המיזנתרופ – סיפור מאת לימור מויאל

אנשים זרים מציפים את המרחב הקיומי שלי. מרחב מחניק שהוא שלי ושלהם. הריח שלהם, ההבעות שלהם, מנח הגוף השפוף ולעתים זקוף וגאה. המבטים שלהם ששורטים את עורי בלי רשות.

העיניים שלהם שטופות במבטים של זימה, סקרנות, זלזול, קנאה או רחמים, ולפעמים הכול ביחד, ואני טובע.

בלילה, הכול נפלט החוצה מתוכי, כמו רעל שלא התעכל. אני מקיא לחלומותיי את כל הקלסתרונים, הריחות, המראות, המילים והקולות. הבלילה הצבעונית נפלטת מתוכי בסילונים של מיאוס. צווחנית, חומצית ושורפת.

לעתים אני מרגיש שאני לא יכול יותר להתקיים כאדם. המחשבה שאני אחד מהם, שאני נראה או נשמע כמותם, מעוררת בי חלחלה.

בזמנים כאלה אני מדמיין שאני איש זאב, שאני יכול בבוא הליל להשתנות. להסיר מעליי את כסותי האנושית ולהיות משוחרר מהצורך הבלתי נסבל הזה להתנהג בהתאם לחוקים.

אילו הייתי זאב, הייתי רץ כמו משוגע ונותן לכפותיי היחפות לדחוק את האדמה הלחה תחתיי. להריח את העשב הרענן ואת האדמה ואת הלילה. הייתי מילל אל הירח ומתענג על שתיקתו הזוהרת. הייתי מתכרבל לתוך פרוותי ונרדם לתוך השקט והלבד.

הבוקר מזכיר לי שאני אדם. אני קם ולובש את ההבעה הרגילה, זו שהכי זמינה בגרדרובה המצומצמת שלי. זו שאומרת להם שאני לא רוצה אותם קרובים מדי. הם לא תמיד מבינים.

ביום שישי הלכתי לקנות קסדה חדשה לאופנוע שלי. לפניי בתור עמדו אב ובנו. הילד הביט בי מסוקרן ומיד זיהה את ההבעה הבלתי מתעניינת שלי (ילדים מבינים הבעות כאלה, הרבה יותר ממבוגרים), אבל היה בו משהו בילד הזה שכמו נגע בי. הזאב שלי דיבר אל הזאב שבו. הוא הבין אותי במבט חטוף ורציתי לחבק אותו פתאום.

אבא שלו שילם על הכפפות והמראה.

״נו, אז איזה אופנוע אתה רוצה שיהיה לך, כשתהיה גדול?״ שאל האב את בנו והחווה בידו אל עבר תצוגת האופנועים המרשימה שבאולם התצוגה.

הילד אפילו לא הביט לעברם. הוא הרים את ראשו לעבר אביו וענה לו בשקט ״אני לא רוצה אופנוע.״

האב הסמיק. אני לא בטוח אם זה היה מכעס או מבושה, אולי ממבוכה. הוא הביט לכל צדדיו, כמו מברר אם מישהו שמע. מבטו המודאג חלף על פניי ונפגש עם הבעה שאומרת אדישות מזלזלת. זה לא היה לכבודו, אבל אולי זה היה חזק יותר מהאדישות הרגילה שלי.

״בטח שיהיה לך אופנוע,״ הוא אמר לבנו וטפח על ראשו של הילד בחיבה מאולצת, אך המבט המחויך שלו היה טבול בחוסר שביעות רצון וקווים דקיקים של אכזבה. הילד השפיל מבט.

קול עז של חריקת בלמים נשמע מחוץ לחנות, ולאחריו המולה של קולות משתאים וצופרים גוערים. יצאנו שלושתנו מהחנות לברר את פשר המהומה. באמצע הכביש הייתה מוטלת גופתו של כלב שהרגע נדרס. נהג הג׳יפ ישב זעוף ברכב, כאילו ממתין שמישהו יעשה משהו, יזיז את המטרד מבין גלגליו. מספר עוברי אורח מסוקרנים, שעצרו לרגע לראות מה קרה, המשיכו בדרכם בחוסר עניין כשנוכחו שזה רק כלב.

ניגשתי אליו, הוא היה כלב שחור בינוני. נראה מגזע מעורב עם פנים שהזכירו זאב, ולא היו עליו סימנים מזהים. הנחתי שהוא כלב רחוב. כשהתקרבתי, ראיתי שזולג לו דם מהפה, והלשון שלו הייתה שמוטה, פרושה כמו שמיכה ורדרדה על שיניו החדות ומשתלשלת אל האספלט המאובק. הוא כבר היה מת. שמחתי בשבילו. הרמתי אותו בזהירות והנחתי אותו על המדרכה ליד הכניסה לחנות. ליטפתי את ראשו ואיחלתי לו דרך צלחה חרישית. הילד התבונן בו, צער עמוק על פניו, ודמעה זלגה על לחיו. הנהג של הג׳יפ פתח את החלון וחייך אליי. ״תודה,״ הוא שלח לעברי, תודה שפיניתי לו את הדרך וזירזתי את ההסתלקות שלו מהזירה.

״צריך לעשות משהו עם הכלבים המשוטטים האלה,״ אמר האב. ״מישהו היה יכול להיהרג כאן בגללם.״

האב ניסה לחזור לחנות ולמשוך את בנו אחריו, אבל הילד לא זז. מבטו העצוב נעוץ בכלב המת, ועיניו דומעות.

״מה יקרה לו עכשיו?״ הוא שאל אותי.

״אני אקח אותו לגינה שליד הבית שלי ואקבור אותו שם מתחת לעץ. יהיה לו נחמד שם, זו גינה של כלבים,״ עניתי לו, והאבא החמיץ לי פנים ומשך את הילד חזרה פנימה.

קברתי את הכלב בגינה מתחת לעץ, כפי שהבטחתי לילד וחזרתי הביתה. לא קניתי קסדה באותו היום.

בערב, שכבתי על הספה בסלון ובהיתי בתקרה. חשבתי על הכלב ועל הילד, כששמעתי את הקולות המחרידים מהקומה מעליי. השכן מדירה שבע שוב היכה את אשתו. הפעם כיוון שהיא שכחה לשלם את חשבון החשמל בזמן. לשאגות שלו וליללות הבכי שלה הצטרפו צלילים מחרידים של כלי מטבח מוטחים על הרצפה והקירות, סימפוניה מטורללת של נפץ וצווחות. אלה היו קולות שהייתי רגיל אליהם. כל השכנים בבניין היו רגילים.

כל פעם הייתי מתקשר למשטרה ומתחנן שיעשו משהו, אבל כששוטר היה מגיע לתחקר, היא הייתה אומרת שזו רק מריבה, הוא היה מחייך לשוטר ואומר ״אתה יודע איך זה נישואים…״.

אחר כך, הוא היה נועץ בי מבט שטני במעלית ואומר לי לא לתחוב את האף לעניינים לא שלי. אמרתי לו שאני אמשיך לעשות הכול כדי לעצור אותו מלהרביץ לה, ושאם הוא היה גבר, הוא היה מרביץ למישהו בגודל שלו. הוא נתן לי סטירה, ואני חייכתי אליו,

אבל כשהוא נכנס למכונית שלו יום למחרת, הוא גילה שכל השמשה הקדמית הייתה מרוחה בחרא של כלב. הערב, בנוסף לסימפוניה הרגילה, שמעתי גם את סופי. זו הפעם הראשונה ששמעתי את סופי צועקת ובוכה, מתחננת לאבא שיפסיק.

סתמתי את האוזניים וחשבתי על הכלב השחור. לרגע קינאתי בו, שכוב לו בפארק בחיק החמים של האדמה, עטוף בשקט ובעצים.

אחר כך התקשרתי שוב למשטרה, אמרתי להם שאם הם לא יעשו משהו, אני אעשה. אמרתי להם שסופי בוכה.

אני לא יודע מה קרה עם זה, כי שתיתי חצי בקבוק של ויסקי שאנס אותי לשינה שיכורה.

בשבת בבוקר ירדתי לזרוק את הזבל. כשיצאתי מחדר המדרגות אל הפטיו הרחב שבחזית הבניין, שמעתי צלילים מוכרים, צלילים של ילדות. סופי עמדה שם, לבושה בבגד גוף אדום שנראה קטן עליה בשתי מידות וקרוע בכתף הימנית. על חומת האבן הנמוכה, שהגדירה את חצר הבניין, היא הניחה זוג רמקולים קטנים מחוברים לאייפון ישן.

צליליו הדרמטיים של פרוקופייב מ׳פטר והזאב׳ הציפו את האוויר החמים. היא חייכה כשראתה אותי, חייכתי גם אני.

״אני יכול לראות אותך רוקדת?״ שאלתי.

״אני לא כל כך טובה,״ היא ענתה.

״ואני לא כל כך מבין בבלט,״ עניתי לה בחיוך חושף שיניים. כזה שנדיר שאני מעניק למישהו.

היא חייכה והסמיקה, ואז היא שינתה בבת אחת את ארשת פניה, כמו החליקה לתפקיד ששאב אותה למציאות אחרת והתחילה לרקוד. היא רקדה את הציפור מהסיפור, זו שידעה לעוף, אך לא ידעה לשחות; גופה הדקיק והארוך נמתח ונפתח לצלילים המשובבים, ואתו הלב שלי. דמעות חנקו אותי מהיופי הזה שפיזז מול עיניי.

כשהקטע הסתיים, סופי ניגשה לכבות את המוזיקה. היא הסתובבה אליי סמוקה, ויכולתי לראות את האור כבה בפניה, יכולתי לזהות את השנייה שבה הילדה מדירה שבע, חזרה מהאכסון הזמני בתוך הגוף של הרקדנית ושבה להיות סופי. היא הפכה מונוכרומטית פתאום. כל הצבע דהה.

״זה היה מאוד יפה, סופי,״ אמרתי לה. אני חושב שהיא האמינה לי, כי הקול שלי קצת רעד.

״אני אוהבת את 'פטר והזאב'. אוהבת איך פטר לא פוחד מהזאב.״

״את יכולה לרקוד אצלי בסלון סופי,״ אמרתי לה. ״יש המון מקום, ואני יכול לתת לך מפתח. כל פעם שתרצי לרקוד, תוכלי לבוא אליי לדירה ולהסתתר שם. אני מבטיח לא להפריע לך.״

״אבא אמר שהוא יהרוג אותך,״ היא לחשה במבט שטוף אימה. ״הוא אמר שאתה מתערב בעניינים לא לך.״

חייכתי.

״אם הוא יהרוג אותי, לפחות יכניסו אותו לכלא.״

״אתה כמו פטר,״ היא ענתה.

״כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות בלרינה ולגור רחוק-רחוק, אולי בברלין.״

״ותתחתני עם רקדן ותעשו המון ילדים?״ שאלתי.

״אני לא רוצה להתחתן עם אף אחד, ואני לא רוצה ילדים. רק לרקוד ואולי כלב.״

הוצאתי מהכיס את צרור המפתחות שלי ושחררתי ממנו את המפתח של הבית. היו לי שניים בצרור. נתתי לסופי את המפתח והסתכלתי לה בעיניים.

״תשתמשי בו סופי, עד שיהיה לך בית משלך לרקוד בו, תשתמשי בו.״

סופי לקחה את המפתח ונתנה לי נשיקה על הלחי. אחר כך היא חזרה לרמקולים שלה והשמיעה את החלק האחרון של היצירה, החלק שבו הזאב מובל לגן החיות.

 

 לכל הספרים של לימור מויאל באתר אינדיבוק