בצק – סיפור קצר מאת אלי ספקטור

 

כביש, שני רחובות וכביש צדי נוסף.
חנות ירקות, פיצוצייה וחצרו האחורית של בית ספר.
חמש דקות.

לא משנה באיזו דרך תבחר, באיזה מסלול עוקף או ישיר תפסע, כמה זמן ייקח לה או כמה מבנים מאוכלסי בני אנוש תיאלץ לעבור במסעה לשם, רוחה ידעה כי היא חייבת להגיע אל הבנק.

היא שברה את נדר הפרישות הכלל אנושי שגזרה על עצמה ויצאה סוף-סוף אל הדרך. בהתחלה נישאה על עצביה, שהיו עדיין חשופים ופועמים והעניקו לה את הכוח לצעוד. הם גם אפשרו לה להתעלם מצחקוקי הלעג, התהייה והקריאות שנשמעו לעברה.

היא ספרה עד מאה ועשרים ואז התבלבלה. אולי ספרה לאט מדי, וחלפו כבר כל חמש הדקות? אולי לא יצאה מפתח הקונדיטוריה במשך זמן כה רב ששכחה את הדרך? ואולי שכחה איך לפסוע? ראשה הסתחרר עליה, דמה געש, החולשה שתקפה את רגליה האטה את צעדיה, והזיעה שטפה את כפות ידיה קילוחים-קילוחים, אלה העלו באש את כל החתכים הקטנטנים שהתגנבו אל עורה בשעות הממושכות בהן שקדה על מאפיה הנהדרים.

אני הולכת ליפול, לא אצליח להגיע, חשבה בייאוש. הילדים הקטנים בחצר בית הספר לא היו ערים לתחושותיה, הם רק ראו את דמותה הגדולה והמגושמת, זו שהחביאה במטבח. "הענקית הרגזנית" קראו לה. רוחה ידעה שהם אינם ערים לצער שננשף עם כל התנשפות כבדה שלה, הם רואים רק אישה כעוסה, סמוקה ומאיימת. עוד מעט, עוד רגע קט, ותגיע. הנה, היא כבר שם. המתיחות בגופה מעט רפתה, כשנכנסה בשערי המקום, כשסוף-סוף התיישבה וחיכתה.

כף רגלה הימנית קיפצה קצובות על הרצפה המבהיקה. שתי ידיה היו מונחות על ברכיה, וראשה היה רכון ונעוץ בשולי מכנסיה הרחבים. את החלק התחתון שנגע בנעל המטונפת עיטר כתם שוקולד שנמהל בנשיקות קמח לבנות. הזעם ליבה את קצב תנועות רגליה החדות או שקצב הניתור החוזר והנשנה ליבה אותו? רוחה כבר לא ידעה וגם לא הצליחה לתת דעתה לסוגיה. הייתי רוצה להיות כמו המזגנים החדישים המחורבנים במקום הזה, חשבה לעצמה. כך אוכל ללחוץ על מתג סמוי, להדליק ולכבות את עצמי, וכשכבר אהיה מופעלת, אוכל לסובב בעדינות את התחושות הבוערות והמכלות, לאלץ אותן לחוס עליי. כך כל אורך הרוח, הנועם והחביבות יורגשו סוף-סוף, ויהיה לי את מה שדרוש כדי לא להרוג את האידיוט ההוא.

האידיוט, שהיה מנהל המחלקה העסקית בבנק שבו ניהלה את חשבון הקונדיטוריה שלה, שוחח באריכות עם הלקוחה שישבה אל שולחנו.

רוחה השתדלה להעביר את ריכוזה הקלוש ממלבושיה המלוכלכים למשהו אחר. בהיעדר כל חומר נעים ורך שעליו יכולה לכלות את תסכולה, לא הייתה לה ברירה. היא ניסתה להגבירו על ידי בהייה בדבר אחר, נעים יותר, על מנת שלא תאבד את עשתונותיה, היא אף פעם לא הצליחה לאחוז אותם קרוב לדעתה הצלולה. זו רק הלכה והעכירה, ככל שהתעקשה לסרס אותה בשלווה מזויפת. רק דבר אחד הרגיע אותה, והוא לא היה בנמצא כרגע.

נזכרה באמה, שהייתה חסרת אונים מכעסה הבלתי מרוסן של בתה ומהסיבות שהביאו אותו עליה לעתים כה קרובות. איך הייתה יושבת מול מוריה החבולים והנעלבים ומהנהנת בשתיקה, כשהיו משעים אותה בפעם המי כבר זוכר כמה. יום אחד, אחרי גזר דין נוסף שגזרו עליה, נכנסו שתיהן למטבח. אמה, שכבר ויתרה על הנזיפות והתחינות, ניגשה אל עיסת הבצק שהייתה על השיש ובחנה אותה ממושכות. רוחה לא הבינה מדוע בתחילה, הרי הגוש היה נטוש וזנוח מחפזונה של האם להגיע ולקחת את בתה.

היא הביטה בידיה הכועסות והגדולות של בתה, אחר כך בבצק ושוב בבתה.

"בואי, רוחה," אמרה לה. "געי בבצק." היא נטלה את ידיה של בתה והניחה אותן על החומר הרך והגמיש. "געי בו תמיד, כשאת כועסת, כשאת מרגישה שתכף תתפוצצי, כשחתול פרא שורט לך את הנשמה. געי בו, רוחה," הוסיפה כמעט בלחישה, לפני שהותירה אותה לבד במטבח, "אולי זה מה שיציל אותך, יא רוחי."

רוחה הביטה בגוש ובאצבעותיה ששקעו בו. היא החלה להניע אותן, ולהפתעתה, הוא נענה לה. הקרירות והחלקלקות הרכה בלבלו אותה בתחילה. הרי בכל מה שנגעה עד היום, נותר סימן שלא נמחה עוד: פצע, צלקת, עלבון שהזמן מותיר על העור הפנימי, ואילו החומר הזה דמה למשהו שטני שטרם נתקלה בו. היא מחצה ומעכה, גלגלה ואז החליטה לרדד, להאריך בפסים על גבי פסים שלא נגמרים, והוא עדיין נותר כפי שהיה. גם בפעם הבאה שתשקיע את אצבעותיה בתוכו, יקדם אותן בברכה. כאומר לה, רוחה, עשי בי כרצונך. שאפי את ריח השמרים המנחם שלי אל קרבך.

אז היא עשתה. בתחילה רק עוגות, עוגיות, חלות מתוקות. אמה הייתה בוהה בה בפליאה מהולה בשמחה מרוסנת. הנה, ילדתה הזועמת, הלוחמת נגד הרוח, וסוף-סוף שלווה וריכוז נסוכים על פניה ומטעמים ומגדנים מופלאים וכל כך עדינים יוצאים תחת ידיה הגסות והפוצעות. עד מהרה העוגיות הפכו לפטיפורים נפלאים שעוטרו בפקאנים, לאקלרים שגופם נמהל בקרם פיסטוק מענג, והחלות הפשוטות היו נימוחות, וטעם בראשיתי היה פושט בחכו של כל מי שטעמן.

מאז עברו שנים רבות. אמה וגם אביה, שהיה הסיבה לזעמה המשולח, עזבו אותה כבר מזמן והותירוה מבולבלת ותוהה. רוחה זוכרת את היום שבו מכרה את דירתם הקטנה ונותרה עם הון קטנטן ויחיד. היא ידעה היטב מה תעשה עמו.

כל עוד לרוחה היו הקונדיטוריה שלה והבצק שלה, תמיד היה להמקום רך וקריר שקידם אותה בברכה, שהציל אותה מכעסיה. רק כשהיא עומדת במטבח ומחוללת פלאות באצבעותיה, היא מוצאת מזור לנשמתה.

כמה שהיא זקוקה לו כעת, לחברה משכבר הימים. לבצק.

עוד היא מהרהרת בייאוש הולך וגובר, ועיניה שוטטו אל התמונה שמישהו העמיד מעל ראשו הג'ינג'י והמדובלל של מנהל המחלקה. מישהו הנציח בה נוסחה בדוקה לאושר, בכרום צבעוני ומבהיק. אב, אם, שני ילדיהם ואפילו כלב נאנסו לתוך האידיליה המזויפת. אט-אט הבהייה בתמונה הפכה כמעט לריתוק של אין ברירה. רוחה לא הצליחה להזיז את עיניה משיערם הבוהק, מעורם הבהיר והצח, מבגדיהם שהיו ללא רבב, ובעיקר מהאושר והשמחה שנזלו מהרווחים הלא קיימים בשיניהם המושלמות. תהתה לרגע כמה חיוכים נאלצו למתוח את שרירי פניהם, עד שהצלם תפס את המתיחה המושלמת ביותר.

"הנה," הוא ודאי אמר להם, "כך נראית משפחה!"

עיניה של רוחה כבר צרבו, והמצמוץ המיוחל נאבק להכניע את העפעפיים, כשריח מתקתק עלה באפה. זו הייתה אותה לקוחה שקמה ממושבה ופנתה לעבר היציאה מהסניף. רוחה עוד הספיקה להחליט כי נעליה, שעקביהן נקשו על רצפת השיש, היו מעור אמתי וכי החליפה שלה לא נרכשה בתחנה המרכזית של רמלה. היא הייתה אישה יוקרתית, אישה כרומו, כמו זו שחייכה אליה מהתמונה.

עוד ריחה של זו באפה, ורוחה התרוממה בכבדות. אינספור טעימות הניסוי והטעייה שערכה בקונדיטוריה התרוממו יחד עמה. הן היו טמונות עמוק במותניה, בבטנה המתדלדלת ובישבנה הרחב. הפחזנית האחרונה שתחבה לפיה, רגע לפני שאותו אידיוט חייג אליה מהבנק, עדיין הבחילה את בטנה ואיימה לעלות בגרונה.

"כן, גברת ביטון, אני רואה שהחלטת להגיע אליי באופן אישי," אמר לה האידיוט, תוך הוצאת אוויר הפאקו-רבאן הצלול ששאף לתוכו רק דקות מספר קודם לכן.

"נכון. הגעתי אליך, כי לא הצלחת לקלוט דרך הגולגולת העבה שלך את מה שאמרתי לך בטלפון!" רוחה, גם הפעם, לא הצליחה לרסן את זעמה. הוא ניתר מתוכה כמו ג'ק בקופסה, שפרצופו מוכה הטירוף עדיין מזעזע את ישותה הפנימית, מדרבן אותה להתפוצץ ללא כל שהות נוספת. פניו של האידיוט, שהשמש הקיצית הפכה לאדמומיות ומעט נגועות פריחה, נראו כמעט נטולות הבעה.

"אתה יודע מה הבעיה המחורבנת שלכם, אדון…" היא השפילה את מבטה לעבר לוחית השם הכסופה שניצבה על שולחנו.

"בירנבוים," הוא הפטיר ביובש. גוו היה זקוף, ואצבעות ידיו המונחות על גבי המקלדת היו שלובות בחזקה. פרקיו הלבנים החווירו אפילו יותר,כשרוחה זיהתה פתאום. הוא כועס, יותר מכך, הוא נגעל. שפתיו הדקות ננעלו זו לזו, עיניו היו מונחות עליה בשלווה מעט מעושה. היא התאפקה לא לסטור לו בכף ידה הגדולה כדי למחות את העמדת הפנים המתנשאת מפרצופו. "גברת ביטון," שם משפחתה ניתז דרך שיניו החשוקות כמו קללה מהוסה, "אסביר לך שוב, הפעם לאט, את הסיבה שבגללה אני עוצר לך את האשראי."

היא הביטה בו מרותקת לכמה רגעים שבהם שפתיו נעו. המילים התפלות שאותן שמעה גם בטלפון שוב נאמרו בדיוק באותה נימה סבלנית ואיטית, כמו הייתה אחוזת פיגור. בערך כפי שהלקוחות הלא קבועים היו מדברים לאריאל, כשזה היה יוצא מהחלק האחורי לשים את המאפים בקדמי או כפי שמי שלא מכיר את שי, בנה, היה מדבר אליו.

"מינוס"… "חריגה לא סבירה"… "הכנסות לא סדירות"… המילים הסתחררו סביבה.

לרגע רצתה לשאול אותו היכן הפיתום שמפעיל אותו או אם יש מכשיר הקלטה שממנו בוקע שטף דיבורו הקצוב והמתון, רק כדי שתוכל לאחוז בו ולרוצץ את גולגולתו בעזרתו.

"אתה הולך לסגור לי את המקום?!" היא זינקה על רגליה, גופה הרגיש לפתע חד ושנון כמו סכין. הוא קפא לפתע מול גודלה, רוחה ביטון הייתה אישה גדולה. לא אחת הצליחה לתפוס את הפושטקים שזרקו ביצים על חלון הקונדיטוריה הקטנה שלה, רק משום שלא הסכימה להמשיך ולהעלים עין מסחיבותיהם החוזרות ונשנות ממדפיה הריחניים. הם היו נמלטים ממנה, לפני שהצליחה לתפוס אותם, אך היו מקפידים לצווח ממרחק בטוח "רוחה ביטון מכשפה שמנה!" אפילו בן הבליעל הקטן והמזוין, שהצליחה לתפוס באוזנו לפני יומיים, שבר את מילתו, ומיד כששחררה אותו לחופשי, צרח בחרון אף מרוסק שתבוסתו רק הבעירה "והיא גם פוזלת!" ונמלט.

רוחה ביטון תיתן לאנשים לדרוך עליה, לרמוס אותה, לקרוא לה שמנה, מטומטמת, פוזלת. היא תיתן לאביה לגעת בה בלילות חשוכים, ואז להתכחש לה כשתאיים לספר, היא תיתן לגבר שהכניס אותה להיריון לזנוח אותה ואת הילד האוטיסט שובה הלב שהיא הביאה לעולם הזה, היא אפילו תיתן למבושמות המתוקתקות הללו, שחושבות שמשום שיש להן טלפון משוכלל ובנייה על הציפורניים, הן יכולות לטעום את הפטיפורים המשובחים שהיא עושה, לבקש עוד, ואז להטות את פרצופן העקום גם כך ולטעון שהטעם בכלל לא תואם את המחיר המוגזם.

היא תיתן לכולם לעולל לה הכול. רק לא לקונדיטוריה שלה.

מר בירנבוים ניסה נואשות להיחלץ מהגזעים העבותים שהיו ידיה של רוחה ביטון, הן לפתו את גרונו בכוח ולא הרפו. עד מהרה עיניו החלו לצאת מחוריהן, עורו החיוור-אדמומי התחלף לארגמן זועם, שנמהל בכחלחל של נימים וורידים מאיימים להתפקע. לולא איש האבטחה של הבנק, שהצליח רק בקושי לקרוע אותה ממנו, ודאי היה מחזיר את נשמתו לבורא.

רוחה ביטון הניחה לאיש האבטחה, שבכלל קראו לו שלמה והיה קונה באופן קבוע את הרוגלעך ששמרה במיוחד בשבילו, לגרור אותה החוצה. זועקת, קובלת ומשלחת את כל המקום מוצף מוצצי הזין הללו לגיהינום.

"חוץ ממך, שלמה," אמרה לו בדמעות בחוץ.

הוא נאנח והגניב מבט לאחור, אל היכן שרוחה ידעה שמלחששים, מגחכים ומזדעזעים מהתנהגותה. הרי כמה טוב שיש מישהו וולגרי ונוראי, שמתפרק במקום שהינו ציבורי ולא בתוך נפשו המסוגפת והמיוסרת, וכמה נעים זה עושה לכל מי שחוזה בו, שהרי מיד הוא נרגע ולוחש לעצמו "אתה עדיין שפוי, למרות מה שנדמה לך."

"רוחה'לה, את חייבת לעשות משהו עם העצבים האלה," אמר לה שלמה בסלחנות. "הם עוד יהרגו אותך בסוף."

רוחה חזרה כלעומת שבאה, מפלס עצביה המפורסם והידוע לשמצה היה גבוה אף יותר מכפי שהיה, כשיצאה רק שעה וחצי קודם לכן מהקונדיטוריה. משהו בה, כנוע ויודע את נפשה, ידע שאין טעם לנסות למתן את הרעידות שתקפו את ידיה כל כמה שניות, את הביטוי הפיזי של עצביה.

הכול עצבן אותה. גם אור השמש שליטף את עורה הגס בחמימות מענגת, גם הנערה הצעירה שאביה חיבק את כתפה ליד חנותה אתמול וגם פרצופי האנשים. אפילו נשימותיה שלה העבירו אותה כמעט על דעתה.

לפחות זגוגית חלון החנות הייתה נקייה וממורקת ולא נוקדה בשלוש או ארבע ביצים. כה נקייה הייתה, עד שרוחה הצליחה לראות את אריאל. הוא עמד ליד הקופה ושוחח עם דוד, העובד הנוסף בחנות, שבדרך כלל קיבל את פני הלקוחות, סיפק להם את העוגות והמאפים שהזמינו מבעוד מועד או מכר את המאפים שעמדו במדפים היפים והמסודרים למזדמנים הסקרנים.

"רוחה!" הוא קרא, היא התעלמה ממנו כשהסתערה לתוך המטבח. היא הסתחררה והניחה את ידיה על דלפק הנירוסטה, הוא היה קר ומלוכלך. שאריות של שוקולד, אבקת סוכר, כמה צבעי מאכל ולבבות מרציפן היו פזורים עליו. לא רחוק ממנה עמד כדור לבנבן-בז'י, ולידו נח מערוך ארוך.

עם המערוך הזה, ידעה, תוכל לסיים את הכול. הבזק מהיר סימא אותה, הוא היה רווי תמונות קצרות וקשות שלה מכה בכוח בכל הצנצנות הצבעוניות והנפלאות של עיטורי העוגות והמאפים, סודקת את הזכוכית האיתנה של תנור האפייה הגדול ומנפצת לרסיסים כל מיכל, כלי קיבול וחפץ העשוי זכוכית.

הנה, תכף אאחוז בו, אצבעותיי ילפתו את החומר הקשה, רק אצטרך להרים אותו ולסיים עם כל זה. אם החנות הזו לא תישאר שלי, יצטרכו לגרור את גופתי מתוך הריסותיה מלאות השברים.היא אחזה במהירות וכמעט הוציאה לפועל את ההנפה, כשיד כבדה וחמה נחה על זרועה.

"רוחה, חכי," אמר אריאל. אלו היו המילים התשיעית והעשירית שאמר בכל השנתיים שעבד אצלה. את כל השמונה הקודמות בזבז ביום כעסני במיוחד שבו צרחה עליו את נשמתה. הוא ניסה אז בבהלה להרגיע את רוחה. אריאל היה גבר בן ארבעים ושתיים, שאף מקום עבודה לא הסכים לקבל, שאף אחד לא רצה להעסיק. היא זכרה היטב את היום שבו הגיע אליה, מנסה לזקוף את ראשו החפוי והמיואש, לפני שפלט את השאלה שהיה בטוח ששוב תיענה בשלילה.

כך ייראו חייו של שי שלי, חשבה רוחה בכאב. את ההזמנות שנערמו אצלה, לא הרבה אחרי פתיחת הקונדיטוריה, הייתה צריכה לספק על ידי גבר מהיר, מנוסה ופיקח. במקום זאת, מצאה עצמה מהנהנת בחיוך נדיר לעברו ומתמוגגת בתוך תוכה על כך שהיא גרמה לפניו להאיר, לשמחה לפלח את הקדרות שבעיניו. האור נותר שם תמיד, כשדיברה אליו, כשהביט בה בחשאי וחשב שהיא לא מבחינה בכך.

"מה אתה רוצה?" רצתה לפרוץ בבכי, לבקש שיניח לה לנפשה, אך לא הייתה דרך שבה תוכל להוציא את המילים מפיה, מבלי שאלו ייאלצו גם את הדמעות לצאת.

הוא בחן אותה ארוכות ואז ניגש אל המדף העליון והוציא ממנו חבילה רבועה ומוכרת. הוא פתח אותה בתנועה מהירה ושפך את תכולתה על השולחן. לאחר מכן מילא כוס מים ושפך. הם ניתזו לכל עבר ולקחו עמם את הזוהמה אל הכיור. אריאל החל למולל ולשנות את צורתו של החומר האבקתי. עד מהרה הפך לחברה הטוב, למקור נחמתה.

הוא עמד שם ורק המתין. היא ידעה שלא יצליח לומר מילה נוספת, אך עיניו דיברו במקום זאת. יהיה בסדר, הן אמרו. משהו מרגיע ומוכר החל לעשות דרכו במעלה בטנה, לפני שהתיישב בתוך חזה העצום. ניחוחו הרפה נישא אליה מהשולחן, היא כבר לא הצליחה לראות דבר. האידיוט מהבנק, איש האבטחה, דוד, שי, ילדה היפה והשתקן, אביה ואמה המתים – כולם נעלמו.

הנה, רוחה שוב רגועה. כל לישה, כל תנועה, מנקים אותה, מסדרים, מרמזים שיהיה בסדר. מחר תצא שוב אל הקרב. עכשיו לא נותר דבר בעולם, פרט לשלווה ולאצבעותיה בתוך הבצק.