ארון הנעליים – סיפור קצר מאת ליליאן סלמה-נחום

יוני ההוא היה חם במיוחד. ההבטחה הסמויה לאביב ארוך שוב נכזבה וחום כבד תקף במלוא עוזו כבר בתחילת החודש. כעת השמיים בוהקים בלובן השרב, הציפורים מתחבאות בצילי העלים ואילו אני נושמת עמוק ומשתדלת לשמור על איפוק למרות הכאב שמאיים לנפץ את לבי לרסיסים קטנים. לא האמנתי שהוא יגיב בצורה כזאת, לא האמנתי שהוא ידבר אליי בצורה כזאת. חשבתי שהוא באמת אוהב אותי, שהוא רוצה להיות איתי, אבל מסתבר שטעיתי.

"אני מבינה שאנחנו צעירים, אני מבינה שלא תכננו להביא עדיין ילדים, אבל זה קרה, אתה מוכן להפסיק להיות קיצוני כל כך? "

"אני לא רוצה להיות אבא! למה את מתקשה להבין?" הוא צורח בתסכול ומעביר את כפות ידיו פעם נוספת על שיערו. כל מי שיראה אותו כרגע יחשוב שהוא איבד את האדם הכי אהוב עליו בעולם. שיערו פרוע, במהלך השבוע האחרון הזיפים המטופחים הפכו לזקן סבוך, הלבן בעיניו שינה את צבעו לאדום והסימנים השחורים הכהים מתחתן רק מוסיפים לתחושת האבדון שהוא משדר. לא ניתן לזהות אותו.

"אתה תהיה אבא כי אני בהיריון! " אני צורחת חזרה. הבטחתי שלא אאבד שליטה אחרי כל הפעמים שפרצתי מולו בבכי, אבל עכשיו אני כבר לא בוכה, אני כועסת ומתוסכלת מכך שהוא מתנהג כמו ילד קטן במקום להעניק לי חום ואהבה, במקום לשמוח שהוא יהיה האבא של התינוק שלי, שלנו. " אין דרך לשנות את המציאות, מה אתה מתכוון לעשות בעניין?"

"השאלה היא, מה את מתכוונת לעשות בעניין?" הוא שואל בטון חלש ונועץ בי מבט זועם. "את מתכוונת להרוס לנו את החיים בגלל העקשנות שלך, או שאת מתכוונת לפקוח את העיניים ולהבין שלא מדובר בעוד משחק כוחות אלא בעתיד שלנו?"

"על מה אתה מדבר?" אני שואלת בחשש למרות שברור לי למה הוא מתכוון.

***

"כבר התעוררת, קטני? חשבתי שהלילה נזכה בכמה שעות שינה," אני ממלמלת בעייפות ומרימה אותו מהעריסה, משכיבה אותו לצדי. הוא בוהה בי בעיניו הכחולות ומחייך חיוך… טוב, אולי האחות צודקת ולא מדובר באמת בחיוך אלא ברפלקס, אבל אני מעדיפה להאמין שהוא מחייך אליי ואוהב אותי אחרי כל מה שעברנו יחד בשבוע האחרון. "לא היה קל, אה? אבל עשינו את זה! הצלחנו להיפטר מהסבתות שלך ולהתחיל את החיים החדשים שלנו, הדבר היחיד שחסר עכשיו הוא שתלמד לישון בלילות." ושוב, אותו חיוך מופיע על פניו היפות. שגיא, זהה לאבא שלו. אותן עיניים כחולות, אותו אף קטן ומשורטט, אותו שיער כהה. אני מלטפת את ראשו בעדינות ומתקרבת, נושקת לכף ידו ברכות. "ההפסד כולו שלו, יפה שלי."

***

"בייב, מה אתה אומר? איזה מנות הכי אהבת?" אני שואלת בחיוך רחב וטועמת פעם נוספת מהדג עם הרוטב האדום, החולשה שלי, מאז ומתמיד. אני מרימה אליו את מבטי ורואה את המבט הכבוי בעיניו.

"לא משנה לי או מעניין אותי מה האורחים יאכלו בחתונה, מצדי שיביאו כריכים מהבית או שלא יבואו בכלל," הוא עונה בלעג ואני מפנה את ראשי במהירות למארגנת החתונות שהאולם הצמיד אלינו, מחייכת במבוכה: "ככה זה כשמכריחים את הגבר לנטוש את משחקי המונדיאל ולהגיע לטעימות, מצאתי את הגבר האידיאלי." אני מתרצת בפעם המליון.

היא צוחקת ומעודדת: "הכול בסדר, אני מבינה אותו, את בת מזל שהוא בכלל הסכים להגיע." הוא מרים את בקבוק הבירה ולוגם ממנו, מתעלם מחילופי הדברים בינינו ולבסוף קם ממקומו ומכריז: "סיימנו פה, תזמיני מה שמתחשק לך." הוא צועד לכיוון היציאה מבלי להביט לאחור. אני מזנקת ממקומי, מתנצלת בשמו פעם נוספת וממהרת בעקבותיו.

 

"אתה מוכן להפסיק להתנהג ככה? אתה מעניש אותי? זה העניין?" אני שואלת ומניחה לדמעות לזלוג.

"להעניש אותך? את רצינית? הסכמתי להתחתן כי לא הייתה לי ברירה אחרת, כי החלטת לדפוק לנו את החיים! מה היה לך רע לפני? עברנו לגור יחד, היו לנו שאיפות, חלומות, היינו אמורים להתחיל את הלימודים, מה היה הדחף להרוס הכול ולקבור אותנו בחיי משפחה? את לא חושבת על הילד הזה? איך יראה העתיד שלו? אין לי כלום, את קולטת את זה? אין לי כלום להציע לו! אבל את עסוקה במנות ובחיוכים מזויפים. אל תסחבי אותי לחרא הזה, אל תצפי שאהיה מאושר עם ההחלטות שלך!" הוא יורה בזעם. פעם הוא היה מתרגש כשהייתי בוכה, היום הדמעות לא מעניינות אותו.

"אני מבינה את החשש משינויים אבל אתה תראה, שום דבר לא ישתנה בינינו. אתה עדיין אוהב אותי, נכון?" אני מושיטה את ידי ומלטפת את שיערו באותה צורה שבה הוא מבקש ממני ללטף לפני שהוא נרדם. "תן לי להוכיח לך שדבר לא השתנה, תן לי לפנק אותך היום." קולי שקט, כמעט מתחנן.

"אתה כבר לא אוהב אותי?" אני שואלת אחרי רגע ארוך של שתיקה.

"את חושבת שאם לא הייתי אוהב אותך, עדיין הייתי פה?"

***

"מה את מתכוונת לעשות אחרי חופשת הלידה?" שואלת אחותי הדר ומתיישבת על הספה. אני מסתכלת על הקטן שלי יונק ומלטפת את כף ידו.

"דיברתי עם אימא ואני שוקלת להאריך את חופשת הלידה, היא תעזור לי כלכלית וכשהוא יהיה בן חצי שנה אמצא לו מטפלת."

"לא היית שורדת בלי עזרה." היא נאנחת ונשענת לאחור. הדר אף פעם לא אהבה את אדם, לא משנה עד כמה התאמצתי, הם אף פעם לא הסתדרו, והיום היא לא מפסיקה להטיח לי בפנים עד כמה היא צדקה בקשר אליו.

אדם ואני הכרנו כשהייתי בת חמש עשרה. הוא היה החבר הראשון שלי, הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה, הוא היה הכול. במהלך התיכון היינו יחד וגם כאשר התגייסנו לצבא, אף פעם לא נפרדנו. כשהשתחררתי שכרנו דירה והחלטנו לבנות את החיים שלנו יחד עד שקרה מה שקרה. לא חשבתי שהוא יגיב כמו שהגיב, לא חשבתי שהיום אשב פה לבד ואשמע את אחותי מחמיאה לעצמה על תחושות הבטן המעולות שלה. כולם חושבים שאני שונאת אותו ואני לא אומרת דבר בנושא, הם יחשבו שהשתגעתי אם ידעו שבכל יום שעובר אני אוהבת אותו יותר. בכל פעם שהנסיך שלי מתבונן בעיניי אני רואה אותו ויודעת שלעולם לא אוכל לשכוח אותו או להפסיק לאהוב אותו, אנחנו מחוברים לנצח, גם אם לא אראה אותו יותר לעולם.

***

"יעלי, אני מבין שקשה לך, אני מבין שכואב לך ואני מבין שאת זקוקה לזמן כדי להתאבל ולבכות, אבל את צריכה לזכור את התינוק שלך, הוא לא אשם בדבר. תישארי במיטה, אבל תאכלי, אני מתחנן בפנייך, תאכלי קצת." קולו של אבא שלי שבור, קשה לו לראות אותי שוכבת במיטה ובוכה לאורך כל היום, אבל אין לי שליטה על כך, איבדתי את אהבת חיי, את הדבר היחיד שרציתי בחיי. אני מתיישבת בכוח ולוקחת ממנו את הצלחת. "הכריך האהוב עלייך; לחם פרוס ושניצל תירס עם מעט קטשופ ועגבנייה," הוא אומר בחיוך מנחם.

"תודה, אבא. אני אוהבת אותך." המילים יוצאות מפי והדמעות מתחילות לזלוג פעם נוספת. כבר לא אוכל לומר לאדם שאני אוהבת אותו, הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות להיפרד ממנו או לשכנע אותו להישאר, הוא פשוט נעלם, יומיים לפני החתונה שלנו.

אני אמורה לכעוס, אני אמורה לשנוא אותו, אבל אני לא יכולה. אני רוצה אותו, אני רוצה שיחזור ואשכח מהחתונה, אשכח מהכול, אבל שיחזור. אני רוצה להתעורר בין זרועותיו, אני רוצה שיצעק עליי כשאני משאירה את המגבות זרוקות על הרצפה אחרי המקלחת, אני רוצה שיכין לי את הקפה הדוחה שהכין לי בכל בוקר, אני רוצה שיגרוב לי גרביים לפני שאני מתעוררת בימי החורף, אני רוצה אותו, אני רוצה אותנו, אני זקוקה לנו.

"תוציאי הכול ילדה שלי, תבכי, תצעקי ותקללי ובסוף את תרגישי הקלה ויהיו לך כוחות לקום ולהתמודד עם החיים," אבא אומר ומלטף את ראשי.

"אני לא רוצה לבכות או לקלל, אני רק רוצה אותו, אבא, אני רוצה את אדם! הכול כואב לי, הגוף כואב לי. אני רוצה שיפסיק לכאוב לי כל כך, אני זקוקה לו, אני צריכה אותו, אני חייבת אותו!"

"אנחנו נהיה כאן בשבילך, נסיכה שלי, אנחנו לא נעזוב אותך לבד," הוא מנחם אותי.

"אני לא רוצה שיעזרו לי, אני רוצה אותו! אני רוצה אותו!" אני צועקת בייאוש, ומתייפחת בקול בין זרועותיו החמות והאוהבות של אבא שלי. אני לא אשרוד את הכאב הזה.

***

השעה שמונה בערב. אני מקפלת את הכביסות והתינוק שלי שוכב במיטה שלו. היום החלטתי להשכיב אותו במיטה ולחכות עד שיירדם לבד, אם אמשיך לפנק אותו יהיה לו קשה מאוד להסתגל למטפלת ברגע שאחזור לעבודה.

נקישות חלשות נשמעות. שוב אימא שלי? ביקשתי ממנה להפסיק להפתיע אותי בערבים, היא חייבת להאמין שאני מסוגלת לגדל את הילד שלי לבד. אני מניחה את החולצה המקופלת על הערימה וניגשת לפתוח, מוכנה להתמודד מולה ולשלוח אותה הביתה.

"אימ…" המילים נתקעות כשאני רואה אותו עומד מולי. האדם היחיד שלא ציפיתי לראות שוב. לבי מתחיל לדפוק במהירות וגופי רועד, הראייה שלי מתערפלת.

אדם עומד מולי, מעביר משקל מרגל לרגל, ידיו דחופות בכיסי מכנסי הג'ינס המשופשפים. אני סורקת אותו באיטיות מלמעלה למטה ובחזרה, רוצה לומר משהו אבל לא יודעת מה. הוא נראה שונה, עייף, חסר ביטחון. שיערו ארך, הזיפים ארוכים מהרגיל ועיניו הכחולות בוהקות, בדיוק כמו עיניו של התינוק הקטן שלי. לעזאזל, מה אני אמורה לומר או לעשות? הוא לא יכול לחזור עכשיו, לא אחרי כל הזמן שחלף, הוא לא יכול לחזור דווקא עכשיו כשהכאב התחיל לעבור, כשהתחלתי לבנות את חיי, כשהתחלתי להתרגל לחיים החדשים שלי.

עיניי מתמלאות בדמעות ואני בולעת בכבדות, נושכת את שפתי התחתונה כדי לעצור את הרעידות. לא מגיע לו שאבכה בגללו, בכיתי די והותר בחודשים האחרונים, הגיע הזמן לנגב את הדמעות ולהתמודד.

"הייתי צריך להתקשר," הוא ממלמל בחוסר ביטחון לא אופייני.

"תכנס," אני עונה וגאה בעצמי על כך שקולי נשמע יציב למרות הסערה המתחוללת בתוכי.

הוא נכנס פנימה, לדירה שהייתה שייכת לשנינו ומסתכל מסביב. כן, הכול נשאר בדיוק אותו הדבר; התמונות שלנו על שולחן הקפה, הווילון המזעזע שהוא בחר עדיין תלוי במקומו וארון הנעליים שקנינו בביקור האחרון באיקאה עדיין בנוי למחצה. בזמן שאדם התחיל להרכיב אותו, סיפרתי לו על ההיריון, ומאז הוא עומד כך בצד, מורכב למחצה, אף אחד לא סיים אותו, לא רציתי שיגעו בו.

"חשבתי שאתה בארצות הברית," אני שוברת את השתיקה הרועמת, הגוף שלי לא בנוי למתח וללחץ הנוצרים בחדר, לקח לי המון זמן כדי להשיב חלק מהשלווה, אסור לי להתפרק, יש לי תינוק שתלוי בי.

"הייתי, חזרתי לפני יומיים." הוא שותק לרגע ומסתובב, מתבונן בעיניי. "רזית. את לא אוכלת?"

"למה אתה פה?" אני שואלת ובוחנת את פניו.

"כי אנחנו צריכים לדבר."

"לא דיברת איתי לפני שנעלמת."

"לא יכולתי לדבר אתך לפני הנסיעה."

"למה לא?"

"כי לא תכננתי את הנסיעה," הוא אומר בטון שבור. "הכול קרה מהר מדי, רגע אחד שכבתי במיטה וחשבתי על העתיד ורגע אחרי הייתי בשדה התעופה." הוא מעביר את ידיו על שיערו בתסכול, שוקל את דבריו אך לבסוף נשבר ומתפרץ: "שנאתי אותך, שנאתי אותך על מה שאת עושה לנו, על מה שאת עושה לי. לא עניין אותך מה אני מרגיש, הדבר היחיד שהיה חשוב לך הוא איך את מרגישה, וכן, את היית מוכנה להיות אימא, אבל אני לא. לא היית מוכנה להקשיב לי, כפית עליי מציאות שלא הייתי מוכן להשלים איתה. לא נתת לי זמן לעכל את כל השינויים." הוא נושם עמוק ומכסה לרגע את פניו. "הדבר היחיד שעניין אותך היה ההיריון והחתונה, לא היית מוכנה לחכות והאשמת אותי בכל דבר אפשרי, לא עצרת לרגע כדי להבין אותי." הדמעות זולגות מעיניי ואני ממהרת לנגב אותן. "היית החברה הכי טובה שלי, היית היחידה שהקשיבה לי וברגע אחד איבדתי אותך, איבדתי את האדם היחיד שהיה לי."

אני עוצמת את העיניים וחושבת על דבריו, נזכרת באותה תקופה. הוא לא רצה להיות אבא, הוא לא רצה את החתונה, אבל הייתי בהיריון, מה יכולתי לעשות? "אני לא מתחרטת שהתעקשתי לשמור על התינוק שלי, נלחמתי עבורו," אני מנגבת את הדמעות שמתעקשות להמשיך לזלוג. "חשבתי שאתה אוהב אותי מספיק…" אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא קוטע אותי בזעם: "אם לא הייתי אוהב אותך, לא הייתי כאן עכשיו."

"כבר שמעתי את המשפט הזה בעבר ובכל זאת עזבת, אז למה אתה כאן עכשיו?" אני שואלת בחשש והוא שותק, קובר את ידיו עמוק יותר בכיסיו, משפיל את ראשו ועוצם את עיניו. הוא נראה מהורהר, לא בטוח. השתיקה הרועמת מרעידה כל חלק בגופי אך אני לא מעזה לומר מילה עד ששגיא שובר את השתיקה ופורץ בבכי. אני ממשיכה לבחון את תגובותיו של אדם, עיניו נעצמות חזק יותר, הוא מנהל מלחמה בינו לבין עצמו עד שלבסוף הוא פוקח אותן בבת אחת ומתבונן בפניי במבט לא ברור.

"אני פה כי הגיע הזמן לסיים לבנות את ארון הנעליים," קולו רועד, הפחד מורגש בנשימותיו.

"תיגש אליו," אני אומרת, "אולי הוא זקוק לחיבוק ונשיקה כדי להצליח להירדם."

הוא מהנהן ומתחיל לצעוד לכיוון חדר השינה. גופי רועד בפראות, אני מנסה לעכל את דבריו. אוכל לסלוח לו? מה אם הוא ינסה ויבין שהוא לא מעוניין בנו ויעלם שוב? אני צריכה לשמור על עצמי, להיות חזקה עבור התינוק שלי, אני מנסה להסדיר את נשימותיי, הפרפרים בבטן מכאיבים לי, חונקים אותי. אני צועדת בהיסוס אל חדר השינה וכאשר מגיעה אל הכניסה אני קופאת במקומי. אדם מחזיק את התינוק שלנו בין זרועותיו ובוכה. אף פעם לא ראיתי את אדם בוכה. הלב שלי מאיים לפרוץ מבית החזה. למה הוא בוכה? הוא מתרגש או מאשים את שגיא בכך שהחיים שלו נהרסו?

"הוא קטן כל כך," הוא אומר לבסוף ומרים את ראשו כדי לפגוש את עיניי. "הוא נראה כמוני."

"אני יודעת," אני ממלמלת ומנגבת את הדמעות.

"את תסלחי לי אי פעם?"

"אני לא יודעת."

"אני לא יכול לחיות בלעדייך," הוא אומר, "בלעדיכם", הוא מוסיף.

אני ניגשת ומתיישבת לצדו על המיטה, מניחה את ראשי על הכתף שלו ומסתכלת על פניו של התינוק שלנו. מגיע לו שאתן לאבא שלו הזדמנות שנייה, הזדמנות להוכיח שהוא מסוגל.

"אנחנו משפחה," אני ממלמלת ומלטפת את פניו של התינוק שלי ברכות.

"אנחנו משפחה," הוא עונה ונושק לכף ידו.

 

לספרים נוספים של ליליאן סלמה-נחום לחצו כאן