חלום וצימוקים

 

אתה ישן באין מפריע. עולה בוקר, חוזר לילה ושוב אותו הדבר.

אני יושבת ביער על שמיכה דהויה. שיער בלונדיני פרוע, אצבעות חודרות פנימה, פורמות בו קשרים פקעת אחרי פקעת.

מסביב שקט. שמיים חשוכים של חודש דצמבר. בין העצים והתפאורה המעורפלת, שוב שמיכה ואישה. שלג יורד, אולי זה גשם, אני לא בטוחה. וחושך, אור הירח נשזר בו, קווים קווים של יופי. כשאחרון הקשרים בשיערי מותר, והאצבעות עוברות בו בקלות, באין מחסום, אני קמה, מתרחקת מספר צעדים. וכלבים – שניים, אפורים וגדולים, יוצאים משער צידי ורצים לכיווני. שיניהם חשופות, נוטפות ריר והבעתן מוטרפת. אל תרוצי, אני לוחשת לאוויר. ברגליים רועדות עומדת במקומי וממתינה לגזר הדין הידוע מראש, לנצחון החיה על האדם.

הם רצים לעומתי, ואני מדמיינת, איך בשרי נתלש ממני בכח ועצמות יבשות נחשפות ולב וכליות, והכל מהפנים החוצה מתפורר. עד שיד מגששת על פני גופי בליטוף. הכלבים נעצרים ועיניי נפקחות.

היד שלך לא אוכלת בי, עוברת על עור חמים ומיוזע, באיטיות. הסיוט גם הוא עובר ממני, נשכח כשם נשתכחו ממני צרות רבות שידעתי טרם הגעת.

"את בסדר?" קולך הצרוד מחזיר אותי למיטה שלנו. "כן" אני ממלמלת כבכול לילה שלישי. ויש מניין ימי השקט במניין ימי הטירוף במוחי ואינך יודע, אולי דווקא כן. השינה נמשכת בך, כי אהבתי אותך כל כולי, כי מעולם לא נטרפת ביחד איתי. בלי לדעת, עצרת כלבים שרצו להשחית בי. לילה נוסף עובר, והשקט בבית מקדש את הקשר הזה שיש בינינו, רק שבי אין שקט. הסתכלתי בך, נושם נשימות רכות, כף ידך מונחת על בטני, מגינה על הרחם, שעטף בתוכי עוברים, שתי בנות הבאתי לעולם, שהיה עד אז רק שלנו.

"קומי יחד איתי." ביקשת, על אף שעשיתי זאת גם כך מאז ומתמיד, ויצאת מהמיטה. התארגנתי, הולכת בעקבות הריח החדש והנקי שלך. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ישנו יחד, קמת לפניי והתמסרת לעצמך במשך רבע שעה. כשעשית זאת בפעמים הבאות, קמתי להסתכל עליך. וידעתי בפעם הראשונה בחיי יציבות. ידעתי את כוחה של שגרה ברורה; אותו הטקס באותה השעה ואהבתי אותך ושמרתי עליה בקנאות, סירבתי להפר אותה, את האיזון הקדוש שהיה בי או בה או בנו.

"בוקר טוב," כוס קפה חם, מקושטת פרחים ורודים, מונחת על שיש צהוב, במטבח כחול על בית לבן. "מה התוכנית להיום?" שאלת. ואני הזזתי שוב שיער, הפעם מסודר, כזה ששימנתי בשמן מרוקאי מפרסומת, כמו שסבתא שלי, שהיתה כל כולה אישה, עשתה. "הגר?" אמרת את שמי, כל כך ברור אמרת את שמי, עיניי ברקו ונמלאתי חום. כשלא עניתי, יישרת את צווארון החולצה הבהירה שלבשת.

"ראיתי אותו." אמרתי כך פתאום. עוד לפני שהבנות יתעוררו ושגרת בוקר נוספת תשתלט עלינו.

"איפה?" שאלת בשקט, יודע בדיוק במי מדובר, מעביר יד על ראשך המגולח, נראה בדיוק כמו אז, כמו החייל שהיית כשהכרנו.

"אתמול בים, כשהכנסת את הבנות לאוטו, שטפת להן את הרגליים. בדיוק סיימת להכניס את המחצלת לתא המטען, הוא עבר שם." חייכת, אבל לא הרגשתי שום דבר. ראיתי אותו שוב בעיני רוחי, דהוי כמו אותם זיכרונות שחתם בי. חולצה לבנה שהצהיבה ומכנסיים קצרים בצבע טורקיז צעקני, כתפיים שמוטות ועיניים מחפשות. תמיד היו לו כאלה, רק שאף פעם לא מצא דבר, גם כשהייתי לו אני, לא מצא.

"איך הוא נראה?" לגמת מכוס הקפה שלך.

"זקן, הומלס זקן, איש שגר באוטו דפוק בים." אמרתי בכעס. גאון מטורף שכמותו, איש שיש לו תשובות לכל השאלות, מלבד לאלו שנשאלות עליו, עליי, עלינו. דמיינתי מה היה קורה, אילולא היה עוזב את ישראל, ואז חוזר אליה חולה ואומלל, מה היתה אמא שלי אומרת, לו ידעה שבתוכי, רציתי אותו, מדמיינת איך יהיה לשבת לשתות איתו קפה שוב, לדבר פיזיקה ואנגלית, ללמוד כל מה שידע.

"את רוצה לחפש אותו? שננסה שוב." שאלת בשקט, מלווה באנחה. זוכר את כל אותן הפעמים בהן חיפשתי והתאכזבתי.

"מה הטעם לחפש את אבא שלי שוב?" שאלתי עצבנית. ידעתי שגם אם אמצא אותו,הכלבים, היער והבדידות יחריבו כל לילה שלישי בשבילו, כאילו מתעורר בתוכי, לדחייה, ככלב רעב הנוגס באושר שקניתי במה ידיי.

מבטי נדד אל הלחם שפרסת כדי להכין כריכים לילדות. "זוכר שאהב חלה מתוקה? כזו עם צימוקים בתוכה?" חייכתי לזיכרון. "כשהלך בפעם המי יודע כמה, הייתי אופה כל יום שישי, מחכה שאולי יבוא. השארתי גם כוס יין כמו לאליהו הנביא, כמו שאהב." צחקתי צחוק מהול בעצב. "בסוף הייתי זורקת את החלה המתוקה ששנאת ושותה את היין בעצמי. היית מתרגז על הבזבוז ואני הייתי כועסת שיש לו כח כזה עליי וששוב חיכיתי."

"את רוצה שאלך לבד? שאשאל אם צריך משהו?"

"לא. הוא בטח יגרש אותך. טוב לו לבד, הוא והים."

"את כבר לא אופה." אמרת בשקט משלים עם האובדן.

"אני יודעת רק חלות עם צימוקים." מלמלתי. הסתובבת אליי, מבטך ואוהב, "לא צריך, אפשר לקנות הכול." וידעתי למה בחרתי בך, וידעתי שיבוא יום ותגרש את הכלבים כולם ממני, אתה בעצמך ולא כי תוכל להם, או לו, כי אתה והחיים בכוחכם העיקש, תובילו לשם. כי ידעתי שכולם אהבה ויציבות והבטחה לטוב.

"הבנות קמו." הנחתי את כוס הקפה על הדלפק, ממהרת אליהן.

"אני אלך." עצרת אותי, משאיר אותי לסייםאת מלאכת הכנת התיקים.

"בוקר טוב אבא." שמעתי קולות ממול רכים ומנומנמים. חיוך נפרס על פניי. הבטתי בחלון.

"בוקר טוב א-ב-א." נשמתי, מנסה לגנוב מדמותו הרחוקה. ידיים קטנות על ירכי, וכף ידך הגדולה על כתפי החזירו אותי הביתה.