ארז שוייצר

נדמה לי שעל קסמן וכוחן של מלים למדתי לראשונה מסבי המנוח, אבנר, שהתפעל עד אין קץ כאשר חזרתי על דבריו לנוכח בריכת דגים קטנה בגינה הציבורית, "בבואה", בבואה".* הייתי בוודאי בן שלוש. זה עתה התחלתי לדבר. איחרתי בדיבור. האגדה המשפחתית מספרת שכשדיברתי לראשונה, סבי רץ  ברחובות תל אביב וצעק בערבית, שפת אמו, "חַכַּא אֵל וָאלַד, חַכַּא אֵל וָאלַד" – "הילד דיבר". אני זוכר את עצמי יושב על ברכיו ומרשים אותו במלים; "מה הגרסה שלך?" שאלתי אותו פעם ועיניו אורו. הוא ליקט ניבים ופתגמים בערבית ושינן אותם באוזנינו, נכדיו. עד היום אני מוצא את עצמי משתמש באחדים מהם, ובתדירות גבוהה. "כּוּל וַאחָד בּירָאנִי עָלַא לֵילוׁ" – "כל אחד שר על הלילה שלו" (משמע, כל אחד רואה לנגד עיניו רק את צרותיו שלו); "סַבַּאח רַבַּאח" – "הבוקר יביא אתו הקלה". הוא שלט בערבית, בלאדינו, בצרפתית, אבל העברית היתה חשובה לו. לימים מצאתי אזכור יחיד שלו ברשומות ההיסטוריה, מכתב שכתב לאיגוד עמילי המכס הישראלי ולמשרדי בית המכס ביפו ובו הוא מבקש לחדול משימוש בביטויים לועזיים במסמכים רשמיים.

            "אבנר מזרחי – עמיל מכס". עד היום תלוי השלט הנושא כותרת זו בפתח הבניין שמשרדו שכן בו, ברחוב לבונטין 7 בתל אביב. סמליות רבה יש בדבר. הרי לפני שנים אחדות נפתח במרתף אותו בניין אחד ממועדוני המוסיקה העצמאית המובילים בישראל. גדלתי בבית רב לשוני – ערבית וצרפתית ועברית מצד אמי, שאהבה לשבת ולקרוא להנאתה במילון לארוס; יידיש וערבית ועברית מצד אבי, יליד טבריה, העיר המעורבת שגידלה אותו כילד רחוב פלשתינאי וכתלמיד ישיבה ליטאי בעת ובעונה אחת – אבל קפיצת המדרגה הבאה ביחסי ללשון, לכוחן ולקסמן של מלים, התחוללה באנגלית דווקא. זו היתה אנגלית של רוקנרול, של שלושה אקורדים ועשרים שורות קצרות, של זעם וייאוש וחוסר אונים והתרסה ותשוקה והטלת ספק ובקשת צדק וקריאה לפעולה ושחרור והתרוממות רוח. קראתי ספרים ללא הרף גם לפני כן, אבל הרגע שבו שמעתי לראשונה את "אקדחי הסקס" הלונדוניים היה הרגע שבו ניצת בי משהו חדש, הרגע שבו קשרתי את נפשי באמנות באשר היא.

רוקנרול הוא עדיין אמנות גדולה, בעיני. הוא חשוב לי גם היום, כאשר עיקר ענייני באמנות חרישי הרבה יותר. והנה, כאשר החזקתי במדור "דברים שבשירה" בעיתון "הארץ", קיבלתי מכתב מבת כיתתי בתיכון, ובו ביקשה לוודא, מתקשה להאמין, כדבריה, אם אני אותו ארז של הרעש והשחוּר והגמגום המסוגר שהכירה אז. כפי שקרה לי לא אחת, כמעט שלא הבנתי את תהייתה. לא שאין הבדל בין שורה של לו ריד לשורה של ת"ס אליוט, אפילו לא בין שורה של גבריאל בלחסן לשורה של דליה רביקוביץ, אבל מבחינתי, כל אלה נמצאות על אותו רצף ממש. ולא, אין זה עניין של תרבות גבוהה ונמוכה, אלא של דיני נפשות.

מכל מקום, את הנהייה שלי אל הרוק הלועזי סבי לא ראה בהכרח בעין יפה. היתה לו מלה תנכ"ית נפלאה לתיאור אותן נערות שדימיין כמאכלסות את עולמי החדש: "נִשְׁכָּחָה" (ישעיהו, כ"ג, ט"ז). היום, לאחר שהלשון היתה לי למושא אהבה וזהות ולמשלח יד – ובמידת מה, יש להודות, גם למין סמל מעמד מבחין של רהיטות ועושר תרבותי – היום אני מנסה להשתמש בה, ב"נשכחה" של סבי, כחלופה למלים נפוצות יותר. לא ל"מזדנבת", שעבר זמנה, אבל בהחלט ל"פקצ'ה", ל"היפסטרית" או ל"פרֵחה", הגם שהאחרונה היא מלה יפה, בעיני. וכן, לעתים אחליף בה גם את אותה מלה קשה, מושרשת לאין-עקור, ששמעתי באחרונה גרסה נהדרת שלה, המשלבת דמיון מצלולי, הבזק חזותי ואירוניה ביקורתית: "כְּחוּשית".

אם כך, גם אם אני יכול להתלהב מהעברית החדשה, שיש בה לעתים קסם וכוח ותעוזה וברק משלה, סבי אולי יכול לשוב ולהיות גאה בי, בניסיונותי להחיות מלים שעל סף כליה, לשון נשכחת. ואכן, אף ששגיאות ועיוותי לשון, בדיבור ובכתב, שגיאות ועיוותים הנעשים נפוצים יותר יותר, לא רק ברחוב, בשפת המדינאים או ברשת הדיגיטלית, אלא גם בעיתונות הכתובה ואפילו בספרי מקור ותרגום של מיטב ההוצאות לאור, אף ששגיאות ועיוותים אלה מעוררים בי אי נוחות אסתטית רבה (מ"מכנס" עד "רכבים", מ"שרד את המחלה" עד "איך זה מרגיש לך להיות מפורסם"), דאגה של ממש – אסתטית, פוליטית, רוחנית – מעוררות בי הכחדתן של מלים. לאובדנו של השורש ג.מ.ר נצטרך להתרגל, כנראה (ואולי אפשר להתייחס באהדה לתרבות נוירוטית עד כדי כך, שבכל שימוש שלה בשורש ס.י.מ, לרבות "הכרטיסים הסתיימו" בקופת הקולנוע, היא זועקת, בעצם: "אני לא חושבת על סקס, אני לא חושבת על סקס"), אבל קשה לבלוע, למשל, כותבים צעירים, המבשרים כי "רשמו סיפור" (ובמו אוזני שמעתי תלמידת כיתה ג' שרה, "בן לוקח בת ובת לוקחת בן, רשום בתורה – צריך להתחתן").

אין זה עניין אסתטי גרידא. דלות לשון היא דלות מחשבה, דלות דמיון, דלות הקשר. כשהכל מדהים, דבר אינו מעורר התפעלות, דבר אינו נהדר, דבר אינו יפה להפליא, דבר אינו מרעיד את הנפש. יתרה מכך, כשהכל מדהים, דבר אינו דורש שינוי. אכן, שפת הכוח – הכלכלי, הפוליטי – מחלחלת אל התודעה ומשנה אותה. הדבר אינו נוגע רק להמרתו של "תלמיד בית ספר יסודי" ב"צעיר פלסטיני", למשל, כשמדווחים על מעצר חשוד ב"הפרת סדר" (איזה "סדר" בדיוק?). הנה, שום מוצר במרכול או בקניון אינו נושא עוד מחיר. במקום "מחיר", ישנה "עלות". אלא שעלות, כך למדתי מאבי, שהיה בעליה של חנות בדים בדרום תל אביב, עלות היא הסכום הנקוב לסוחר הקמעונאי בבואו לקנות סחורה מהיצרן או מהיבואן; עלות היא סך כל ההשקעה של החקלאי בגידוליו, מזריעה ועד קציר. מחיר, לעומת זאת, הוא הסכום הנקוב לקונה ברחוב ובשוק, לעובר האורח, המבקש איזה דבר לביתו. ההפרש בין "עלות" ל"מחיר" הוא "רווח". אם כך, גם בלי להיגרר לתיאוריות קשר, אפשר לשאול מי (או איזה מנגנון, מודע או לא מודע) מבקש להסתיר מפנינו את העובדה שהוא פועל למטרות רווח, שהוא מגדיל את רווחיו עוד ועוד, על חשבוננו, בעוד אנחנו משלמים רק את ה"עלות".

ומדוע, למשל, המועצות המקומיות אינן משפרות עוד דבר, לא תשתיות ולא מבני בתי ספר ולא שירותים לציבור? נכון, הן "משדרגות" אותם. אלא ששיפור מתייחס למהות, לתוכן, לחומר. שדרוג מתייחס לדירוג, לקידום בהייררכיה, לתדמית. ואם הכל הוא תדמית, אין כמו השפה ללמד זאת. היא איננה תמימה.

ואולי אני הוא התמים. הלשון אינה משרתת רק את הפרסמואים ובעלי השררה. היא אינה מידלדלת ותו לו. היא משתנה ללא הרף, נעשית עשירה ומרובדת בדרכה, משפיעה על התודעה ועל המציאות באופנים שלא תמיד אפשר לשער. תנועת המחאה החברתית של קיץ 2011 נישאה על גלי הלשון. והשירה פורחת. וספרים נכתבים. וחלקם מרוממי רוח. והרשת פותחת אפשרויות חדשות להפצתם של מלים ורעיונות, לפיתוחם. וצורכי האדם, גוף ונפש, היו כשהיו. ואנשים עדיין עושים ימים ולילות למען היפה, האמיתי, הצודק.

והלשון – הלשון היא בבואה לכול.

ארז שוייצר הוא עורך, מבקר, מתרגם, כותב ומוסיקאי לעת מצוא. היה בעל טור הביקורת "דברים שבשירה" בעיתון "הארץ", מעורכי "המעורר", כתב עת לספרות ולאמנות, וממייסדי להקת הרוק "דורלקס סדלקס". רומן פרי עטו, "עבור את האלפים, אבשלום" ראה אור בהוצאת עם עובד (2007). פעיל בעמותת "רופאים לזכויות אדם" וחבר באחת מארבע להקותיו של הזמר זאב טנא.      

*פורסם לראשונה במדור לשונות,  בעריכתה של עינת יקיר, באתר בית אבי חי