פרק במתנה מהספר משא האשמה מאת זיו דורקם

guilt

הוא ניער מעליו את החיזיון ואת פניו של הגבר שהיו מוצלים בשל האפלולית ששררה בחדר שתריסיו מוגפים תמיד, ונכנס אל תוך חללו הקריר של סניף הבנק הקטן שהתוודע אליו עוד כשהיה שותף בעסק לייבוא חומרי בנייה במעלה הרחוב שידע ימים טובים יותר. אבני הכורכר המסותתות שמהן נבנו הבניינים הישנים כבר החלו להשיל מעליהם את קליפת האבן, חושפים מתחתיה שכבת טיח מתפורר. רק עכשיו, כשעבר במנוד ראש סתמי ליד השומר הרוסי הזקן שעמד בפתח ונכנס אל הקרירות המקפיאה ששררה שם תמיד, קיץ וחורף, נזכר לשאול את עצמו לשם מה בעצם בא לכאן הבוקר. שהרי לא היו לו הפקדות או משיכות לבצע, ובכל זאת הצטרף לתור הקצר שלפני אשנבי הקופאים, מנסה לתמרן עצמו כמו תמיד כדי להגיע אל האשנב של שירלי, שהיה האמצעי בשורה.
אני סוגרת אדוני, אמרה מבלי לשאת אליו את מבטה. אבל כשנותר לעמוד מולה נכלם הרימה את עיניה ונעצה בו מבט מבעד זגוגיות המשקפיים האופנתיות ששיוו לה מראה של פרוצה משכילה, מבט שגרם לו תמיד את אותה תחושת מצוקה, משום שנדמה היה לו שהמבט הזה שלה מתגרה בו, דוחה ומזמין כאחד. כמה פעמים קודם לכן כבר העז לפנות אליה בדברים, מנסה להצחיק ולהקסים אותה כפי שראה לא אחת את ידידו שאולי ואת חבריו עושים כך. הבדיחות וההתחכמויות שניסה הוא עצמו להשמיע נשמעו גם באוזניו שלו גסות ונלוזות כשל אשמאי זקן, בכל פעם שהיה פונה בדברים אל נשים צעירות, שחלקת צווארן הצעיר והמתוח בלבלו אותו ואמללו אותו בכל פעם שמצא עצמו בקרבתן, ומיד היה פותח במבול של הסברים והבהרות שרק סיבך יותר את המצב, מנסה להפוך את דבריו הקודמים למעין הלצה, או משתפך למרות רצונו בסיפורים שונים ומשונים על מסעותיו בתאילנד, בווייטנאם ובקמבודיה, למרות שהבחין היטב בקוצר רוחן למשמע הסיפורים הארוכים וחסרי הפואנטה שלו, לא היה מסוגל לעצור בעצמו, והיה נסחף בתיאורים והסברים, מנסה להשחיל בהם הומור וקלילות בלתי מחייבת, ובכך רק החמיר עוד יותר את המצב, וגרם להן להביט זו בזו במבוכה הולכת וגוברת.
גם אצל שירלי התעכב בעבר לא פעם ולא פעמיים, מנסה שלא להסתכל במישרין במחשוף העמוק שבמפתח החולצה המכופתרת היטב שלבשה, ובצמד שדיה הדחוסים זה אל זה באופן מתריס. מנסה להתלוצץ אתה תוך שהוא מפזר רמזים עבים, כאילו בצחוק, על מצב חשבון העובר ושב שלו, שבדרך קבע היו בו לפחות מאתיים אלף שקלים, דבר שחשב שהוא עושה רושם רב על הפקידה הזוטרה. למרות שלא ידע עליה ועל חייה דבר, סבר מסיבה כלשהי שהיא נשואה, למרות שמעולם לא ראה טבעת נישואין על אצבעה. כבר מזמן חשב להעז ולהזמין אותה להיפגש אתו. היא הייתה אורחת קבועה בפנטזיות המיניות שלו, מעמיד אותה מולו בדמיונו זקופה ושותקת על נעלי העקב השחורות שלה, בעוד הוא כורע על ברכיו לפניה, חולץ באיטיות חולמנית את החגורה העבה המשובצת שברי זכוכיות מבהיקים מתוך מכנסי הגברדין השחורים שלבשה דרך קבע, ומפשיל אותן מטה לאורך רגליה הארוכות שרק את קרסוליהן הדקיקות ראה עד כה, אבל יכול היה לשער את שוקיה וירכיה המחוטבים והקשים כאבן, ואחר כך מסיר במשיכה זריזה את תחתוני החוטיני האדומים שנדמה היה לו שראה פעם מציצים מתוך המכנס כשהתכופפה לקחת דבר מה מתחת לדלפק. אבל כשהרים עכשיו את מבטו ועיניו נפגשו בעיניה מאחורי משקפי הקרן העבים, נדמה היה לו שהיא קוראת את מחשבות הזימה שלו, והוא התבייש בעצמו וכבר חשב לומר לה שהוא מצטער על כך שהטריח אותה, אבל יש לו קריאה דחופה בביפר מהעבודה. אלא שמיד נזף בעצמו על פחדנותו, על כך שהוא שוב נרתע ברגע המכריע, כמו בכל פעם שנקרתה בדרכו בחורה נאה, מציץ בה ממרחק בעיניים כלות, לבו מנתר כשמבט מקרי שלה נתקל במבטו, תמיד משפיל את עיניו ראשון, ואחר כך מצטער מאוד. אבל הפעם נשבע לנהוג אחרת, ולכן חייך אל שירלי חיוך רחב שקיווה בלבו שייראה מזמין ואדיש כאחד.
אז מה שלומך שירלי, מה העניינים.
מרגיש מיד כיצד העליצות המזויפת שלבש מתמוטטת מול מבטה הידעני והקר שננעץ בו מתוך משקפי הקרן המתנוצצים באור הניאון החשוף שמעל ראשה.
מה שלומך נתי, מזמן לא ראינו אותך.
הוא שאב מיד עידוד מדבריה, על אף לשון הרבים שנקטה, כאילו מזמינה אותו לבוא עמה בדברים.
אז התגעגעתם אלי קצת.
מאמץ גם הוא את לשון הרבים כדי לאפשר לעצמו דרך מילוט.
נו בטח, כמו שאתה התגעגעת אלינו.
בטח שהתגעגעתי. במיוחד אלייך, העז.
אז הנה אני כאן, צחקה צחוק מתגרה.
מה דעתך לשבת איתי על כוס קפה בהזדמנות, החליט להמר על הכול מיד, למרות שידע שעל פי כללי הטקס היה עליו להמשיך עוד מעט בשיחה, אחרי שאת מסיימת לעבוד בערב, מה את אומרת, הוסיף, רעד קל מתגנב לקולו.
היא הביטה ישירות לתוך עיניו במבט אדיש, והוא ידע על פי תשובתה שהיא נשאלה כבר את השאלה הזו לא פעם ולא פעמיים.
אולי בשבוע הבא, השיבה, נראה.
איך שבא לך. למה לא. בהזדמנות.
אבל הוא נתקף באומץ פתאומי שנראה לו עצמו כמו מעשה שיגעון והוסיף, בעצם למה בהזדמנות, בואי נפגש הערב, אחרי שאת מסיימת כאן. כוס קפה ועוגה על חשבוני.
ואם בא לי דווקא סלט, התגרתה בו ובמבוכה שהתאמץ להעלים בקולו.
את יודעת מה, גם סלט, גם קפה ועוגה. תני לי את המספר שלך ונדבר יותר מאוחר.
שנים רבות כבר לא ביקש מבחורה את מספר הטלפון שלה. אולי בעצם מעולם לא עשה כך. גם כשהכיר את אשתו באוניברסיטה, הייתה זו היא שביקשה לבסוף את מספר הטלפון ממנו. אבל כעת תלשה פקידת הבנק בזריזות דף מתוך דפדפת קטנה ורשמה עליה בכתב לא ברור את מספרה והסיעה את הפתק באצבע אחת דקה וגרומה שציפורן ארוכה צבועה בצבע לק אדום בוהק מתקלף מעט בקציה, אל מעבר לדלפק עד אליו. הוא לקח את הפתק והציץ בו ממושכות, מנסה לפענח את הרשום בו כאילו היה כתוב בכתב סתרים, מתאפק מאוד שלא לפרוץ בקריאת שמחה שכמעט ועלתה מגרונו. בקול רועד הקריא את המספר הכתוב על פיסת הנייר, כדי להיות בטוח שלא טעה בכתב ידה המעוקם. היא הנהנה בראשה לאישור והוא כבר רצה להזדרז ולצאת מן הצינה שעמדה בחלל האוויר אל החום שבחוץ. אבל למה בעצם בא לכאן, לסניף הבנק שלו, בשום פנים ואופן לא יכול היה לזכור. לא היו לו צ'קים להפקיד וגם לא היה זה שבוע המשכורות, בכך היה בטוח כמעט לגמרי. וכך נותר לעמוד בפני הפקידה הישובה המתבוננת בו במבט שווה נפש, וכשכבר כמעט ויתר והסתלק, צץ פתאום רעיון בראשו הוא מיהר לבקש ממנה את מפתח הכספת, מוסיף בקריצה שהצטער בגינה מיד, כדי שיהיה לי מספיק לסלט ולעוגה שלך, והיא חייכה סוף סוף חיוך מלא בפה פתוח, והוא יכול היה לראות את כתר המתכת האפור שהותקן בחלקו הפנימי התחתון של פיה, שנראה לו משום מה תמיד מלא ברוק, דבר שגירה אותו מאוד.
היא קמה ממושבה, נעלמה לכמה רגעים וחזרה עם מפתח הכספת הקטן והמשונן, וסימנה לו בנפנוף יד לפגוש אותה בפתח חדר הכספות, והוא חצה את רחבת הסניף הקטן בצעד מהיר, מחשב את צעדיו כך שייפגש אתה ליד דלת הזכוכית המחוסמת בדיוק כשהיא פותחת בפניו את הדלת בלי מילה וצועדת לפניו בעיכוס אגן מתגרה. אחר כך הציבה דרגש קטן, טיפסה עליו ועמדה בגבה אליו, מתעסקת ברוב טקס בשני המפתחות בעוד הוא עומד מתחתיה, מסתכל עליה מלמטה למעלה, מדמה לעצמו את גופה המושלם מתחת למכנסי הגברדין והחולצה הבהירה שצווארה הכהה כנגד הבד הלבן מתנוסס מעליה לתפארת, נועץ מבטו בתנועת שרירי הכתפיים והשכמות שמתחת לחולצה, שזעו בתיאום מושלם כשהניפה ידיה למעלה, נמנע במתכוון שלא להביט אל בתי השחי המגולחים למשעי, משום שידע שהיא בוחנת אותו גם כשגבה מופנה אליו. לבסוף שלפה את הקופסה המתכתית המוארכת שהחליקה בקלות מתוך הגומחה שהכילה אותה, ירדה מהסולם והגישה לו את הקופסה בזרועות פתוחות כמגישה מִנחה כלשהי, והוא קיבל מידיה את המתת ועמד שם באמצע החדר, נאבק בתשוקתו ובתנועה שהחלה להתעבות בחלציו משום שעמדה כל כך קרוב אליו עד שיכול היה להריח את ריחה, ריח זיעה קלה שהומתק בניחוח חריף של לבנדר, ולרגע חש רצון עז לפתוח ממש כאן את הקופסה ולשלוף חבילת שטרות עטופה בסרט גומי ולהגיש לה אותו, מנחה כנגד מנחה.
אז תקרא לי כשאתה גומר.
כן בטח, חמש דקות.
הוא נבוך מקרבתה ומכפל הלשון שנקטה, שלא ידע כיצד לפרשו, ונותר לעמוד כך עם הקופסה בידו, ממתין שתצא מהחדר. אבל היא נותרה לעמוד על מקומה והוא נאלץ להשאיר אותה כך, ונכנס אל חדרון ההתבודדות הקטן המיועד למפגש האינטימי שבין הלקוח לכספו.
עכשיו, כשעמד לבדו מול המטמון הקטן שלו, נזכר מדוע בעצם בא לכאן, כאילו זו הייתה בעצם תכניתו במשך כל הנסיעה מביתו אל הבנק, והוא פתח את הקופסה והכניס לתוך תיק היד הקטן שנשא עמו את כל תכולת הכספת, מבלי לספור את הסכום המדויק, למרות שלא ידע אפילו באומדן גס כמה נמצא בתוכה, ובאותה תנועה ממש, כאילו גם זה חלק מתוכנית מפורטת שתכנן מראש, גרף אל תוך התיק גם את תכשיטי הזהב המעטים של אשתו ואת טבעות הנישואים שלה ושלו, שהטמינו כאן לפני כמה שנים, כשאלה התחילו ללחוץ ולהכאיב לאצבעות שתפחו מעט במשך עשרים ושתים שנות נישואין. הם התכוונו לשלוח אותן לצורף כדי שירחיב אותן מעט, אבל מעולם לא טרחו לעשות כך.
לאחר שסיים יצא מן החדרון הצר ולחץ על כפתור הזמזם שהזעיק אותה בחזרה אליו. היא לקחה מידיו את הקופסה השחורה המוארכת, מופתעת, כך דימה, ממשקלה הקל. אבל פניה, שהוא התעמק בהם בפעם הראשונה, שם לב עכשיו למה שלא ראה מאחורי זכוכית הדלפק, לעור לחייה המחוספס שהיא מילאה את גבשושיותיו בשכבת איפור עבה, והכתם העמום בשורש אפה, שנראה לו כמו שארית של שטף דם שטרם החלים כליל, נותרו קפואות וחסרות הבעה כמבטם האטום והאדיש של פקידי בנק הסופרים מדי יום מאות ואלפי שקלים מבלי להניד עפעף. היא הסתובבה ופנתה ממנו, וטיפסה שוב בשלבי הסולם בקלילות חיננית, למרות נעלי העקב הגבוהות שנעלה, נמנעת מלהצליב את מבטה במבטו, אבל הוא יכול היה לחוש בזווית צדודיתה, שהיא חשה היטב במבטו המשתוקק, החורך את צד עורפה, וכי משהו בעצם אופן עמידתה לפניו, והדרך שבה הניפה שוב את זרועותיה למעלה, מעבר לקו ראשה, והתנוחה שבה עמדה על בהונות רגליה, רמזו לו רמז כלשהו, למרות קרירותה המופגנת, שנראתה לו גם היא כסימן מוסכם במשחק כלשהו, שהוא מתקשה לפענח את חוקיו. כשנפרדו אחרי שיצאו מן החדר משוריין הדפנות, חייך אליה ונגע בכתפה בסגנון שקיווה שיהיה קצת חברי וקצת אבהי ואמר לה, אז נדבר יותר מאוחר, והיא לא נרתעה כלל, ואולי אפילו, כך נדמה היה לו, התרפקה מעט על זרועו החובקת את כתפיה כמחוות ידידות, והמשיכה ללוות אותו עד דלת הזכוכית, מתנודדת מעט על עקביה, מבלי לענות לו דבר. הוא עוד הספיק להחוות כלפיה תנועת פנטומימה, מקרב אגרוף קפוץ ואגודל וזרת זקורות אל אוזנו ופיו, כאילו מדבר לתוך שפופרת טלפון, לפני שהיא שבה אל תוך החדר הפנימי, מהנהנת בראשה לעברו.

 

לרכישת הספר באתר אינדיבוק לחצו כאן