שלכת – סיפור קצר מאת אילת סווטיצקי

יושבת במרפסת, אל מול ההרים, השקט שסביב מתעתע, שקרן. הכול דומם, רק קול המכוניות העוברות בכביש הראשי מפר את אותו איזון דק שבין הפנים לחוץ.

אני ממתינה. מתבוננת בשמש המטפסת אל מעל גג הפרגולה, זורקת את צילה המזדחל אליי, סנטימטר אחר סנטימטר.

עניין של דקות המרגיש כמו נצח. כמו חיים שלמים שמחכים לרגע הנכון לקרות.

עוד סנטימטר.

המחשב עדיין בתיק. רק כששולחן העץ יכוסה באפילה הרחק מקרניו השורפות של כדור האש, אוציא אותו. רק אז, אדע כי הגיע הרגע.

סופו של הקיץ מתקרב, הבקרים אינם לוהטים כשהיו לפני שבוע, לפני חודש. כעת, יש בהם צינה ששולחת צמרמורות על עורי.

והסתיו, מה יביא איתו הסתיו?

זיכרון נשכח. זיכרון שננעל כל שנה מחדש עם דלתות בית הכנסת, זיכרון שנקבר כשם שהשופר חוזר לארון למנוחתו.

השופר נכנס ויוצא ממקומו הקדוש, הזיכרון שלך לא. אותו אני משאירה עטוף, תחילה בחורף ואחר כך באביב ובקיץ. הזיכרון שלך חומק החוצה רק כשהעלים מתחילים לנשור מהעצים, ומכסים את המדרכות וכל צעד שאני פוסעת עליהם, שובר אותם ברשרוש עדין.

גם הזיכרון שלך נסדק.

אני כבר לא יכולה לשמוע את קולך בראשי, או את צחוקך. פניך מביטות בי מהתמונות, וחיוכך רחב, ואני מתאמצת לא לשכוח. לא לשכוח איך שילבת את אצבעותיך באצבעותיי, והובלת אותי על פני העלים, איך רמסנו אותם יחד, והעפנו אותם באוויר, וכמה צחקתי. כמה צחקתי בקולי קולות עד שהשכנה הוציאה את ראשה מחלון ביתה ונזפה בנו.

אני מתאמצת לא לשכוח איך משכת אותי משם בריצה, "בואי כבר," האצת בי, "בואי כבר."

בוא אתה. בוא, חזרה לחיים שהותרת, שקפאו עם לכתך. בוא לימי השרב, ולפריחה באביב, ולגשם הזלעפות שהפתיע, ששטף אותך כששכבת מתבוסס בדמך וגופך דומם. גשם הזלעפות ששכח כי החורף- טרם הגיע זמנו. בוא אליי. לא רק בימי הסתיו, לא רק עם קול התרועה וקול השברים. בוא, כשהפרפרים מרחפים באוויר החם, כשהשמש מכסה בצילה את שולחן המרפסת שעליו עמדו כוסות הקפה השחור שלך.

צא מהתמונות שבסלון, ומהמילים שעל המקלדת, ומסיפורי הגבורה, הפר את השקט.

חזור אליי.

 

לספרים נוספים של אילת סווטיצקי