר, חוץ מאשר על ההיריון הזה, אפילו שכרגע הוא נמצא יותר בראש של נטע מאשר אצלי בבטן. אנחנו מגיעות לדירתה. היא מוזגת לשתינו כוס קולה ואומרת לי לשתות מהר. "למה את שותה?" אני שואלת אותה ונטע לא עונה, רק מחייכת. הקולה קרה, איכשהו זה אפילו קצת עוזר להרגיע את הבחילה שלי. בתוך תוכי אני כבר מתחילה לדאוג. אולי נטע צודקת. קצב הלב שלי מתחיל להאיץ. אני גומרת את כוס הקולה הראשונה ונטע ממהרת למזוג לי עוד כוס. היא מדליקה טלוויזיה. אנחנו צופות בה ואין לי מושג מה משדרים כרגע. עוברת חצי שעה ונטע דוחקת בי להיכנס לשירותים ולהשתין שוב על המקל. הפעם על הצד הנכון.

אני מתיישבת, מחזיקה את המקל בין הרגליים, ומנסה להשתחרר. זה לוקח כמה שניות, אבל בסוף אני מצליחה. כשאני גומרת, אני מתלבשת וקוראת לנטע. אנחנו שמות את המקל על הכיור הקטן ומחכות. כתוב לחכות שתי דקות. אני מניחה את שתי כפות הידיים שלי על העיניים. אין לי אומץ להסתכל.

אני שומעת את נטע נושפת. ושוב פעם, כמו שנהגתי לעשות בסרטים מפחידים מדי כשהייתי בת חמש, במקום להוריד את הידיים, אני פותחת רווחים בין אצבעות הידיים שלי, ומסתכלת על נטע מבעד לחריצים. אני זוכרת שאחותי דבורי הייתה צוחקת עלי "אם את ממילא מסתכלת על הסרט, למה את צריכה לעשות את זה דרך האצבעות?" קשה לי להסביר מדוע האצבעות מספקות הגנה. זה פשוט נותן לי תחושה שאני יכולה לסגור את האצבעות מהר יותר ולהסתיר את הסרט. לחזור לשקט הפנימי שלי. גם עכשיו, אם אסתתר אחרי אצבעות הידיים שלי, אוכל לברוח מהמציאות שאיני רוצה להישיר אליה מבט, מהר יותר. לחזור אל העולם הנוח שלי, עד כמה שאפשר לקרוא למצב בו אישה ששכלה את הארוס שעזב אותה מצב נוח.

אבל כשאני רואה את נטע, ואני רואה שהיא מקמצת את שתי שפתיה פנימה לתוך הפה, כאילו אין לה שפתיים, אני יודעת את התשובה. אני סוגרת מהר את הפתחים בין אצבעות הידיים ומתכופפת, כשראשי קבור בין הברכיים. בא לי למות.

נטע מחבקת אותי, ומובילה אותי לסלון. היא מושיבה אותי על הספה. אני כמובן בוכה ונטע מפעילה את הקומקום שלה. היא חוזרת אחרי רגע ושואלת "יש לך תה בדירה?" באותו רגע אני פשוט מתחילה להתפקע מצחוק. זה לא הולם, אני יודעת, אבל בחיי, רק נטע מסוגלת לשים מים כדי להכין לי תה, ולגלות שאין לה אפילו תיון אחד מסכן. אני מניחה את הראש על הספה של נטע, צוחקת ובוכה, בוכה וצוחקת. רבע שעה, עד שאני נרגעת.

כשאני מתיישבת בחזרה על הספה, אני לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת על נטע ושואלת "מה אני אעשה עכשיו?"


לרכישת הספר יותר טוב לחצו כאן

yoter cover